שני "בנים ממשיכים" בכרמים 

עודד ואיתמר שור וולף, בני זוג גאים וחברי מושב אורות, מטפחים כרמי זיתים ושמן הזית האיכותי שלהם זכה בפרסים רבים בתחרויות בין לאומיות * באסיפה הכללית אישרו חברי המושב את חברותם של הזוג הגאה כ"בנים ממשיכים" * לצד עבודותיהם כאח מוסמך וכמהנדס מחשבים ולצד חיים משותפים במושב – הם גם הורים לשני ילדים 

סיפורו של עודד שור וולף 

עודד שור וולף נולד במושב אורות בשנת 1971. אביו בֶּנוֹ שוֹר הגיע ארצה עם הוריו ואחותו בשנת 1939 במסגרת "עליית הנוער".  

מספר עודד: "אבי נולד  בטֶפְליץ אשר בחבל הסודטים בצ'כיה. לאחר הסכם מינכן וכניסת הנאצים לחבל הסודטים, סבי, שהיה איש עסקים בעל אמצעים וקשרים, חש שהמצב מסוכן. הוא הצליח להבריח את משפחתו הגרעינית לפראג ומשם, בדרך לא דרך, הצליח להגיע לארץ עם רעייתו (סבתי), בנו (שהוא אבי) ובתו לארץ. כל שאר המשפחה נספתה בשואה. בֶּנו, כלומר אבא שלי בן ה-16, החל את דרכו בקיבוצים. הוא היה בהכשרה בחולדה ואחר כך התקבל כחבר בקיבוץ נווה ים." 

בֶּנוֹ שור למד חקלאות, התמחה בגידול ירקות וניהל בנווה ים את גן הירק. בשלב מסוים החליט לעזוב את הקיבוץ ולעבור למושב. הוא השלים קורסים נוספים והתמנה להיות מדריך חקלאי לגידול ירקות. בביקוריו במושבים לצורך הדרכה הכיר בכפר גיבתון את רעייתו לעתיד לאה, אימו של עודד. השניים נישאו. בתחילה הסתייגה לאה מן הרעיון לעבור למושב. היא אמרה לבעלה: 'אני מושבניקית, ואני יודעת כמה החיים במושב קשים', אבל בֶּנוֹ התעקש, ולאה הלכה עימו.  

במסגרת ההדרכה הגיע בֶּנוֹ למושב אורות, בו היתה משתלה גדולה של ירקות. מושב אורות עלה על הקרקע בשנת 1952. הקימו אותו עולים מארצות הברית שעברו שם הכשרה והביאו עמם מעט ציוד חקלאי. הם השתכנו בצריפים שבדים. "אבי התאהב בעצם בצריפים השבדים," מספר עודד בחיוך. "באותו זמן היתה תחלופה גדולה במושב, שכל חבריו היו אנגלוסכסיים. החיים כחקלאים גם אז לא היו פשוטים. ההזדמנות לקנות משק נפתחה אז לחברים שאינם ממדינות דוברות אנגלית, וכך הזדמן להוריי לקנות את משק 24 באורות."   

בֶּנוֹ ולאה הגיעו לאורות בשנת 1958 והחלו לטפח משק מעורב, שהתבסס על ירקות, מטעים, לול מטילות וכמה עגלים. לאה היתה לולנית מצטיינת ושניהם עבדו יחד במשקם: "אמי היתה מאוד חברותית ותורמת. היא היתה אדם מיוחד," אומר עודד, "הילדים במושב ידעו שאפשר לבוא לאכול אצלה כאשר ההורים שלהם עבדו בשדות. רק עשר שנים לאחר נישואיהם הם הצליחו להביא ילדים לעולם. אני נולדתי אחרי שתי אחיותיי, ריקי וחני. "מאז שהייתי ילד נמשכתי לעבודה במשק ולחיים האלה, ועבדתי בילדותי ובנעוריי עם הוריי במשק," מוסיף עודד. "אני אוהב מאוד חיות ותמיד טיפחתי פינת חי." 

