למרגו מויאל ממושב תלמי-יחיאל יש שליחות חברתית חשובה ביותר – היא מסייעת לאנשים ברגעים הקשים ביותר בחייהם * מויאל חברת הנהלה ב"מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן" – ומנהלת את תכנית הסיוע של משרד הרווחה למשפחות שחוו אובדן פתאומי עקב רצח, התאבדות ותאונות דרכים * בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת כיצד הגיעה לעיסוק בתחום האובדן והשכול ואיך היא מצליחה, למרות זאת, לקיים חיי משפחה רגילים ושמחים
מרגו מויאל נולדה בשנת 1964."הוריי ילידי גרמניה. אמי יהודית עלתה ארצה בשנת 1938 בגיל 7 עם הוריה, שהיו ממקימי שבי ציון במסגרת "חומה ומגדל." באותה שנה בדיוק בגרמניה, אבי דוד, שהיה אז בן 18, ניסה לשכנע את הוריו לעזוב את גרמניה. אולם הם סירבו, והחליטו להישאר בגרמניה עם ארבעת אחיו הצעירים ממנו. אבי החליט לעזוב בניגוד לדעתם. הוא הצליח לצאת מגרמניה בערב ליל הבדולח (הפוגרום שהתחולל כנגד היהודים ברחבי גרמניה בין לילה בין ה-9 וה-10 בנובמבר 1938. ע.ב).
"אחרי ליל הבדולח הבינו הוריו, סבי וסבתי, שבנם הבכור צדק ומיד הזדרזו לשלוח שלושה בנים שלהם לארצות הברית דרך הולנד. התמזל מזלם והם עלו על האונייה האחרונה שיצאה מהולנד והפליגה לארצות הברית. בסופו של דבר הגיעו גם ההורים והאח הצעיר לשם, והמשפחה התאחדה בניו-יורק, בשכונת ברוקלין." אביה של מרגו היה מבקר בארץ מדי פעם, ואף למד באוניברסיטה העברית בירושלים. באחד מביקוריו פגש בצעירה ישראלית, והשניים נישאו זה לזו בתום שלושה שבועות להיכרותם. בני הזוג השונים כל כך זה מזו – הוא בן למשפחה דתית מארה"ב והיא מושבניקית חילונית – נסעו לאמריקה. שם חיו 12 שנים, במהלכן נולדו להם ארבע בנות, ומרגו היא הצעירה ביניהן.
"כשהייתי בת שלוש וחצי, בשנת 1968 עלינו ארצה והתיישבנו בחיפה. הבית שלנו היה דתי. למדתי עד התיכון בבתי ספר דתיים ואז הגיע מרד הנעורים שלי. לא הסכמתי להמשיך להתחנך במסגרת החינוך הדתי. עברתי לבית הספר התיכון 'ויצו חיפה' ללמוד במגמת אמנות. וזו היתה עבורי חוויה של ממש. אני לא מכירה ילד שאהב את בית הספר כמו שאהבתי את בית הספר התיכון שלי". עוד מדגישה מרגו: "יחד עם זאת, למרות שעזבתי את החינוך הדתי, במשך כל השנים הללו המשכתי להיות חניכה בתנועת בני עקיבא."
שירות צבאי ומפגש עם השכול
למרגו היה ברור שהיא תתגייס לצבא והיתה לה תמיכה מן הבית: "אבי היה אמנם דתי," היא מסבירה, "אבל הוא היה כנראה יותר ציוני." שלוש אחיותיה שירתו בצבא במסגרות דתיות כמורות חיילות ובנח"ל הדתי, אבל מרגו החליטה לשרת בצבא "הרגיל".
היא שירתה כמש"קית ת"ש (תנאי שירות) בחיל התותחנים, ובינואר 1984 צורפה מרגו לחטיבת "גבעתי", שהתחדשה שנה קודם לכן. ועל כך גאוותה: "אני ממש מרגישה חלק מההיסטוריה של החטיבה המתחדשת. הייתי אז קצינת ת"ש הראשונה של החטיבה. כמו כן הייתי גם קצינת הנפגעים הראשונה של החטיבה. שם היה המפגש הראשון שלי עם עולם השכול, בו אני עוסקת עד היום. זה היה תפקיד מורכב מאוד, אבל עם תחושת שליחות גדולה."
מרגו סיימה את השירות הצבאי שלה (הראשון) כמפקדת קורס משקיות ת"ש, וזה היווה עבורה סגירת מעגל מאוד משמעותית. לאחר השחרור מהצבא היתה מרגו אזרחית במשך שש שנים, במהלכן היא סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, והכירה את בעלה לעתיד איציק מויאל.
