קראתי בעיון את הראיונות עם שלוש מזכ"ליות תנועות הנוער הכחולות – רונית שניר מהשומר הצעיר, לירון אבנת מהמחנות העולים ומיה גבע מהנוער העובד והלומד, שהתפרסמו בגיליונות אחרונים של "הזמן הירוק".
אלה שלוש נשים מרשימות שעומדות בראש תנועות הנוער הכחולות העוסקות במגוון גדול של עניינים: פעילות קהילתית וחינוכית וסיוע לנזקקים מסוגים שונים. כל אלה הן פעולות חיוביות ביותר, במיוחד בתקופות של מגפה ואי יציבות פוליטית כפי שאנו רואים זאת כיום. ממש קרן אור באפלה, ואינני אומר זאת בציניות. אבל משהו היה חסר לי – החינוך הפוליטי. למיטב ידיעתי הוא אינו קיים, או כמעט שאינו קיים בפעולות תנועות הנוער ותנועות הבוגרים שלהן.
אפשר להבין מדוע. ראשית התנועות תלויות במידה ניכרת בתקציבים מטעם משרד החינוך הנתון מזה שנות דור ויותר בשליטת הימין, ודי לחכימא. שנית, ברגע שאתה מגלה את נטייתך הפוליטית, אם היא שמאלית, מצבך נעשה קשה בציבור הימני שקרבו אתה פועל. יתקפו אותך ויבודדו אותך. והחשוב ביותר, אין כיום כוח פוליטי אן זרם רעיוני שמאליים שמקרינים אידיאלים שמאליים כפי שהין קיימים בעבר. המבוכה הרעיונית שולטת והכוח הפוליטי השמאלי נמצא בשפל המדרגה. כל פעולה בעלת צביון שמאלי ברור היא שחייה נגד זרמים חזקים.
אבל אסור להיכנע למצב הזה. כדי להבהיר את כוונתי אציג טיפולוגיה של תנועות נוער, שהציג לפני שנים רבות הסוציולוג החינוכי חיים אדלר. לפי טיפולוגיה זו, תנועות הנוער מתחלקות לשלושה סוגים: ממשיכות, מורדות ומחדשות. תנועת הנוער הממשיכה הקלאסית היא תנועת הצופים. תנועה זו שנוסדה בתחילת המאה העשרים באנגליה, התפשטה בכל העולם המערבי והגיע גם לארץ ישראל. תנועת הצופים אינה קוראת תיגר על המשטר הפוליטי והסדר החברתי אלא מחנכות את הילדים והנוער, באמצעים שונים, חווייתיים ואידיאולוגיים להיות אזרחים טובים בחברה הקיימת. תנועת נוער מורדת הייתה תנועת הוונדרפוגל (הציפור הנודדת) הגרמנית. התנועה נוסדה בסוף המאה ה-19. היא הביעה מיאוס מהחברה הקיימת דאז, אבל לא הציבה לה אלטרנטיבה כשלהי. בוגרי התנועה נטו לימין ברובם ונתפסו לגישות לאומניות בשנות העשרים. קיומה נאסר בתקופת השלטון הנאצי. היא לא התחדשה אחרי מלחמת העולם השנייה. תנועת השומר הצעיר הושפעה מהוונדרפוגל (לנדוד לנדוד תשוקת שומר) אבל כפי שנראה מיד כן הציבה אלטרנטיבה חיובית למצב הקיים.
תנועות נוער מחדשות היו תנועות הנוער החלוציות היהודיות בגולה. הן מרדו במציאות הגלותית והציבו אלטרנטיבה חיובית של בניית חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. אלה היו השומר הצעיר, גורדוניה, החלוץ הצעיר, דרור, ועוד. מפעלן היה התיישבותי, והוא מוכר לכולנו. גם תנועות הנוער הארץ-ישראליות בתקופת היישוב וראשית המדינה היו כאלה. הנוער העובד, התנועה המאוחדת, המחנות העולים והשומר הצעיר, הקימו קיבוצים חדשים בשלהי ולאחר מלחמת העצמאות כחלק מהמגמה של הציונות הסוציאליסטית ששאפה לא רק לריבונות יהודית אלא גם לחברה בה שורר צדק חברתי. הימים ההם חלפו וכיום דגל ההתיישבות החדשה עבר לציונות הדתית שעל מפעליה קיימים חילוקי דעות קשים.