עודד למד בבית הספר היסודי "מבואות" ובתיכון באר טוביה, והיה פעיל מאוד בתנועת הנוער – בחטיבת בני המושבים של 'הנוער העובד והלומד'. הוא היה גם יו"ר מועצת החניכים הארצית. עם סיום לימודיו הוא הצטרף לגרעין "עודד" והיה במסגרת שנת השירות בעמק חפר. בצבא הוא היה חובש גדודי של גדוד 46 בחיל השריון, ואף הוענק לו אות מצטיין קרפ"ר (קצין רפואה ראשי). 

עודד חזר למשק והוריו הביעו נכונות לעזור לו, אם הוא רוצה, לעסוק בחקלאות ולפתח את המשק. אבל זה היה בשנות ה-90 של המאה ה-20, בתקופת משבר המושבים והחובות שצברו המושבים והמושבניקים היו רבים.  

עודד ניסה כמה ענפים: כבשים, ירקות, פרחים ומטעים. הוא המשיך במטעים ולקח על עצמו לטפח עוד פרדסים. "הייתי חייל משוחרר שלא פוחד, עם הרבה מרץ ואומץ," הוא אומר.  

למרות מאמציו במשך כמה שנים, הוא נוכח לדעת שאינו מצליח להתפרנס מחקלאות והחליט לפנות למקצוע אחר. "בסופו של דבר מכרתי את הכבשים היפהפיות שהיו לי (היו לי כבר 100 אימהות)," הוא מספר, "ובכסף שקיבלתי עבורן שילמתי את שכר הלימוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בהמשך לנטיית לבי כחובש בצבא, למדתי סיעוד וקיבלתי תואר ראשון במקצוע זה. היום אני אח בכיר. אני עובד בחצי משרה במחלקה לרפואה דחופה (מיון ) בבית חולים 'קפלן' ברחובות." 

סיפורו של איתמר שור וולף 

איתמר שור וולף נולד בקיבוץ מזרע: "סבי וסבתי הגיעו מפולין והיו בין מייסדי הקיבוץ. אבי, אבשלום וולף, נולד במזרע. אמי שוֹש, שהוריה עלו מעירק והתגוררו בקריית אונו, הגיעה בכיתה יב' לעבוד במשך שבוע  בקיבוץ. שם היא הכירה את אבי והתאהבה בו. מהר מאוד היא עזבה את הבית, עברה למזרע והפכה להיות קיבוצניקית. הוריי התחתנו בתחילת שנות העשרים שלהם. נולדו להם שני ילדים: אחי הבכור ליעד, שגדול ממני בשלוש שנים, ואני שנולדתי בשנת 1977." 

אביו של איתמר עבד במפעל לעיבוד בשר של הקיבוץ, "מעדני מזרע", ואחר כך היה משווק את התוצרת באמצעות משאית ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים. כאשר איתמר היה בן שנתיים וחצי אביו נהרג בתאונת דרכים ליד קיבוץ נגבה, תוך כדי עבודתו.  

"אימא נשארה בקיבוץ, שתמך בה ועטף אותה בחום. היא קיבלה את כל העזרה הנדרשת," מספר איתמר. "אין לי זיכרונות מאבי לצערי הרב, אבל אני יודע שהוא היה מאוד מעורב בחיי התרבות בקיבוץ, בעל חוש הומור וארטיסט."  

אחרי כשנה הכירה אימו את שמוליק יבין מקיבוץ משמר העמק. השניים נישאו, שמוליק הפך לאביהם של ליעד ואיתמר, ונולדו עוד אח ואחות. המשפחה נשארה במזרע, האם שוש עבדה כמורה באולפן ושמוליק לימד וחינך במוסד החינוכי "עמקים" שבמזרע.  

כשאיתמר היה בכיתה ו' המשפחה יצאה לשנת שליחות: "היינו שנה אחת בעיירת הפיתוח ירוחם," מספר איתמר, "והתקופה היתה מאוד מעניינת ומאוד נחמדה עבורי." לאחר ירוחם החליטה המשפחה להתגורר במשמר העמק, קיבוצו של שמוליק. לאחר כשנתיים עזבו ההורים את הקיבוץ, אבל איתמר ואחיו ליעד החליטו להישאר במוסד החינוכי "שומריה" שבמשמר העמק. בקיבוץ היתה לשמוליק משפחה ושני האחים הסתדרו בקיבוץ הוותיק והמבוסס.  