הקמת משפחה
משפחתו של איציק עלתה ממרוקו וחיה בתחילה במעברה בצור-שלום, שכונה בקריית ביאליק. למרות שמרגו ואיציק חיו בקרבת מקום בילדותם ונעוריה – היא בחיפה והוא בצור-שלום – ההיכרות ביניהם היתה דווקא בתל-אביב. איציק היה סטודנט להנדסאות. הוא שכר דירה. מרגו הגיעה להיות שותפה לדירתו והפכה לשותפתו לחיים.
השניים נישאו בשנת 1989 ונסעו לארצות הברית למשך שנתיים. למרגו התאפשר לעבוד שם כי היא בעלת אזרחות אמריקאית. היא לימדה בבית ספר יהודי ואיציק עבד בשיפוצים: "חיינו שם חיים אחרים וטיילנו רבות," מספרת מרגו. באמריקה נולדה בתם הבכורה ענבל וכשמלאו לה ארבעה חודשים הם שבו ארצה. אז החליטה מרגו לשוב לשרת בצבא. בעקבות שירותה בתל-אביב הם עברו לגור בעיר זו. שם נולדה בתם השנייה יובל.
שנה לאחר מכן הוצע למרגו תפקיד רציני כקצינת ת"ש פיקודית בפיקוד דרום, תפקיד שהצריך שירות בבאר-שבע.
"בתחילה זה נראה לי רעיון הזוי," מעידה מרגו, עקב המרחק ממגוריהם. היא סיפרה לבעלה, והוא ענה: "אל תפסלי את זה על הסף. אולי נמצא בדרום מושב נחמד ונגור בו." מעידה מרגו: "איציק כאילו הריץ בראשו את מה שהפך אחר-כך לסיפור חיינו." מרגו ענתה בחיוב להצעה, והשניים עברו לגור בשכירות במושב תלמי-יחיאל, ליד צומת קסטינה.
חזר מהמכולת עם מגרש
בתחילה שכרה המשפחה בית קטן, מתוך כוונה שיתגוררו כאן שלוש שנים ואז ישובו לתל-אביב. הבית השכור היה צמוד לרפת.. "המעבר היה חד מאוד," מספרת מרגו, "מדרך השלום בתל-אביב, רחוב ראשי וסואן – אל הרפת במושב! אבל אהבנו את השינוי הזה. בעיקר זה היה טוב לשתי הילדות."
כאשר מרגו היתה בהריון שלישי שלה, לקראת לידת הבן רועי, איציק הלך יום אחד לקנות לחם וחלב במכולת המקומית, הידועה בתלמי יחיאל עד היום כ"המכולת של חנוך" – והאירוע הזה היה גורלי למשפחה.
חנוך בעל המכולת סיפר לאיציק שאחד התושבים מעוניין למכור את "החלקה הצהובה", כלומר החלקה שכל בעל משק קיבל במחיר מוזל, כדי לבנות בה בית נוסף. איציק שמע את זה והתקשר מיד לבעל החלקה. הוא הגיע למכולת, ושם, בו במקום, חתמו השניים זיכרון דברים על מכירת החלקה.
איציק חזר הביתה עם הלחם והחלב ואמר למרגו: "תקשיבי, קנינו מגרש." וכך התחילו חייהם כתושבי קבע בתלמי יחיאל, שעתה הם מתגוררים בו כבר 26 שנים.
רועי נולד בשנת 1998 הם בנו את ביתם על המגרש ועברו לגור בו כעבור שנה. בבית זה נולדה בשנת 2004 בתם הצעירה ירדן, שנקראה כך כיוון ששם המשפחה של משפחת המוצא של מרגו היה "ירדני".
בשנת 2008 הפכו בני הזוג מויאל לחברי אגודה, כי הם מכרו את הבית שבנו על "החלקה הצהובה" ורכשו משק במושב. הם בנו בית חדש ועברו אליו בשנת 2012.
במהלך השנים עסק איציק בנגרות, עיצוב וייצור. "הוא נגר אומן," מגדירה אותו רעייתו. לפני כשש שנים הוא סגר את הנגרייה והוא ממשיך בתכנון ועיצוב. כמו כן הוא נכנס לעולם הנדל"ן (לא פלא, לאור רכישתו הראשונה מגרש תוך כדי קניית חלב ולחם במכולת… ע.ב.).
