תערוכה מדהימה של קבוצת יוצרים, ביניהן מושבניקיות רבות, התקיימה לאחרונה באור עקיבא: ב"סטודיו של גלית" * שם התערוכה "שווה את הנייר" אומר הכל: כל היצירות נעשו מפיסול וציור של עיסת נייר מודבקת, והחומר שבמחשבה ראשונה מתקשר אצלנו לעבודות של ילדים בגן – מפתיע את כולם ובתערוכה הוצגו יצירות מדהימות
"שווה את הנייר" הוא בהחלט שם ראוי לתערוכת פסלי עיסת נייר, שהתקיימה באזור התעשייה של אור עקיבא בסוף השבוע, בין 8-10.9. התערוכה התקיימה רק בימים אלו, אבל רשמיה יושבים בליבי ולא יכולתי לעמוד בפיתוי ולגלות מה שווה בנייר.
היכולת ליצור אומנות מעיסת נייר מתחילה בסין העתיקה והגיעה למערב בערך ב-1,700, תחילה באנגליה ומשם כמובן לכל העולם. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, עיסת נייר שימשה במקומות רבים ברחבי העולם, כתחליב לפלסטיק שבו אנחנו משתמשים היום, כדי לייצר בובות, פסלים, כלים שימושיים וכלי אחסון לחומרי גלם יבשים. במרכז ודרום אמריקה, משתמשים בעיסת נייר עד היום, כדי לייצר את הפינייאטה המסורתית בימי הולדת וחגים.
חומר העבודה, עצמו, מאוד פשוט. משרים נייר גרוס במים למשך לילה. לאחר מכן טוחנים לפירורים עם המים, מסננים היטב וטוחנים שוב. התוצאה שמתקבלת הם פירורים הדומים לפירורי הקוסקוס בגודלם ובצורתם, להם מוסיפים דבק פלסטי או דבק טפטים. אפשר ליצור מהעיסה הזו ללא תוספות או בסיס, ואפשר להרכיב אותה על קונסטרוקציה מכל הבא ליד – קולבים, חוטי חשמל, קאפה, פלסטיק, רשת ברזל, כיסאות ועוד. בשלב הגימור, ניתן ללטש עם נייר זכוכית, להדביק ניירות צבעונים, לצבוע בצבעי אקריליק או אפילו להדביק, כשכבה אחרונה, דפים מספר ואז המילים עצמן, כחלק מהסיפור של הפסל.
את הפסל הסופי מצפים בלכה ואז מרחיבים משמעותית את עמידותו של הפסל מפני מים או לחות. חשוב לציין, שאם לא מרוצים, בניגוד לסוגי אומנות ושיטות פיסול אחרות, ניתן תמיד לתקן או לשנות. סיימת את העבודה, צבועה, עם לקה, אבל פתאום משהו לא נראה לנו, רוצים לשנות, אין בעיה. מנסרים ומוסיפים מחדש. משלימים את הצבע והלקה, הרגל לא נראית לנו? רוצים שהדמות תשב? הכל אפשרי! בכל שלב… זה נפלא לחיות כך בתחושה שהכל אפשרי וניתן לשינוי.
זו אומנות מאוד ידידותית לסביבה שמשתמשת בבסיסה בנייר ממוחזר וחומרים גלם נוספים שמקבלים חיים חדשים. התערוכה היא הוצאתה אל הפועל של תפישה המחייבת יצירה ידידותית לסביבה המשתמשת בחומרים מן הקיים והממוחזר.
"הסטודיו של גלית"
בישראל פועלים לא מעט אמנים שמפסלים בעיסת נייר, כל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד. את התערוכה הנוכחית, יצרו תלמידיה ותלמידותיה של גלית שטיינברג, שמלמדת בסטודיו למעלה מ-30 שנה. התלמידים והתלמידות נפגשות פעם בשבוע ואם הם עובדים על פסל אחד, הממוצע הוא כ-5 חודשי עבודה על מנת ליצור מוצג מוגמר.
