שלמה מייזליץ, אחד מוותיקי הפלחים בנגב, הוא סיפור מיוחד. לא בן קיבוץ שירש את אהבת החקלאות מבית אבא. שלמה הוא סיפור שונה לחלוטין.
שלמה נולד בארגנטינה לפני 75 שנים. הוריו שלחו אותו לארץ לאחר בר המצווה. הוא שהה לבד באוניה במשך חודש, ללא מבוגר מלווה. ״היום לא עושים דברים כאלה״ אומר שלמה ואין מי שלא מסכים איתו. היעד – קיבוץ ניר עם. שתי אחיותיו כבר היו בקיבוץ.
אביו נפטר בארגנטינה ואימו עלתה אחרי כמה שנים. ״הציונות פירקה את המשפחה שלי״ אומר שלמה. ״ואל תחייך״ הוא אומר לי, כשחייכתי בגלל הניסוח… האמא הגיעה לניר עם, וחייתה בקיבוץ בסטטוס "הורה של חבר" עד יום מותה.
חייו של (כמעט) ילד חוץ, שהוא גם עולה חדש אינם פשוטים בקיבוץ. הוא צריך להתחרות עם ״יפי הבלורית והתואר, בני המקום החסונים היפים והנערצים״ (כך הוא אומר). דרך טובה היא להיכנס לענף יוקרתי כמו הפלחה (ענף שברבות הימים התמזג עם השלחין, והפך להיקרא "גידולי שדה").
שלמה מתחיל את עבודתו בפלחה עוד בימי בית הספר – ״לא הייתי תלמיד חרוץ במיוחד״ הוא מספר. הזכות לשבת על טרקטור בימי החורף והקיץ, לספוג אבק בכמויות גדולות הייתה זכות שקשה להגזים בחשיבותה..
את הקריירה בפלחה, בשנים שאחרי שירותו הצבאי, מתחיל שלמה באסם. אסם תבואות היה בשנים ההם (שנות ה 60 של המאה הקודמת) מקום עבודה חשוב מאין כמוהו.
כל יבול התבואות היה עובר תהליך ניקוי, לפני העברתו לטחנות הקמח. שעות ארוכות ליד מכונות מרעישות, חלקי מוץ וגבעולים מרחפים, וכל זאת בחום של חודשי הקיץ. אחרי גמר העונה באסם מצטרף שלמה לענף הפלחה. שידכו לו חבר גרעין שיראה לו ״מה זה רגב, מה זאת קרקע, מה יש מעל פני הקרקע ומה מתחת… עברתי את המסלול דרך העברת קווים, גרירות בלילה והנבטות. אם אתה מראה כי יש לך נטייה כלשהי להגה ולגלגלים, אתה הופך להיות אחרון בשורת הקאדטים של הפלחה. עובר מטרקטור לטרקטור עד לגדול שביניהם, ונעשה פלאח מוסמך״.
״באחד הלילות שואל אותי מרכז הענף – תגיד אין לך יומרות?
לא בדיוק הבנתי מהי יומרה ומה חסר לי. ומרכז הענף נתן תשובה לשאלתו ומינה אותי להיות מגדל תפוחי אדמה״.
״רצה הגורל או המזל, ובשנים הראשונות שלי כמגדל תפוחי אדמה היבולים היו גבוהים מאוד. המשכתי כ11 עונות ואז נקראתי לפלחה. הרגשתי שאני מצטרף לענף חשוב ויוקרתי מאוד בקיבוץ. מתחילת הדרך השתתפתי בסיורי מגדלים״.
״בתחילה נהגתי לחנות במרחק משאר המכוניות, מתקדם בחצי התגנבות עיניים למטה, מלא יראת כבוד לוותיקים״.
״מרכז הענף הציע לי ללמוד כסטודנט שלא מן המניין בפקולטה לחקלאות. סידרו לי סט של יועצים, כל אחד בתחומו. כך חשב שאלמד את רזי הגידול. קיבלתי את הרעיון. רכשתי טייפ מנהלים, הקלטתי את היועצים וכך למדתי. העדפתי ללמוד בשטח, להיעזר רבות בהדרכה, ללמוד מניסיוני וליישם מה שחשבתי כנכון. התוצאות שלי היו טובות, ולכן מניח כי פעלתי נכון״.
שלמה אוהב לצטט את יעקובי ינון, שהיה מרכז ענף הפלחה שנים ארוכות בניר עם באומרו ״כל שנה , כל עונה, בית ספר…".
״דיברתי הרבה עם עצמי. שאלתי ועניתי לעצמי, ואיפה שלא ידעתי – שאלתי מומחים. במיוחד שמורה פינה חמה בלבי לשי כיתאין ז"ל משובל. היינו קרובים מעבר לעניין המקצועי, כנראה בגלל קווים דומים בהיסטוריה שלנו…. שי היה עבורי מדריך וחבר. הרבה מאוד ממה שאני יודע למדתי משי. עם השנים הייתי שותף להרבה מחקרי שדה עם מדריכים וחוקרים, וכן בניסיונות משותפים עם מגדלים מישובים שונים מהסביבה הקרובה״.