לאחר סיום כיתה יב' התגייס איתמר לצבא ושירת בחיל האוויר, בתפקיד מש"ק כוח אדם בבסיס פלמחים: "בתקופה זו פגשתי את עודד אצל חברים בחיפה. לשנינו היו אז בני זוג, אבל אני התאהבתי בו והתחלנו להיות בקשר. די מהר הפכנו לזוג ומאז אנחנו ביחד. כשהשתחררתי מהצבא עזבתי את הקיבוץ ועברתי לאורות וזהו, הפכתי מקיבוצניק למושבניק והתחלתי את החיים. בהמשך בנינו את ביתנו ליד בית הוריו של עודד."  

איתמר החל לעבוד ב"אינטל" בקריית גת כטכנאי בחדר הנקי. בהמשך יצא ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב במכללת "ספיר" שבדרום והחל לעבוד כמהנדס תוכנה. 

סיפור הזיתים 

ענף הזיתים במשק לא צמח בבת אחת. עודד תמיד אהב עצי פרי. היה לו בוסתן סביב הבית והוא נטע בו עוד ועוד עצים. היו גם עצי זית ספורים בקצה המשק, ליד הכביש. הוא ואיתמר נטעו חלקה קטנה בת חמישה דונם של עצי זית והחלו למסוק אותם בידיים ולהפיק מהם שמן זית. 

"התחלנו בקטן," מספר עודד. "המשק עדיין לא היה שלנו, אלא של ההורים, ואנחנו לא היינו מעורבים יותר מדי בחקלאות. עבדנו, למדנו, בילינו הרבה מאוד עם חברים מהמרכז. אבל בהדרגה התחלנו להתאהב ולהתעסק בגידול זיתים. שנינו מאוד אוהבים אוכל, איתמר אלוף במטבח ואוהב מאוד לבשל ולאפות. פתאום נוצרה דינמיקה שהחזירה את שנינו לחקלאות: גידלנו עצי זית, מסקנו בעזרת בני המשפחה והפקנו שמן."  

מוסיף איתמר: "זה מאוד מאוד הלהיב אותנו. זו נקודת חיבור חזקה בין שנינו, כי עודד הוא חקלאי בנשמה, ואני באתי מקיבוץ שבו עבדתי בענפי חקלאות שונים, ובעיקר, כאמור, אני מאוד אוהב קולינריה. שנינו מעריצים קולינריה ים תיכונית, כך ששמן הזית מחבר אותנו יותר."  

עודד העשיר את הידע שלו בקורס גידול זיתים וייצור שמן זית, ובהמשך עבר קורס טועמי שמן זית בפקולטה לחקלאות ברחובות. הקורסים היו בהדרכת אהוד סוריאנו, מומחה בתחום שמן הזית. "קיבלתי חשק להמשיך בתחום ולהתמקד באיכות," אומר איתמר ובאמת, כמה שנים אחר כך גם איתמר סיים קורס טועמי שמן זית. 

כיום שניהם טועמי שמן מקצועיים, בעלי הסמכה של "ארגון שמן הזית העולמי" (IOC), חברים בפאנל טועמי שמן של ענף הזית הישראלי ושופטים בתחרויות בין לאומיות.  

השנה הם חכרו מהמושב שטח נוסף ועתה הם מעבדים חמישים דונם זיתים משישה זנים. רוב הזיתים מיועדים להפקת שמן, חלק קטן מן הזיתים נכבש למאכל ונמכר בחנותם. אחד הכרמים נקרא "כרם אבשלום" על שם אביו של איתמר. כרם אחר, בכניסה למושב, נקרא "כרם לאה ובֶּנו" על שם הוריו של עודד.   

אומר עודד: "אני קם בבוקר, אומר לעצמי 'בוקר טוב' ויוצא לעבודה בגיזום, במסיק, בכל מה שצריך." הם מעסיקים פועלים מקומיים או תאילנדים מפעם לפעם, אך אין להם פועלים קבועים ורוב העבודה היא עצמית. עצי הזית בכרמים שלהם נטועים בצורה המתאימה למסיק בניעור. כאשר היבול רב הם מעסיקים קבלני ניעור, אך שואפים שתהיה להם מנערת משלהם. כשיש פחות יבול הם עובדים עם פועלים והמסיק ידני.  