כפי שסיפרה לי רונית רזניק, אחת התלמידות של גלית, "השיעורים מהווים כמה שעות של ניתוק מחיי היומיום שלנו. התחברנו לקבוצה מגובשת ומעצימה. אנחנו מלוות אחת את השנייה בכל דבר, הן בקשר לעיסת הנייר וגם בעניינים אישיים, מקצועיים ומשפחתיים. הקבוצה היא עוגן למרות טווח הגילאים הרחב, בין 13 ל- 85. באות אימהות ובנותיהן ויוצרות חיבור בין דורי אמיץ ומרגש."
מדבריה, ניתן ללמוד שגלית לא חוסמת את ההשראה של התלמידים. אם שלושה תלמידים מעוניינים ליצור קיפוד, ייצאו, בסופו של ההליך, שלושה קיפודים שונים לחלוטין – המגוון הוא רחב מאוד. בתערוכה הוצגו כ-300 עבודות של כ-48 תלמידים ותלמידות.
בקבוצה המדוברת ישנן 16 תלמידות, כולם מושבניקיות ששואבות השראה מחוויותיהן במושב ובעמק. בתערוכה הוצג בין היתר קקטוס שצופה במפת העולם, או דמות של מתאגרף שכל קעקוע על גופו היה בעל משמעות חשובה ליוצר. כמו כן, דמויות של גברות נכבדות במסיבת תה.
תחת ידיהם של התלמידים עלו גם דמויות מוכרות מסרטים מבוססי קומיקס, חיילים בתלבושות היסטוריות, ברמת דיוק כזו שאפשר לראותם יוצאים לקרב ברגע זה ממש. ההזמנה לתערוכה עוטרה בפסל מקסים, בהשראת הטבע, של שלוש צפרדעים, אחת על כתפי השנייה, עיניהן בוהקות ואצבעותיהן ארוכות וגרומות. יצוין גם הארנב הלבן, מחויט ומהודר, עד רמת הכפתורים העדינים והשרוכים בקשר פרפר מושלם.
בתערוכה הוצגו כדים שיוצרו מעיסת נייר, שעונים, פסלים של סוסים וחמורים, אפילו חציו התחתון של חוואי, עם נעלי עבודה חומות, הופיע, תלוי מהתקרה.
רבים מהמוצגים היו פרחוניים, מלאים בעלים בצבעוניות טבעית מקסימה. מישהו פיסל תמונת עיירה ממבט עילי; ציפורים, בלונים לאורך הקיר; בלונים פורחים הנראים כתלויים באוויר באמצע החלל. אפילו ג'ירפה ענקית, בצבעי ניאון, שלשונה קורצת החוצה. שפיריות דקות כנפיים, קיפודים, חתול לבוש כובע צמר וסוודר כחול, סט שחמט מלא ומפורט; זוג כלבים שנראים כעשויים מבלונים מנופחים בשלל צבעים; תפוח חצי אכול; פיל בעל חיטים עצומים, אבל רגליים דקיקות עליו יושב לוליין; "שמיחה"- שמיכה של שמחה ריאליסטית ומלאה בחיוכים; טווס שזנבו עשוי מדפים של ספר וחרוזים שזורים על ראשו ככתר ועוד.
הרבה מאוד מהיצירות שואבות השראה מהטבע הסובב אותנו, חתולים, חגבים, חלזונות ועוד. ישנה עבודה שבה השתמש ביוצר בענף מסוקס של עץ זית, כבסיס שעליו נוצר המוצג מעיסת נייר. גם שדון קטן, זהוב וחייכן עשוי עיסת נייר כמובן, מצא לו כיסא על חתיכת עץ צבועה בלבן והיא כל עולמו.
כישרונה של גלית שטיינברג, כפי שהוסבר לי, הוא היכולת שלה לחקור חומרים חדשים, טקסטורות חדשות ודרכי גימור חדשות, שמתכתבות עם חומר הגלם ועוזרות לו לנסוק לגבהים חדשים.