שלמה מזכיר במהלך השיחה מספר פעמים קולגה וחבר עוד מימי בית ספר – עמוס יעקובי מדורות. ״האמביציה שלי הייתה כל השנים לקבל קילו אחד (לדונם) יתר מעמוס… הוא בעיני דגם של פלאח לחיקוי. קינאתי בו קנאה הבאה ממקום טוב.
הוא פלאח בן פלאח. אני דחפתי את עצמי בכורח הנסיבות. נשארנו חברים כל השנים הרבות מאז ימי בית הספר״.
למי שאינו מכיר, מדובר במחזור הראשון של בית ספר שער הנגב. תלמידי התיכון של אז הם היום בני 77 …
בפרספקטיבה של 50 שנה ניתן לראות מה השתנה והשתפר בפלחה – ״זנים – נראה לי שיש עודף של זנים. נכון להתמקד במספר מצומצם של זנים מצטיינים, ולא להתפרש רחב מדי. גם חומרי הדברה יש מספר גדול, ויש קושי להתאים באופן מדויק בין גורם הנזק והחומר. כמובן שהמיכון התקדם מאוד… עבודה שנעשתה בעבר על ידי 20 עובדים נעשית היום על ידי שלושה. שנים רבות הייתה שותפות בכלי העיבוד בין ענפי השדה של ניר עם ושל גבים. התיאומים לא היו תמיד פשוטים, אך צלחו בכל זאת. בשנה האחרונה גבים חברה לגד"ש אור"ן (ארז, אור הנר, כרמיה) והשותפות סיימה את דרכה״.
חקלאות בצל הקסאמים – איך שומרים על שיגרה חקלאית במציאות של ירי טילים?
״צריך לחלק את העבודה״ הוא אומר בהתחלה. ״אנחנו החקלאים צריכים לבצע את הפעולות החקלאיות. את המענים לבעיות הבטחון, לרבות כיבוי שריפות, חייבים לתת כוחות הביטחון. בתחילת השריפות רצנו לכל שריפה. אחר כך הורדנו את רף הפעילות והיום אנחנו משאירים לכוחות בטחון את העבודה.
תופעת השריפות מתסכלת מאוד. קציר מוקדם נותן מענה לא רע לבעיית הדליקות. ככל שהמדינה מסייעת (בתגמול כספי ישיר) הפעולה יותר משתלמת כמובן״.
במשך מספר שנים שלמה כיהן כראש צ"חי (צוות חירום יישובי) בניר עם. כל תושבי האזור יודעים כי ניר עם ספגה פגיעות יותר מכל ישוב אחר. למזלנו, הדבר לא נגמר בפגיעות פיזיות בבני אדם (לא נכון לומר כי אין פגיעות בנפש). ״עברנו שנים קשות, קשות מאוד. אז איך מתפקד ראש צח"י, שהוא גם מרכז הפלחה? או אולי מרכז פלחה שהוא גם ראש צח"י? אני זורע חמניות בשטחי תקומה (שטחים המרוחקים מספר קילומטרים מהקיבוץ), שומע כי נפל קסאם 10 מטר מביתי שרוסס כולו, ומנהל הענף אומר לי תמשיך לעבוד הכל עבר … ואני ממשיך לזרוע כרגיל. הזוי לא?״.
סיכום ביניים – איך אתה מרגיש לעת סיום עבודתך, אחרי כל כך הרבה שנים?
״מצד אחד אומר לעצמי – מיציתי, אבל מה פירוש מיציתי לחקלאי? כל יום, כל עונה, כל שנה ממצים ומתחילים מחדש…״. ״מרגיש כי הגיע הזמן. הסוס עשה את שלו, והגיע זמן להחלפת סוסים. לעתים אני יוצא לשדה, אך מקבל את המצב החדש, שאינני יותר ממקבלי ההחלטות, בהבנה ואפילו באהבה. ביליתי שנים רבות יום יום בשדות, ועכשיו יש לי זמן לדברים אחרים – לצייר, לקרוא, לעבוד בגינה, לשתות קפה עם החבר׳ה אצלי או אצלם, ולהרגיש טוב״.
הפלחים בנגב – הדור הבא?
החבורה נפגשת בימי העיון בחורף, מבוגרים עד זקנים חרושי קמטים, ידיים מסוקסות, רבים מהם אוהבי מוסיקה הקלאסית. האם יש קשר, או שזה מקרי לקבוצת הפלחים של הנגב?
״מה מענין את הצעירים לגדל חיטה?״ שואל שלמה. אני מפנה אותו לאמירה שלו ׳כל עונה כל חלקה כל שנה בית ספר׳. ״נכון״ הוא משיב ״אבל לא נראה כי היום מי מהצעירים ידבק לגידול כמו חיטה למשך שנות דור״.
החקלאות תימשך, אך לא כפי שאנחנו עבדנו עשרות שנים באותו התלם.
סיום שיש בו השלמה עם מצב חדש, אך גם אופטימיות לעתיד.
נאחל לשלמה הרבה שנים טובות.
ראיין: חיים חרמוני