השניים מדגישים שהם משתדלים להפחית ככל האפשר את הריסוסים בכרמים: "שיטת הגידול שלנו היא אקולוגית ואנחנו מאמינים שככל שהכרם שוקק חיים כך הוא בריא יותר. אנחנו מאפשרים לעשבים לצמוח ולהוות בית גידול למגוון ענק של יצורים חיים – מעל ומתחת לאדמה, וכשהתחרות על המים בקיץ גוברת, אנחנו פשוט מכסחים את העשבים. אנחנו אמנם לא אורגניים," אומר עודד, "אבל ניתן להגדיר אותנו אקולוגיים." 

"אנחנו מתקדמים כל שנה מבחינת איכות שמן הזית שלנו," אומר איתמר. "אנחנו משקיעים המון ברכישת ידע ובפיתוח מקצועי, והדבר מתבטא בפרסים שאנחנו זוכים בהם."  

הזכיות במדליות 

לעודד ואיתמר היו כבר זכיות בשנים הקודמות והשנה זכה שמן הזית שלהם בשתי תחרויות בינלאומית. בתחרות Terra Olivo הם זכו בארבעה פרסים. שמן הזית שלהם מזן ה"קוֹרוֹנייקי" זכה במדליית "גרנד פרסטיז' גולד" וגם בפרס הקורוניקי הטוב בישראל.  

"זה הפרס המשמעותי ביותר עבורנו," אומר עודד, "כיוון שיש בארץ שטחי כרמים רבים עם זן הקורונייקי, שהוא זן מעולה, רבים שלחו שמן זית כזה, כך שהתחרות היתה קשה."   

באותה תחרות זכו גם שמן הבלנד שלהם "נחל האלה", שמורכב מארבעה זנים, (הרכב שהם שומרים בסוד…), ושמני  ה"קורטינה" וה"סורי". שור-וולף שלחו גם שלושה שמנים  – קורטינה, בלנד 'נחל האלה' ופישולין – לתחרות האיטלקית הנחשבת – EVO IOOC ושלושתם זכו במדליות כסף בתחרות זו, שנחשבת מאוד יוקרתית. "וזה כיף גדול," הם אומרים.   

אירוח ומכירות 

בבית אריזה סגור, בו מופעלים מזגנים שמכוונים על 18 מעלות, מאוחסן השמן שלהם במיכלי נירוסטה. בחלל צמוד הם הקימו חנות מקסימה, בה הם מוכרים את השמנים שלהם ומוצרים של יצרנים מקומיים קטנים ואיכותיים.  

עודד ואיתמר משלבים תיירות פנים ואירוח בעסקיהם. מגיעות אליהם קבוצות של ארגונים ומקומות עבודה. המבקרים משתתפים בסדנאות של טעימת שמן ולומדים איך לזהות שמן שהוא "כתית מעולה", (שהוא שמן משובח ביותר, נטול פגמים לחלוטין, שמופק בבית הבד בכבישה קרה ושאחוז החומציות שלו נמוך). בנוסף לידע התיאורטי שהמבקרים מקבלים, הם מסיירים בכרמי הזיתים ובבוסתן עצי הפרי הגדול,  ומובן שיש גם כיבוד של קפה ועוגה. מסתבר שרבים מבין המבקרים הם עולים חדשים מרוסיה ומאוקראינה, שמאוד אוהבים שמן זית ויודעים להעריך תוצרת חקלאית איכותית. החנות במושב אורות פתוחה בכל יום שישי. סדנאות וסיורים ניתן לתאם בטלפון.  

אומר עודד: "בחנות אנחנו בוחרים את המוצרים בקפידה. הכול כמובן ישראלי וככל האפשר מוצרים של חקלאים מקומיים. לדוגמא, חיפשנו סילאן מיוחד, ומצאנו סילאן ותמרים בקיבוץ הקטן סָמָר בערבה. במפעל שלהם משווקים תמרים מזנים שלאט לאט נעלמים משוק התמרים, שזן המג'הול משתלט עליו. אנחנו מוכרים דבש ממושב ניר-בנים ויין מיקב 'עגור', שאינו רחוק מאיתנו. יש בחנות ריבות שאנחנו מכינים מפירות הבוסתן שלנו. אנחנו מכינים לימון כבוש ופסטו וכמובן כובשים זיתים ירוקים ושחורים. בקיצור מכל טוב. ואפילו," הוא מוסיף, "מגדיר הפרחים של רינה פז, חברת מושב אורות, נמכר כאן." (ראו: "אהבה בין-דורית לטיולים ולפרחים", קו למושב, גיליון 1277, 30.3.2023). בנוסף מכינים עודד ואיתמר מארזים יפים של התוצרת לקראת חגים.   