לפי אתר האינטרנט של גלית, הזמינות של חומר הגלם הופכת את העבודה עם העיסה למשימה ברת ביצוע שלא דורשת השגת חומרים נדירים, יקרים או מורכבים לשימוש. תהליך הכנת העיסה של הנייר והדבק הוא תהליך יצירתי בפני עצמו, המשול לתהליך לישת בצקו של לחם. בעיסה המוכנה ניתן לעשות שימושים שונים: מציפוי כלי בית ורהיטים ישנים וכמובן פיסול על גבי רשת או קרטון. יתרונה הגדול של העיסה הוא מגוון השימושים שניתן לעשות בה – מאמנות שימושית ויומיומית ועד אמנות לשם האמנות. העיסה היא חומר ידידותי למשתמש ולסביבה וניתן לא רק לעצבה בקלות, אלא גם לצבוע, לקשט ולשוות לה גימור ומראה שונים ומשונים.
השעורים של גלית מתקיימים לאורך כל השנה במועדים קבועים וכל אחת ואחד מצטרף בזמנו הפנוי (ובתיאום מראש עם גלית) ומתקדם בקצב שלו. אין קבוצות של מתחילים, ממשיכים או מתקדמים – רכישת הטכניקה נעשית באופן פרטני ובהנחיה אישית צמודה, וכן באמצעות התבוננות ביצירותיהם של אחרים. האווירה הקבוצתית הפתוחה, במקביל לליווי המקצועי האישי של גלית, מאפשרים מיקסום התנסות וחשיפה לטכניקות עבודה שונות והפריה יצירתית הדדית. העוצמה והיכולת, גם אצל מישהו שהתחיל רק עכשיו, עולות לרמת פיסול וגימור מאוד גבוהה.
הכל נשאר במשפחה
תלמידה אחרת, שחר רזניק, בתה של רונית רזנניק, שיתפה אותי בחוויית העבודה הבין דורית. במשפחת רזניק יש את אווירת יחד והפרספקטיבה של בנות משפחה נוספות על היצירה מעניינת ומרגשת: "גם אם אנחנו מגיעות לשיעור ואין לנו רעיון, אנחנו עוזרות אחת לשנייה לפתח אותו ולהרחיב אותו. אנחנו נעזרות זו בזו כדי להגיע לרמת גימור הגבוהה ביותר. בהרבה מקרים, גם בעבודות עצמאיות, שבהן לא ביקשנו עזרה אחרת מהשנייה, אנחנו מגלות שהמציאות עולה על כל דמיון."
היא הוסיפה והסבירה: "אנחנו שואבות השראה מכל דבר שאנחנו בוחנות ביומיום שלנו, בין אם בביתנו בכפר ובין אם במקומות אחרים – תמונות או אתרי אינטרנט. רעיון לפסל הכי מופשט יכול להגיע מצורך פרקטי של הבית – מסגרת למראה או חידוש כיסא – והעבודה על היצירה מאפשרת יצירתיות נוספת שמשנה את כל הייעוד המקורי, בלי ששמנו לב בכלל."
בשיתוף פעולה משגע, הן חידשו תמונת מנדלות, כאשר כל אחת נתנה ממרצה ומיכולתה ליצירת אומנות שלא ניתן להבחין בה מי עשתה מה.
תלמידה נוספת, תמי בוכלר, מכפר חגלה, אומרת: "הצטרפתי לסטודיו של גלית לפני כ-20 שנה. לא עבדתי ברצף בכל השנים האלה אבל מ-2009 אני מגיעה לסטודיו באופן קבוע פעם בשבוע.
"כשמתחילים פשוט אי אפשר להפסיק. גלית, המורה ובעלת הסטודיו היא דמות מיוחדת במינה. אנחנו נוהגות לומר שהשיעורים מהווים תחליף לטיפול פסיכולוגי. התגבשה לנו קבוצה של יוצרות, חברות ואנחנו נהנות מכל רגע. מחפשות כל הזדמנות לחגוג ולהרים כוסית ומתלבטות אם לקרוא לשיעור – שיעור בעיסה או בלעיסה….
