מושב מלאה נמצא בחבל התענך, בתחום מועצה אזורית גלבוע
אבא שלי הקים את המשק לפני שנים. נכנסתי למשק בשנת 1993, מיד כשסיימתי שירות סדיר. החברה שלנו היא חברה בע"מ. קיבלתי את המושכות מיד עם תום השירות. במשק עובדים יחד – אבא, אני, אחי והבן שלי. האישה עובדת בביטוח לאומי – אין לי ספק שגם היא תיכנס בשלב מסוים לסייע בכל הקשור לניהול המשק. אנחנו מעסיקים עובדים זרים תאילנדים.
איך השפיעה המלחמה על המצב במשק שלכם?
עם האזעקות הכנסנו את העובדים לממ"ד של ההורים בבית והם הרגישו בטוחים. אף אחד לא ברח אצלנו. כולם נשארו. אבל היום עם המצב הביטחוני אני לא מעסיק פועלים פלשתינים שהייתי מעסיק דרך קבלן. כשיש עבודה הייתי מזמין 30 פועלים. אין עבודה לא מזמין, זה מה שטוב. לעובדים התאילנדים אני מחויב לתת עבודה בכל יום.
החודש אנחנו נהיה בבעיה. תהיה הרבה עבודה. החקלאים פה משלמים 30% מהרווחים לפועלים סודנים. כי אין פלשתינאים.
פועל סודני מקבל 3000 ₪ ליום עבודה. אלה שקוטפים בצל חייבים את הסודנים. החקלאי משלם המון. בשנה הבאה כבר לא יזרע בצל. המדינה לא מבינה את זה. ההוצאות מטורפות.
(לאחר שערכתי את הכתבה, תהיתי.. האם באמת 3000 ₪ ליום עבודה לסודני? התקשרתי שוב לארז לוודא. חשבתי אולי 300 ₪ ולא שמעתי טוב. ארז מיד ענה ואמר לי: בשביל 300 ₪ לא יקומו בבוקר. זה לקטיף בצל במיכלים ואפילו מדובר ביותר מ-3000 ₪. נדהמתי. הוא אפילו שלח לי שמות של מגדלי בצל בצפון על מנת שאשמע מהם על המחירים ההזויים האלה).
מה אתם מגדלים?
אבא התחיל בגידולי שום בשנות השבעים. היום מגדלים בקיבוצים בבית שאן, בשותפות. מגדלים שום, בצל, דלעת ושומר. אנחנו המשווקים. יש לנו 1200 דונם.
רוצה לשמוע בדיחה שהיא עצובה? מה המשותף לחקלאי, שום, בצל, ושומר? – הראש של כולם באדמה.
מצב החקלאים והחקלאות בארץ טוב לדעתך?
לא טוב. המשק שלנו למשל מתקיים בזכות עצמו; ללא הלוואות, ללא סיטונאים או רשתות שיווק שמממנים חקלאים רבים. הם מנצלים אותם.
זכינו והצלחנו בזכות עצמנו. אני מרחם על חקלאים שלא יכולים לגמור את החודש. זה לשלם משכורות והמון המון הוצאות.
אצלנו אין יד שתגזור קופה עלינו. לא מחויב לאף אחד. יש לנו משאיות, טרקטורים וכל הציוד החקלאי הנדרש. אנחנו גם נותנים שירותים לחקלאים אחרים עם העובדים שלנו. שירות של מכונות שתילה, מכונות לזריעה של בצל וסלק – בכל אזור הצפון.
נתקלת בקשיים בירוקרטיים בגלל גידול השום?
הבטיחו לנו: תגדלו שום, תקבלו סיוע. הגשתי את הניירת שביקשו ואז טענו שרק בעלי הקרקע יכולים להגיש. הקיבוץ ניר דוד שאנחנו עובדים איתו הגיש את הניירת. ואז התקשרו ממשרד החקלאות ופשוט איימו על הקיבוץ, "אתם עושים קומבינות" אמרו להם. ואמרו שיחקרו ויבדקו. הקיבוץ פחד, משך את הבקשה.
לא תכננתי לגדל שום, אך עשיתי זאת בגלל שהבטיחו לתת תמיכה בייבוש השום, עד ל-3000 דונם.
מנהל מחוז העמקים הקשה עלינו. פניתי אליו בגלל שהקיבוץ חשש מהבירוקרטיה. הוא ביקש חשבוניות שלוש שנים אחורה. ומי שמגדל רק השנה? מאיפה חשבוניות? ביקשתי ממנו: תשנה את הבקשה מקיבוץ ניר דוד למשק ארז כהן.
"אי אפשר" "זה לא אני, זה מחשב" ככה אמר לי. מה זה? אני עם מחשב או עם בן אדם שיכול לעזור ולתמוך? ביקשתי להיפגש עימו פנים מול פנים. לא "זכיתי" להיפגש איתו.
היו הבטחות משר החקלאות?