כיוון קולינרי 

מספר איתמר: "אנחנו מחפשים עכשיו כיוונים חדשים להתפתחות ולצמיחה, וזה קורה מתוך מחשבה, בעיקר שלי, להתמקד בעיקר בעבודה במשק ופחות בחוץ. כי החיים קצרים וצריך לנצל אותם כמו שצריך, לעשות את מה שאוהבים, להגשים חלומות ולהנות תוך כדי."  

אחד הנושאים שהם מכוונים אליו הוא הקולינריה, לארח אנשים לארוחות במשק. "לאחרונה," ממשיך איתמר לספר, "ערכנו פה אירוע תוך שיתוף פעולה עם שף, חבר שלנו מבאר טוביה ששמו אייל מישורי וביתו רומי שהיא שף-קונדיטורית. האירוע נקרא "קורטינה", על שם זן הזיתים. הוגשה  בו ארוחה איטלקית ים תיכונית. מיקמנו את הארוחה הזו בין הכרמים לבוסתן. היתה בה אווירה מאוד יפה ומיוחדת. זה התחיל בזמן השקיעה והמשיך אל תוך הערב. הוכנו הרבה מנות איטלקיות ים תיכוניות, בהן שולב כמובן השמן שלנו. היינות של יקב 'עגור' היו ליווי מושלם. זה היה באמת אירוע מאוד מוצלח מבחינתנו, ונתן לנו חשק להמשיך בכך."  

גאים במושב  

"היציאה שלי מהארון לא היתה קלה להוריי זיכרונם לברכה," מספר עודד, "אבל הם קיבלו את זה בסופו של דבר. כאשר איתמר הגיע, אמי ממש אימצה אותו. היא דִרבנה אותנו לבנות את ביתנו בסמוך לביתם. יותר מזה, הוריי פנו אל האגודה וביקשו שיקבלו את שנינו כבנים ממשיכים."  

ואכן, הם התקבלו לחברות באספה הכללית של חברי מושב אורות. יתכן שזהו תקדים במושבים: זוג הומואים שממשיך את משק ההורים. "קיבלו אותנו באהבה," מעיד עודד. "יש במושב אורות קהילה מיוחדת במינה, תומכת בהמון מובנים ואנחנו מאושרים להיות חלק ממנה. לא נתקלנו בבעיות, לא אנחנו ולא ילדינו." 

עודד ואיתמר הורים לבן ולבת שנולדו בפונדקאות. ליה בת התשע ויוגב צעיר ממנה בשמונה חודשים. "יוגב נולד פג, בשבוע ה- 24 להיריון, בבית חולים קטן בתאילנד," אומר איתמר, "שם לא האמינו שהוא ישרוד ויעצו לנו לא להגיע. אבל אנחנו הגענו. עברנו תקופה לא קלה, אבל 'הנמר' שלנו שרד וגדל להיות ילד בריא ושמח."  

לסיום, הנה דברם של השניים על עצמם והמסר שלהם לגבי החקלאות במדינה: "אפשר להגיד שאנחנו מגשימים את החזון שלנו – מגדלים את הילדים במשק פעיל ומשגשג, מוקפים כרמים ובעלי חיים, עובדים יחד בחקלאות, במשק משפחתי גאה, בקהילה קטנה ומקבלת, מעבדים את האדמה וכך שומרים עליה, ומייצרים ממנה מוצרים איכותיים.  

"אנחנו משתוקקים שהחקלאות תחזור להיות בסדר עדיפות גבוה במדינה, שימשיכו לעבד פה את האדמות. חשוב להסתמך על ייצור עצמי של מזון ולהפחית את התלות בייבוא מזון, כך ישמר הביטחון התזונתי בארץ. אנחנו רוצים לאחל למען עתיד המדינה ועתיד ילדנו – שיישארו כאן מושבים וירבו החקלאים!"