"בסטודיו מתקיימים שיעורים כמעט בכל יום ולכל קבוצה יש אופי משלה ולא כולם מכירים את כולם באותו אופן אך האווירה תמיד טובה ונעימה. גלית 'לא מרשה' לרכל על אף אחד. היא אדם מיוחד שרואה רק את הטוב שבכל אחד. אין ספק שהסטודיו הוא מעין בית שני בזכות אופיה המיוחד של גלית.
חברתי רונית ואני נוסעות יחד מחגלה לסטודיו זה שנים. בתקופות בהן בנותינו הגדולות היו פנויות, בעיקר בשנות התיכון, הן הצטרפו גם. וכך בתקופות מסוימות היינו 6 יוצרות קבועות מכפר חגלה.
"בסטודיו של גלית יש למעלה מ-12 יוצרים מעמק חפר אך אין מכנה משותף בין העבודות. מדהים לראות את השונות הגדולה בין העבודות. כל אחד עם דמיונו והנאותיו. עבודה על כל יצירה נמשכת זמן רב. לעיתים יותר משנה. התהליך מאד ארוך ומאד יסודי. התוצרים של הסטודיו שלנו הינם ברמה מאד גבוהה בגלל ההכוונה הגבוהה של גלית והמוטיבציה להוציא מוצר יפה ונכון ככל שניתן. לא מעט אנשים אמרו בתערוכה שלנו שהיא היתה צריכה להתקיים במוזאון ולא בחלל שבו הצגנו.
"הסטודיו של גלית כבר הפך לחלק מחיי," מוסיפה תמי, "כל המשפחה יודעת שבימי רביעי בבוקר תמי בעיסת נייר. לא פנויה לשיחות וכולם מחכים ומתעניינים תמיד בעבודה הבאה… מה תהיה, באיזה גודל ומתי כבר תצא לאוויר העולם. הלואי ונזכה להמשיך ליצור במקום המופלא הזה עוד שנים רבות!"
הנייר כחומר גלם
משיחה מעמיקה עם גלית עצמה, גיליתי רבדים נוספים: "הייתי גרפיקאית בירושלים. כשעברתי לקיסריה כאם טרייה, חיפשתי חומר שאוכל ליצור בו במהלך חופשת הלידה. זיהיתי בעיסת הנייר פוטנציאל לחומר שסופג הכל, מכיל הכל ומאפשר גם להניח אותו לרגע, לאכול, לנוח ולחזור אליו אחרי כמה ימים ולגלות קסם חדש שנוצר בינתיים. העברתי חוגים למבוגרים בעיסת נייר. יום אחד, דפקו לי בדלת ילדים, ביקשו שאלמד גם אותם. הם עשו את העבודות שלהם על שולחן הסלון שלי, כאשר בני התינוק משתולל סביבם ומטפס עליהם."
גלית התחילה ללמד קבוצות בבית, ולאחר מכן בסטודיו שבנתה מתחת לבית. לפני כשנתיים, הפרידה בין הבית לסטודיו ושכרה מקום באזור התעשייה של אור עקיבא: "היציאה של הסטודיו מהבית, עשתה לי רק טוב," היא מסבירה. "זה מכריח אותי לחשוב בבית, לראות את הרעיון מתגבש תוך כדי נהיגה וליצור אותו בסטודיו. בבית יש לי רק חדר עבודה קטן, עם מחשב, שמאפשר לי ללמוד ולחשוב, מחוץ לסטודיו.
"אם תלמידה מגיעה ואומרת 'גלית יש לי רעיון' אני קודם כל אומרת 'כן' וביחד אנחנו מנסות, עד שמצליחות. אם צריך ללמוד לתפעל מסור מסוים, אני לומדת. אם צריך יציקה מבטון או חימר, אני לומדת. אני אלמד את החומר ואביא לתלמידה, כדי שיהיה לה איך להביע את עצמה. זה מה שחשוב. עיסת נייר הוא חומר מיוחד במינו אשר מלבד תרומתה לשמירת הסביבה, יש בה גם ערך של חוויה הנובעת מעצם מסע היצירה הממושך והמפתיע, אשר מעצב בו-זמנית, הן את האובייקט הפיזי הנברא, והן את מיומנויותיו של האמן היוצר. הודות לייחודו של התהליך, נלמדים ונרכשים כישורים כמו סבלנות, פתיחות לשינויים וגמישות יצירתית.
