מבית הקברות בבארי רואים את השדות מערבה ובימים צלולים גם קו כחול רחוק של ים. עמדנו בלי צפירה, בלי שקראו לנו לעמוד. עמדנו בשקט וזכרנו את כולם
על הגג
יום ראשון. זאת אומרת, לא יום ראשון בשבוע, אלא יום ראשון אחרי. יום ראשון אחרי יום השנה לשבעה. סימטריה מוזרה נמצאה. השאלה אתמול הייתה מה היה לפני שנה, וגם בעצם מה היה לפני שנה ויום. אז מה אחרי שנה ויום?
קודם כל הקלה. עברנו את פרעה. יושבת על הגג ועוצמת עיניים. הגג מאפשר. למטה הממטרה שפתחתי מפזרת ערפל על צמחים ברי מזל. סוזי (שחורת העין, כוכבת ידועה במדור) כיסתה במשך הקיץ את רוב הקיר ממול וטיפסה על המדרגות לגג. חשבתי שלצמחים יהיה בו יותר קשה. ההיפך הוא הנכון. יש בו בריזה משופרת שמקלה עליהם בימים החמים.
לפחות ניתן להם פרח
אתמול, כשעמדנו בבית הקברות, נדם פתאום המיקרופון באמצע קריאת השמות. ועמדנו. הרוח עברה בין האורנים.
מבית הקברות אצלנו רואים את השדות מערבה ובימים צלולים גם קו כחול רחוק של ים. עמדנו עם הפנים לכיוון האחר, של הבמה. בלי צפירה, בלי שקראו לנו לעמוד. עמדנו בשקט וזכרנו את כולם. ואז חזר אחד הקריינים לקרוא ושמענו את קולו מרחוק וההגברה חזרה לפעול.
החזקתי כריזנטמות ורודות כהות, ולבנות, מוכתמות בוורוד. חשבתי שהיה נכון לחלק אותן בין כל המתים הקודמים, שקיבלו אליהם את המתים החדשים של השנה הזו. המתים הוותיקים האלה, ביניהם ההורים שלי, שהצטערו כל כך על מה שהם רואים. לפחות ניתן להם פרח על כל מה שעברו השנה. הם התכוונו לנוח בשקט, ולקבל את הדורות אחד אחד. איזו מעמסה העמסנו עליהם.
מניע פנימי
השנה הזאת, אני מדברת מהשמונה, לקחה מאיתנו הרבה יותר מאשר נתנה.
שלושה חדשים הייתי בכחול של ים שניבט מחלונות המלון. מטיילת ב"פס", פס חול ובעיקר מלח, מלוכלך מעט בתחילתו ואחר כך לבן בוהק שנמשך אל תוך הים (בריכות מלח, בינינו) באינסוף צבעים ומרקמים. פעמים רבות חלק לגמרי, ולפעמים קימטה הרוח את מרקמו הכבד לגלים קטנים וצפופים. כשהשמש הייתה יורדת להרים העולם הפך סגול וקו כמעט בלתי נראה הבדיל בין מים לשמים. מזג האוויר היה ממוזג והיה שקט שנחוץ לעצבים המרוטים.
החזרה לקיבוץ ממניע פנימי שלא חייב מילים שאין לו. גם בגלל ההורים שלי, שהקימו מדינה, ואי אפשר להשאיר אותה ככה, הייתה חזרה לרעש ולמתח ולמלחמה שרעה לכל הצדדים.
מהגג אומר לי היסטוריון עתיד נעלם שחטאנו הגדול בשנה הזו הוא שלא אמרנו את כל המספרים: כך וכך הרוגים וכך וכך חטופים, ופליטים, וכך וכך הרוגים אצלם, ופליטים ורעבים שלהם. והאוויר של הסתיו רך, והשקיעות יפות, אבל זו נחמה קצרצרה לפני החורף.
בליל השישה באוקטובר חלפה התהיה אם לא נקום מחדש לאותו השבעה באוקטובר. קמנו לתזמורת תותחים ששרה שוב שירי מלחמה. אחרי זה היא הפסיקה. ואנחנו לא נחנו מספיק מהשבעה. אולי אף פעם לא תהיה לנו מנוחה מספקת.
חזרו הביתה
קמתי ללכת לעצרת החטופים שנערכה בבוקר בקיבוץ. יפה וחגיגית, הרבה צלמים וכתובות מוכרות.
טובי הדוברים הם מאצלנו, אותם בארי לא צריכה לחפש הרבה. גם שם וגם בבית הקברות פוגשים את החברים והמעגלים שאיתם אנחנו נפגשים בלי סוף השנה – בעצרות, בהפגנות, בלוויות ובאזכרות.
מישהי אמרה לי לפני כחודש שיש לה חמש חתונות. גם לה זה היה מוזר (לא שמחים בהן, אמר לי חבר שיש לו קייטרינג). אין באמת אירועים אחרים בזמננו. המפלט היחיד האפשרי הוא לצאת מהארץ, או בפוסטים של חברים שמספרים על הטיול שלהם. אולי מתוך הבנה שהנשארים צריכים אותו. היה אחד כזה שבכל מצב, ואפילו תחת טילים הצליח לזרוק אותי הרחק. אתמול נפגשנו בבארי, חזרו הביתה. נו, טוב. שיהיה.
שנת החתול
מי יודע מה עבר על החתול שלי באותו יום נורא?
לפעמים אני חושבת שאם הייתה לי את היכולת הספרותית לתאר מה עבר החתול שלנו, הייתי יכולה להקיף איתה את חווית השנה הזו. אבל אין לי, ואם הייתה לי, אולי לא הייתי צריכה את החתול.
מה עבר עליו? מה שאני יודעת שכשהחל הירי הוא טס בטיל דרך דלת החתולים החוצה. הוא, שככל החתולים לא הגיב עד אז לבומים סביבו. לאן טס? אני לא יודעת. אולי לגג, אולי לפינה מוסתרת מתחת לבית כלשהו? הניחוש שלי הוא שהוא רץ לחלקת ערערים סמוכה לכביש פנימי. די גדולה, מצידה האחד בתים ומצידה השני הכביש.
תמיד חשבתי שהיא המקום הבטוח שלו. חלקה גדולה יחסית שמדמה את מרחבי הטבע בו התרוצצו אבותיו הקדמונים אי פעם ורגל אדם לא דורכת בה. בכביש ליד החלקה נסעו טנקים וגם רכבי מחבלים. הכדורים שרקו באוויר כל אותו יום, והירי נמשך גם בימים הבאים.
מה הוא עשה? האם נצמד לקפל קרקע כלשהו? מה הריח, מה ראה? אני מתארת לי ששמע לא מעט צעדים גסים של אנשים במלחמה. ודאי הבין שהם רעים בשבילו. ומתי ניסה לחזור הביתה וגילה שאין אף אחד?
הסיפור שלא סופר ארוך מזה. עכשיו, אומרת לי הלוחשת לחתולים אצלי בבית, הוא לחוץ, ובגלל זה רב עם אחרים. פעם היינו יוצאים להפריד כל פעם שנשמעו יללות, הוא כנראה תפס מזה שיש גורמים חזקים לצידו, ונהיה יותר תוקפני. אז הפסקנו. בכל זאת הוא שוב רב וחזר נשוך הביתה. יכול להיות שיצא לי בטעות משל על מנהיג ים תיכוני כלשהו?