ברור, מר דיכטר מעל במה קבל עם ועדה בים המלח הבטיח: "אני אתמוך בחקלאים. תקבלו מים בחינם". שום הבטחה לא קוימה.
פניתי למנכ"ל של משרד החקלאות – כלום. היחיד שהסכים לפגוש אותי זה סגן שר החקלאות משה אבוטבול. הבטיח דברים, בפועל כלום. ענף השום כאילו נמחק.
מייבאים שום. היה מכס שמגן עלינו. מ-12 ₪ הורידו ל-7 ₪ במכס. היה מגן של 75 אלף ₪ לדונם. עכשיו מציעים 100 ₪ לדונם. לעג לרש.
ויתרו עלינו על מנת להוזיל עלות לצרכנים. מכל שן שום מכינים זרעים. החקלאי מפתח את זה, שן שום זה הזרע. אם החקלאי לא יפתח ולא יסייעו לו, לא יהיה שום. נגיע לשלם 10 ₪ לשרוול שום שיש בו בקושי 4 ראשי שום.
אם היית יכול להגיד משהו לשר החקלאות, בתור חקלאי ותיק ומצליח – מה היית אומר?
הייתי אומר שאין לנו ממשלה, אין לנו שר חקלאות. יש לנו שר חקלאות שלא מבין בחקלאות לצערי. שמים שר שצריך ללמוד את המשרד, שר החקלאות אמר אני לומד.. אבל עד שלומד עוברות שנה שנתיים.. בזבוז זמן ואז בחירות.
היו שרי חקלאות ראויים, שלום שמחון, ישראל כץ אבל הם מעדיפים משרדים שבהם מטיילים בעולם. משרד החקלאות לא משאת נפשו של אף אחד. אנחנו לא מעניינים אף אחד לצערי.
מה המסר שלך לחקלאים בארץ? לחקלאות בכלל?
לצערי לא כולם ישרדו בחקלאות. הקטנים יימחקו. אין היום צעירים שנכנסים לחקלאות. בכל ההתיישבות הוותיקה אין אף אחד מהבנים שממשיכים לעבוד במשק. לא רוצים. ולמה שירצו? מה מושך לעבוד בחקלאות?
החקלאים שיש היום – 90% מהם בני שישים פלוס. אין צעירים. הצעירים בהייטק במשרות שיש בהם ביטחון כלכלי. בטח לא חקלאות.
אני הכנסתי את הבן שלי מגיל 13 לחקלאות והוא אוהב את זה. הוא בעסק איתי מאהבה שינק מילדות. מי שלא אוהב את החקלאות לא יכול לעסוק בחקלאות. לא מבינים את זה.
אני מכיר חבר ממושב שכן שאין לו בנים. הבת שלו התחתנה והחתן עבד קצת במשק וסגר מיד. לא נולד לזה, עירוני. לא היתה לו את האהבה לחקלאות. חקלאות צריך לאהוב עם כל הלב והנשמה.
היום מייבאים מירדן כמעט הכל. גם זה ייגמר פעם. היו מייבאים מטורקיה רומניה, העיפו את החקלאים שגידלו שם מתוך שנאה כלפינו.
לא למדנו כלום מהתקופה של הקורונה. מדינה שלא מסייעת לחקלאים ולא תומכת בהם לא תהייה למדינה הזאת חקלאות.
אנחנו לא אירופה, שם משביתים את המדינה – באיטליה, בצרפת. שורפים משאיות, שופכים עגבניות על הכבישים ומשביתים מדינה.
פה החקלאים לא מתאגדים, שקועים במשק, בצרות שלהם. גם כשמציעים בואו נפגין בואו נחסום כבישים, אומרים לא, עזבו לא יעזור. פה זה לא אירופה.
מה אתה מציע לשפר? על מנת להקל על החקלאים?
קודם כל לסגור את כל המחוזות. מחוזות שמטפלים כביכול בחקלאים. הכל היום במייל. למה צריך מחוזות? הכל דרך המחשב, אין עם מי לדבר פנים אל פנים. לפעמים נותנים למלא דוחות וניירת ונותנים יומיים לעשות את זה. ואם החקלאי לא ראה, עסוק, לא הספיק? המשרדים רוצים הכל מעכשיו לעכשיו, למה? פעם היה אפשר לשבת לדבר להיפגש. היום אין. הכל ממוחשב.
צריך להחזיק פקידה לכל הבירוקרטיה הזאת. והאם החקלאים כולם יכולים להרשות לעצמם להחזיק פקידה? ברור שלא. ההוצאות כל כך רבות אז גם להחזיק מישהי שתטפל בכל הניירת, המיילים. הזוי.
סיימתי את הריאיון עם ארז בתחושת עצבות. אני שומעת כמעט את אותם דברים מהרבה חקלאים שאני מראיינת. אני בעיקר מרגישה חוסר תקווה, חוסר אמונה שהמצב ישתפר אי פעם. מייאש.