בתם הבכורה ענבל בת 30. ענבל עובדת סוציאלית, עובדת באומנה טיפולית. היא נשואה לאסף פרידמן והשניים מתגוררים במושב ניר-ישראל, בו חיה משפחתו הענפה של אסף. יובל בת 27, מסיימת השנה לימודי עבודה סוציאלית. "אנחנו שלוש עובדות סוציאליות במשפחה," מציינת מרגו בגאווה, "והן ממשיכות את דרכי מבחינות רבות. גם בצבא שירתו השתיים כמש"קיות ת"ש, כמוני." יובל היתה תקופה מסוימת מדריכה במעון 'צופיה'. החזון שלה להקים בית לנערות במצוקה." רועי בן 23 עובד בתחום המסעדנות. ירדן בת 18 מסיימת את התיכון ועומדת להתגייס לצבא."
מרגו מציינת שהיא אוהבת במושב את השקט ואת המרחבים, ולילדים היתה פה ילדות נפלאה.
חשיפה לעולם האובדן והשכול
כאמור, מרגו חזרה לשרת בצבא. באותן שנים היא סיימה תואר שני במנהל עסקים. בתפקידה האחרון בצבא היא שינתה כיוון ושימשה כקצינת העיר באר-שבע במשך שש שנים, משנת 2003 עד 2009. "שם בעצם נחשפתי לעולם של האובדן והשכול בצורה מאוד מאוד משמעותית. שם נזרעו הזרעים למה שאני עושה היום," היא אומרת.
"התאהבתי בעולם הזה – של סיוע למשפחות ברגעים הכי קשים של החיים שלהם. בעצם היום אני יכולה להגדיר את עצמי כאשת מקצוע בעלת מומחיות בתחום האובדן והשכול בדגש על הודעת הבשורה המרה. בתפקיד זה כקצינת העיר כל מקרה, כל דפיקה על דלת, הוסיפו לי עוד שורה בתורה שנכתבה לאורך השנים. כל מקרה מלמד אותך מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות."
מקצוע – מודיעֵי הבשורה המרה
מרגו פרשה מהצבא בשנת 2009 ומאז היא עשתה ועושה רבות בתחום. ראשית, היא הנחתה קבוצות תמיכה לקצינות ומשקיות במערך הנפגעים, והנחתה קבוצות שכול במשרד הביטחון במחוז באר-שבע. היא התחילה ללמד גם בבית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים את כל הנושא של בשורה מרה. מספרת מרגו: "כבר למעלה מעשור אנחנו מלמדים עו"ס ברשויות המקומיות וקציני נפגעים במשטרה איך לעשות זאת. בעצם לקחו באזרחות את המודל הצבאי. היום הפעילות של הודעת בשורה מרה בתחום תאונות הדרכים מתבססת על התורה הצבאית. אמנם חסרים תקציבים למערך האזרחי בניגוד לזה של הצבאי, אך אנו בדרך הנכונה…"
מרגו מדגישה: "על פי התפיסה והאמונה שלי, זהו מקצוע לכל דבר! הדרך בה הבשורה המרה מגיעה למשפחה לראשונה, משפיעה על תחילת תהליך עיבוד האבל ועל ההתמודדות האין סופית עם האובדן של המשפחה האבלה. יש משמעות אדירה לדרך בה מקבלים את הבשורה על תהליך ההתמודדות."
מרכז "אֵלָה"
לפני שבע שנים הצטרפה מרגו אל מרכז "אלה" להתמודדות נפשית עם אובדן. מרכז אלה נוסד בשנת 1979 ע"י יוצאי הולנד כעמותה למען ניצולי שואה. "זה בעצם הגוף הראשון שהבין שניצולי שואה צריכים לקבל סיוע נפשי." מציינת מרגו.
בעשור האחרון "אלה" מסייעת לא רק לניצולי שואה. היא מנהלת מרכזי סיוע למשפחות עקב עבירות המתה, כלומר: הריגה ורצח. במשך חמש שנים ראשונות, החל משנת 2012, היא סייעה רק למשפחות של קורבנות רצח. אולם בחמש שנים אחרונות, היא נותנת מענה למעגל רחב יותר של משפחות. ואלו משפחות שחוו אובדן עקב רצח, התאבדות ותאונות דרכים.
ההרחבה הזו של מעגל המטופלים התאפשרה לאחר שיצא בשנת 2017 מכרז חדש של משרד הרווחה. התכנית על פי מכרז זה היא: יצירת רצף טיפולי, החל משלב הבשורה המרה, דרך התערבות של עובד סוציאלי ממרכז סיוע. כך שתהיה לכולם כתובת לפנות אליה.
במכרז הזה של משרד הרווחה זכו שתי עמותות שהחלוקה ביניהן היא גיאוגרפית. עמותת "בשביל החיים" אחראית על אזור המרכז והדרום. ומרכז "אלה" אחראית על אזור ירושלים רבתי, וכן מנתניה וצפונה.
