שלישיית שריד, זיכרונות

הפרידה משלמה ורבנר משלישית שריד, החזירה אותי אל מה שאהבתי בשלישייה, אל הסיבות לפירוקה ואל השיר שפסלו לה בתנועה. היו זמנים 

כשקנה חברי ושכני ישראל את התקליט "טוב ללכת בדרכים" של שלישיית שריד, אי שם בשנת 1964,  האזנו לו בלי סוף. המחט חרכה אותו. 

כחברים בתנועת הנוער העובד, שלישייה קיבוצית פופולרית מילאה אותנו גאווה, אפילו שחבריה – שלמה ורבנר, נתן מילוא ומנחם ראובני – היו מהשומר הצעיר. 

בהמשך הפכו צלילי הפתיחה של "טוב ללכת בדרכים", שניגן ורבנר, שהלך לאחרונה לעולמו, לאות שבו הזדהינו בטלפון הקווי, בטרם הופיעו הטלפונים עם הצגים. 

שיר בניחוח מעמדי 

התפעלתי אז במיוחד מהשיר "יש ואומרים אנשים" שכתבה והלחינה לשלישייה מירי פליקס, גם היא משריד, שזכתה לכינוי "הזמיר משריד". השיר היה קצר, שורות בודדות, אבל העיד על מודעות מעמדית  מחודדת, של הנערה הצעירה.  

נתן יונתן שאהב את השיר, העניק לה להלחנה שיר משלו בשם "נרות החצב הלבנים". בצבא שירתה "הזמיר" בלהקת פיקוד צפון והייתה, יחד עם חווה אלברשטיין וחיותה דביר, לימים קריינית בקול ישראל, שותפה לטריו נשי, שהופיע במסגרת הלהקה. 

ברשת נותר מהשלישייה הזאת זיכרון יחיד בדמות ביצוע משעשע משהו של "העיר באפור" שהקליטו, כנראה, בחדרו של ורבנר. 

בשנות ה-70 של המאה שעברה, עזבה פליקס לאנגליה, בעקבות סיפור אהבה. וזהו. יותר היא לא כתבה ולא הלחינה. החמצה. 

נקפוץ שלושים שנה קדימה בזמן, אל סוף המילניום הקודם: בין גיליונות נושא שעשינו במערכת "הקיבוץ" (כך נקרא העיתון אז) הקדשנו גיליון אחד לדברים שנעלמו מן הקיבוצים: הסנדלר, הכולבויניק, קופות הבית, ה"מנשקה" וגם: שלישיות הזמר, ששוררו בלא מעט קיבוצים: מפלסים, כפר סאלד, המעפיל, שריד ועוד. שם הגיליון היה "נעלמו". 

במסגרת זאת קיימתי ראיון עם נתן מילוא, החבר האחרון מן השלישייה שנותר בשריד, כדי לשמוע על סיפורה של החבורה שזרחה במהירות האור והתפוצצה כמו סופרנובה. 

שוחחנו במסגרייה של הקיבוץ. הייתה איזו אירוניה בכך שבזמן הריאיון הוא תיקן קלנועית כלשהי, כלי תחבורה שמסמל את סוף הדרך.     

מילוא, שעלה ארצה מאקוודור, סיפר וסיפר. שני דברים לכדו אותי: הסוף העצוב של השלישייה והשיר שפסלה לה התנועה, מטעמי צניעות.  

גירושים מוקדמים 

אקורד הסיום של השלישייה היה בשיא זוהרה, נזכר מילוא. בעת ההיא פעלה בישראל אוניית נוסעים מפוארת, "שלום" שמה, שהושקה לצלילי שפע הלצות בגלל שני המטבחים שהיו בה, כשר ולא כשר, והסערה הפוליטית שקדמה לסידור הזה.    

לנסיעותיה הארוכות של "שלום" נלוו אמנים שהנעימו את זמנם של הנוסעים. באחת הפעמים הייתה זו שלישיית שריד שהוזמנה להופיע בקרב הקהילות היהודיות בבריטניה. השלישייה זימרה באוזני הנוסעים, כך עד לעגינה באי הבריטי. או-אז החלו הצרות. 

ורבנר, המעבד הקפדן, דרש להקדיש זמן לחזרות, מילוא וראובני רצו לבלות בעיר הגדולה. זה נגמר בברוגז כזה, סיפר מילוא, שבהפלגה חזרה הם כבר לא יכלו לשוב ולהופיע. פשוט לא. 

נסעו נשואים, חזרו גרושים. זאת הייתה התחלת הסוף. לימים, ורבנר עבר לתל אביב וראובני לקיבוץ מענית. 

והשיר שנפסל: נורית הירש ואורי אסף (אז מכפר מנחם) כתבו שני שירים רומנטיים שהוצעו לשלישייה: את "פרח הלילך", שהוא שיר רך וענוג, ואת "כחולה כחלום", שבו רמזי האהבה עבים ו"כחולים".

מילוא סיפר ששיר זה נפסל לרפרטואר מטעמי צניעות, ולא זכר אם בפורום של הקיבוץ, או של התנועה. זכתה בו להנאתה, שלישיית גשר הירקון.  

סיכוי לאיחוי של השלישייה הוא לא ראה אז באופק, אף שהדבר קרה אחרי 30 וכמה שנים, לכמה מופעים נוסטלגיים. את רצונו להמשיך לשיר חשב מילוא לממש, במופע של שירים דרום אמריקאים. 

על ורבנר הפרשה הזאת המשיכה להעיק. אחרי כמה בקשות, הוא הסכים להתראיין ופרס מעט מכאביו. 

קנאת ציפורי שיר 

ומירי פליקס? לפני כמה חודשים מסרה לי חברה משריד את מספר הטלפון שלה בלונדון. התאוויתי לראיין אותה. שיחת הרקע עמה קלחה וסיכמנו לקיים את הריאיון למחרת.

כפי שקבענו, שלחתי לה בבוקר הודעה, כדי לתאם זמן לשיחה. היא ענתה ב:"סליחה, מי נתן לך את הטלפון שלי?!" כאן זה נגמר. 

בתוך הכתבה על שלישיית שריד, הופיעה מסגרת קטנה ובה תקציר חייה ופעילותה של שלישיית המעפיל, שגם היא הגיעה לפסגה.

הסולנית שלה, עירית סנדנר, שהייתה ידועה כזמרת האהובה על גולדה מאיר, העניקה ריאיון קצר. עם הופעת העיתון, כשראתה כמה נפח קיבלה שלישיית שריד וכמה פחות קיבלה המעפיל, התקשרה סנדנר למערכת ואמרה: "ידעתי שאסור לסמוך עליכם". קנאת ציפורי שיר.