"העבודה בעיסת נייר," גלית מסבירה לי, "היא הרבה יותר מעיסוק באומנות. בעולם התזזיתי שבו אנו חיים. עיסת הנייר מלמדת אותנו ליצור ולבנות לעצמנו פינה של שלווה ונינוחות בקצב שונה מקצב החיים המודרניים.
"זה חומר שמאפשר את היצירה. ההבדל בין עיסת נייר לחימר הוא שהוא גם חומר רך, כזה שתמיד אפשר לשנות. זה מפחית חרדה, גם אצלי וגם אצל התלמידים שלי. אין התקבעות. אין פחד. גם אם החומר התעוות קצת, מאז שנגעתי בו לאחרונה, אני יכולה לאהוב מאוד את העיוות הזה. הוא יכול להראות לי משהו חדש בפסל, נקודת מבט שלא חשבתי אליה. ואם אני לא מעוניינת בה, אני תמיד יכולה להחזיר את העיוות ולהדק את החומר למקום ההתחלתי שלו."
גלית ממשיכה ומסבירה לי על החומר עצמו: "זה נחשב לחומר שילדים מתעסקים איתו בגן," היא מסבירה.
כמו פלסטלינה או גועש?
"כן אבל הוא כל כך הרבה יותר מזה – אפשר לעשות איתו הכל. תלמידי ואני חוקרים את החומר, מוסיפים לו דבקים כאלה או אחרים, מלפפים אותו סביב בטון, ברזל, פלסטיק או משבצים בו זכוכית ואבנים. בסופו של דבר, לאחר ההתייבשות וציפוי בלכה, זה חזק כמו עץ וצריך להתייחס לזה כמו עץ. הצביעה היא חלק מאוד חשוב בתהליך."
יצוין כי הנייר עצמו מגיע מבית הדפוס שממוקם במבנה שמתחת לסטודיו: "זה פסולת, זה נייר נטול עץ. תהליך העיבוד של הנייר לעיסה, תהליך העיבוד של העיסה למוצג, אלה הם תהליכים ארוכים שדורשים שלבים של המתנה עד שהתייבש. יש פה דיאלוג. אין דרך אחת, יש מיליון דרכים אפשריות. הרבה פעמים, העבודה לא מוכתבת על ידי הראש, זה לא ייצוג. יש פה אמנות, יש פה פיסול, יש פה תנועה."
והתלמידים?
"התלמידים לא באים רק ללמוד – הם באים לגדול ולהתפתח. יש יותר נשים, אבל גם מגיעים גברים ולכולם יש מקום. יש קבוצות לילדים ויש קבוצות נוער. אין קבוצות מתחילים, מתקדמים ומומחים. כולם לומדים מכולם. יש משהו חברתי מאוד חזק, שפותח את הלב. אני יודעת שהתלמידים שלי נפגשים גם בלי קשר לשיעורים, נוסעים לחו"ל ביחד וחלקם זכו בחברות אמת בזכות השיעורים."
לא שידוכים?
"לא של זוגות, אבל של חברויות אמת ולפעמים, אדם צריך חבר של אמת. אני מתפרנסת מלעבוד עם אנשים. מלעזור להם להביע את עצמם. אני מתפרנסת מהדבר שאני הכי אוהבת לעשות."
זה בהחלט נכון.
"העבודה מתמשכת. התהליך הוא ארוך. יש דיאלוג אין סופי, עם החומר עצמו, עם ההשראה למוצג ועם החברים הסובבים אותך, תוך כדי עבודה. תלמידים נשארים אצלי הרבה שנים- 7-9-13 שנים, ואני מרגישה שזו זכות לחבר בין האנשים לחומר וגם לעצמם. זו מתנה שאני מודה עליה ואסירת תודה לה. אני קודם כל עובדת עם אנשים ועוזרת להם להביע את עצמם בעזרת החומר הזה."
ודור העתיד?