תנועות הנוער הכחולות הן כיום ומזה שנים, תנועות ממשיכות. כל הפעילויות שמדובר בהן, עם כל החיוב שבהן, הן פעולות מיקרו. הן באות לתקן ליקויים בשיטה, לא להחליף אותה. הן מקזזות עוולות, לא פועלות למען סדר חברתי אחר.
החברה והמדינה נמצאות במצב לא טוב, ולא רק בגלל הקורונה. ההגמוניה האידיאולוגית היא של הימין הלאומני והדתי המנציח את הכיבוש, מערב דת ופוליטיקה, מזניח את החברה ומתנכל לדמוקרטיה. השלטון הימני מזניח את החברה כפי שאנו רואים, בין היתר, את מצב מערכת הבריאות ומערכת החינוך, את האלימות הגוברת, את הפקרת הנוער בסיכון, את המשך הפערים בין המרכז לפריפריה, את הפקרת החקלאות, ועוד כיוצא באלה. בבעיות מטפלים בשיטת כיבוי השרפות והטלאת הטלאים במקום לפעול לפי פרוגרמה כוללת של תיקון החברה. תפיסת "השוק החופשי" שולטת על התודעה של מקבלי ההחלטות מהימין ואת פירותיה המורעלים אנו אוכלים יום יום. למרות כל אלה, ציבורים גדולים ממשיכים לתמוך בימין ומתעלם מכל הרע שהוא גורם.
על המצב הזה לא מתגברים בפעולות מיקרו של תנועות נוער ממשיכות ועמותות של חברה אזרחית. גם אלה הן הטלאת טלאים על רקמה מתפוררת. דרושות תנועות מחדשות.
כדי שהתנועות הכחולות תהיינה לתנועות מחדשות, הן צריכות אופק אידיאולוגי ברור ופרקטיקה של חינוך פוליטי. למיטב ידיעתי אלה אינם קיימים בתנועות או קיימים בקושי. הסוציאליזם נעלם מהתודעה והמאבק נגד הכיבוש, המרעיל את כל רקמות חיינו, לא מופיע ברשימת הפעילויות. אם אני טועה, אשמח שיעמידוני על טעותי.
החינוך לדמוקרטיה, שאני מניח שקיים בתנועות לא יכול להסתפק בהצהרה שדמוקרטיה היא דבר טוב ולהשלים עם כרסומה ועם משטר האפרטהייד הקיים הגדה המערבית. חינוך אמיתי לדמוקרטיה צריך להתבסס על העיקרון האומר שכל בני האדם נולדו שווים ובעלי זכויות אדם ואזרח שאין לגזול מהם. עיקרון זה, שנוסח במהפכות האמריקנית והצרפתית בשלהי המאה ה-18, הוא הבסיס הרעיוני של הדמוקרטיה המודרנית. אם לא נאבקים על מימושו, גם עבור הערבים, אין חינוך אמיתי לדמוקרטיה. דוגמה קונקרטית, מאבק על שילוב עיקרון השוויון בחוק הלאום המפלה שהימין העביר בכנסת.
יש להתמקד במציאות הקיימת שבה הכוחות האנטי דמוקרטיים מתחזקים, להצביע עליהם ולשלול אותם באופן נחרץ. לא מספיק לדבר, צריך גם ליצור מוטיבציה להגשמה, למאבק ממשי על הדמוקרטיה כנגד אלה שלא מממשים אותה גם בתוכם. הוא הדין גם לגבי המאבק נגד המשך הכיבוש ולמען תיקון החברה מיסודה.
כדי להגשים מטרות אלה דרוש כוח פוליטי חזק של שמאל ציוני. כיום אין כוח כזה. צריך ליצור אותו. תנועות הנוער הכחולות צריכות להשתלב במאמץ. זה קשה, אולי אפילו מסוכן קצת, אבל הכרחי. ויש דרכים לממש חינוך פוליטי גם המציאות הקיימת. זה האתגר. האם התנועות ייענו לו?
