התערוכה מתעדת את הפועלים הסוללים את כבישי הצפון. בצילומיו, שיש בהם גם תיעוד של הרגע וגם מבט אמנותי, תופס לניר את האנשים שמאחורי גשרי הענק, המנהרות וכבישי האספלט השחורים
הוא נולד לפני 69 שנים בקיבוץ שער העמקים להורים שהיו בין ה-12 הראשונים לעלות על הקרקע ולהקים את הקיבוץ ששוכן בעמק זבולון.
לקראת הגיוס קיבל מאביו מצלמת לייקה ושליחות, "בועז, תחפש מקצוע", עניין לא רגיל באותם ימים אצל קיבוצניקים, אנשי השומר הצעיר, שמיועדים לעבודה בכותנה, במפעל או ברפת.
"אבא שלי שאף למצוינות וכך חינך אותנו. הוא בעצמו עבד במשרד החקלאות והגיע במסגרת עבודתו למקומות כמו אירן בתקופת השאה ותאילנד הרבה לפני שהפכה ליעד תיירותי. הוא רצה שאני ואחיי נעשה משהו עם עצמנו ועל כך אני חייב לו תודה".
לאחר שירות בסיירת צנחנים החל לניר ללמוד צילום וכיוון שלא היה מקובל בזמנים ההם בקיבוץ לשלוח ללימודים, ובטח לא משהו לא שימושי למשק כמו צילום, לניר נהג לקום בשעה ארבע לעבודה, מסיים בצהריים ונוסע לתל אביב ללימודי צילום.
במשך שנתיים למד בתל אביב, לקח קורסים אצל מורים נחשבים ולמד גם צילום אמנותי. זמן קצר לאחר סיום הלימודים הוא התחיל לעבוד כצלם עיתונות מבוקש, עבד ב"על המשמר", במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות וב"דף הירוק".
במשך שנים רבות גר בתל אביב לצורך עבודתו תוך שהוא ממשיך להיות חבר הקיבוץ. "הייתה לי עבודה מלאה בתל אביב כצלם עיתונות והלך לי טוב, אבל הקיבוץ דרש שאחזור."
"המזכירות אפשרה לי להמשיך בעבודתי העיתונאית ולעבוד חלקית במפעל. עבדתי במפעל, ריכזתי הרבה שעות עבודה ביממה כדי לפנות זמן לצילום העיתונאי."
"זו הייתה תקופה נפלאה, במשך 20 שנה ליוויתי ועקבתי אחרי כל מה שקורה במדינה הסוערת שלנו. היו אז 6-5 עיתונים וכצלם עיתונות נשלחתי כמעט לכל מקום: יש לי תמונות אחרי הטבח בסברה ושתילה, תמונות של ערפאת שיוצא בסירה מלבנון, תמונות של מוברק בארמון המוזהב שלו."
"הייתי וצילמתי בהרבה צמתים, בהרבה מקרים מרגשים. הספרייה של הרווארד סרקה לי חצי מיליון נגטיבים בשחור לבן."
"פונים אלי הרבה בימאים ומפיקים שמחפשים תמונות לסרטים דוקומנטריים, מסרטים על עפרה חזה ומאיר אריאל, דרך הסדרה 'כביש 90' של מודי בראון וסרטים שנעשים על מלחמת לבנון. כמעט כל חודש אני מקבל פנייה מפתיעה בחיפוש אחרי תמונות שצילמתי לפני 30 ו-40 שנה".
מי שעושה את העבודה הקשה
ב-20 השנים האחרונות לניר עוסק פחות בצילום עיתונאי ויותר בצילום כביטוי אישי. "אצל הצלם בועז לניר הזהות הישראלית מהווה מושא צילומי-מחקרי, המתבצע באמצעות התבוננות ותיעוד קהילות חברתיות מוגדרות ותתי-קבוצות שהינן חלק מהגדרת הזהות."
כתבה נורית טל טנא, אוצרת התערוכה האחרונה שלו "הסוללים", שמתעדת את הפועלים הסוללים את הכבישים שבעמק זבולון.