"ישנן תלמידות שהתחילו ללמד בעצמן ואני מרגישה אחריות ועוזרת בכל מה שאני יכולה. הן לא סניפים שלי, אבל הן שלוחות שלי ושליחות של עיסת הנייר. מאחר ואני מלמדת כל כך הרבה שנים, 30 שנים, ליתר דיוק, יש עבודה בין דורית. אני פוגשת את הילדה בחוג הילדים ואז בקבוצת הנוער. יש לי גם קבוצה של לפני צבא, ויש קבוצה של אחרי צבא – ולפני הטיול ויש קבוצה שאחרי הטיול – וזו ילדה שהולכת ומתבגרת אצלי. ובסופו של דבר, גם הגיעו אלי לקבוצות הילדים, צאצאים של אותם תלמידים שעשו אצלי את כל הדרך הזאת. יש מישהי שמגיעה עם אמא שלה, בת ה-84, זה מהמם. בסטודיו פותחים הכל. בעיות עם הילדים, בעיות עם הנכדים, בעיות עם הכלות ועם החתנים. גם התלמידים הגברים מצטרפים לשיחות האלה."
האם יש הבדל בהשראה בין תלמידים כפריים ולעירוניים?
"תראי, פעם העירוני היה יותר חשוף לתערוכות ולאמנות, אז ההשראה שלו יותר נמשכה לשם והכפרי יותר לדברים אחרים. אבל היום, עם הטכנולוגיה והמדיה – אני לא רואה הבדלים בכלל. המדיה מחברת אותנו לתערוכות מהצד השני של העולם. המדיה פותחת לנו אפשרויות להשראה שאף אחד לא ציפה שיהיו. המדיה מאפשרת נגישות לכלל ההשראות. ההבדל הוא כזה – מי שזה לא בדמו לא נשאר ולא משנה אם הוא עירוני או מושבניק."
"כל החיים שלנו," ממשיכה גלית, "הם מרדף אינסופי אחר מה צריך עכשיו, כמה זה עולה ומתי זה מגיע. עיסת נייר זה 'חלף עם הרוח' בעידן של קליפים. זה תהליך איטי. זה מקום של שלווה. ואם יש עיוות בתהליך הייבוש, לא נורא ואפשר ליישר ואפשר גם לא. הכל מאוד דינמי והכל אפשרי."
התערוכה היתה הפקה מאוד רצינית: "אני עושה תערוכה פעם בכמה שנים. הזמן עושה את שלו ואני לוקחת את זה בחשבון. אם מישהו לקח עבודה הביתה, והצבע דהה או משהו נסדק, אני מבקשת לתקן לפני שמציגים בתערוכה. אם יש משהו שאני לא מתפשרת עליו הוא איכות העבודה והגימור שלה."
אחת מהתלמידות שלך ציינה שלפעמים כמה אנשים יוצרים פסלים או מוצגים מאוד דומים. את יכולה להסביר את זה בבקשה.
"אף אחד לא יוצר משהו זהה באופן מושלם למשהו שמישהו אחר יצר, גם אם מאוד רוצים. לעיתים יש עבודות מאוד דומות או עם אותה ההשראה. אני מנסה לשמור על איזון, במיוחד בתערוכה כל כך משמעותית. אני לא אציג שלושה קיפודים או שלושה מוצגים כל כך זהים. אם לתלמיד יש הרבה עבודות ולאחר יש פחות והם עשו משהו מאוד דומה, אני אקח לתערוכה מהתלמיד שיש לו פחות, ואנסה לשלב את זה עם עבודה אחרת של התלמיד שיש לו יותר עבודות.
"עם זאת, חשוב לציין שגם תהליך של דילול כזה, נעשה באווירה טובה, בלי תחרות. אנחנו באים ליהנות. גם מהתהליך וגם מהתערוכה. הסטודיו מאפשר סדנא ייחודית, מלמדת, מאמנת ומרחיבה את הדעת. אני מאפשרת למשתתפים בסדנא ובתערוכה לבטא באופן ספציפי ואישי את היצירתיות, המחשבה, החושניות והשקפת – החיים הטמונים בהם."