אומרת מרגו: "אני היום חברה בהנהלת מרכז 'אלה' ומנהלת את תכנית הסיוע למשפחות במקרי רצח, התאבדות ותאונות דרכים, אחראית על אחד-עשר עובדים סוציאליים בארבעה מרכזי סיוע. המרכזים שלנו הם בירושלים, בחדרה, בחיפה ובכפר כנא. מרכז זה נותן מענה לכל החברה הערבית באזור הצפון."
היא מוסיפה פרטים על מרכז זה: "מרכז 'אלה' הוא מכון טיפולי ארצי. יש לנו למעלה מחמש מאות מטפלים בדיסציפלינות טיפול שונות בכל רחבי הארץ. ההתמחות המרכזית שלנו היא אמנם טיפול באובדן, אבל אנחנו נותנים מענה טיפולי בכל משברי החיים.
"אנחנו ספקי שירות של מתן סיוע נפשי להרבה ארגונים ועמותות בעיקר בנושאי התמודדות עם משבר, טראומה ואובדן. בנוסף, אנחנו עורכים התערבויות במקומות עבודה לאחר משבר בארגון (כגון תאונת עבודה או התאבדות של עובד), מפגשי חוסן למניעת שחיקה ועורכים הרצאות במגוון נושאים."
מרגו מדגימה אירוע שקרה בחברת החשמל. לפני כארבע שנים בו נהרגו שני עובדים בתאונת עבודה. מרכז "אלה" נתן שירות של תמיכה לעובדים. "הם היו צריכים לעבור תהליך של עיבוד האובדן של חבריהם ותהליך של חיזוק החוסן האישי והצוותי, שיאפשר להם להמשיך לעבוד."
"במסגרת הסיוע הנפשי," אומרת מרגו, "יש לנו צוות גדול של מלווים רוחניים בארץ. בהתחלה נועד הליווי הרוחני בעיקר עבור חולים סופניים, כלומר, ליווי חולים סופניים לקראת מותם וליווי בני המשפחה שלהם – ועתה נעזרים בו רבות גם בתחום של האובדן והשכול. יש אנשים רבים שמעדיפים אפיק זה על פני האפיק הקלאסי של הטיפול הפסיכותרפי."
מתן מענה לשכול עקב הקורונה
"למעלה מ-10,000 משפחות איבדו את יקיריהן לקורונה בשנתיים האחרונות," אומרת מרגו. "בעקבות המשבר ולאור העובדה שהמדינה לא העניקה סיוע נפשי כזה או אחר לבני המשפחות, יצאנו השנה בתכנית סיוע נפשי למשפחות השכולות של הקורונה, לזכרה של חנה שטרסברג ז"ל. במסגרת התכנית הצענו להעניק טיפול נפשי לבני משפחה שכולי קורונה, עשרה מפגשי טיפול ללא עלות."
מרגו מסכמת: "מרכז 'אלה' היא עמותה עם אג'נדה חברתית מאוד חזקה. מנכ"ל העמותה בני לייזר מאמין במתן סיוע לכל מי שחווה אובדן, בין אם זה אובדן שמוכר וממומן ע"י משרדי הממשלה ובין אם לא. גם מי שחווה אובדן שאינו מוכר לסיוע מטעם המדינה ימצא אצלנו מענה מהיר ומקצועי במחיר מוזל. ברוח זו עובדת העמותה שלנו."
איך את עובדת בזה?
אנשים מתפלאים ותמיד שואלים את מרגו: "איך את עובדת בתחום הזה?" כלומר, איך היא מצליחה לחיות עם כל השכול והעצב שהיא פוגשת מדי יום. לכך יש לה כמה תשובות: "יש סיפוק עצום לעזור לאנשים ברגעים הקשים של החיים שלהם.
"מרבית האנשים נרתעים מעיסוק בתחום הזה שנוגע בפחד הכי גדול של כולנו, פחד מוות מהמוות. יש בזה משהו מאוד מעצים שאני מסוגלת להיות שם, ברגעים הכי קשים. עם השנים למדתי לפתח חוסן נפשי, לעשות הפרדות. אני מסוגלת לנהל שיח על מוות מבלי להירתע, אם זה עם חברה קרובה שליוויתי בתקופת המחלה של בעלה ועד למותו, ואם זה בהתמודדות כיום עם אמא בת 91 שאומרת לא פעם שהיא רוצה למות. ואני מסוגלת לדבר איתה על המוות."
ומרגו מסיימת בדברים אלו: "לפני כשלושה חודשים הצטרפתי לצוות ההנהלה המקצועית של 'מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן' – ואני כל כך גאה להיות שותפה לעשייה החשובה."
* מרכז אלה – להתמודדות נפשית עם אובדן.
ניתן לפנות: בטלפון 03-6910921, במייל [email protected], או באמצעות האתר elah.org.il