"לפני שלוש שנים ראיתי מהבית שלי שמתחילים לסלול כביש. אמרתי לעצמי 'אתה מתעד את ישראל, תתעד את הפועלים, המנהרות, הגשרים, תתעד את מי שעושה את העבודה הקשה'."
"קיבלתי אישורים מתאימים ויצאתי לצלם. פגשתי אנשים נפלאים, הרבה מאוד פועלים פלשתינאים מיהודה ושומרון וגם פועלים מארצות זרות. פגשתי אנשים שלמרות העבודה הקשה והסיזיפית בחום הכבד היו נחמדים ושיתפו פעולה."
"זו הייתה חוויה בלתי רגילה, אנחנו עומדים על גשר מעל הרכבת של כפר יהושע, גשר עצום בגובה רב, השמש חזקה או פועלים ששופכים אספלט רותח בתוך מנהרה סגורה, לכולם קשה, לכולם חם, והפועלים נחמדים, ידידותיים, עם חוש הומור. "
אני יודע להעריך את האנשים שעושים את העבודה הקשה וזו חוויה מרגשת להיות במחציתם. חלק מאנשים מגיעים מחברון. שומעים בחדשות על עניינים ועימותים לא נעימים, ואני עובד איתם משך חודשים ומדבר איתם על דברים אישיים, שיחות אינטימיות על עניינים אישיים."
"זה הפתיע אותי. בחום הכבד היו ידידותיים אלי. יכלו להפנות גב ותמיד היו נעימים. זה לא מובן מאליו".
אופן הצילום
"חלק מהצילומים הם צילומים ספונטניים, כמו בעבודה עיתונאית. מצלמים את מה שתופסים ברגע. יש גם צילומים מבוימים שלהם האיכות שלהם. החלטתי לצלם הכל, גם ספונטני וגם מבויים."
"זה לא היה קל לקבל אישורים לצלם ולפועלים אין זמן לצאת לחצי שעה לעמוד מול המצלמה. היו מנהלים שהלכו לקראתי, לקחתי רגע וביקשתי מהפועלים שיעמדו מולי. בצילום המילה החשובה היא כימיה."
"כמו בפוליטיקה, כמו באהבה. כימיה עם אנשים זה מה שחשוב ובלי כימיה זה קשה. כל חיי אני יוצר כימיה טובה ואז התוצאה טובה יותר".
פרויקט הצילום הזה הוא אחד מיני רבים שבהם צילם לניר את החברה הישראלית.
תערוכות נוספות: "האנשים בקיבוץ" (סדרה המצולמת כ-50 שנה), "עולים חדשים", "נערים בפנימייה דתית ובתיכון קיבוצי", "עובדי מטבח", "פועלים בתעשיית מתכת", "אסירים", עוסקות כולן בתיעוד חברתי "לעיתים מבוים, בעל ערך אסתטי מוקפד תוך התכתבות עם שדה האמנות והתייחסות למעמד האקטואלי והלוקאלי שלהן".
כפי שציינה טל-טנא האוצרת. לניר: "אני תמיד מנסה ומשתדל שהעבודות שלי יהיו במגרש האמנותי. שיהיה בהם עוד משהו מלבד תיעוד קר. אלמנטים חזותיים שמשתלבים בשדה האמנותי הישראלי".
שוחחת עם אביך על המתנה ועל הייעוד שנתן לך?
"אבי נפטר לפני הרבה זמן ולא יצא לי להגיד לו תודה. לא יודע אם הודיתי לו כמו שהייתי צריך. זה בזכותו. הוא דחף אותי מוקדם, אחרי הצבא אף אחד לא חשב אז על מקצוע."
"נהפוך הוא, מרכז המשק אמר לי בזמנו שצילום זה לא מקצוע. בהמשך נתנו לי גב פה בקיבוץ. אני מתעד ומצלם בקהילה את האנשים לאורך השנים. אנחנו שלושה אחוז בארץ ואנחנו מאוד ייחודים ומיוחדים".
תערוכה הסוללים בעז לניר
אוצרת :נורית טל-טנא.
15.1- 23.12 פתיחה: יום חמישי, 23 בדצמבר 2021, בשעה 19:00 בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב
