״ויתרו על השימוש בהתנגדות חמושה וחסרת סיכוי, בחרו במודע בהצלה״

אנשי תנועות הנוער הציוניות, אשר רבים מהם הפכו לחברי קיבוצים, פעלו ב-1944 בבודפשט להצלת יהודים תוך סיכון חייהם. בני הדור השני, "שגרירי המחתרת", פועלים כדי שמפעלם של ההורים לא יישכח

*תמונה ראשית: משה אלפן, רפי בנשלום ואפרא אגמון (העוגן). ממנהיגי המחתרת. צילום: מהאלבום הפרטי

ב-19 במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה, שהייתה עד אז בת בריתם אך לא שיתפה פעולה בהשמדת יהודים. מיד עם השתלטות הגרמנים על השלטון ההונגרי, קבע אדולף אייכמן את מטהו בבודפשט, והחל בתכנון "הפתרון הסופי" ליהדות הונגריה.
תחילה פעלו בפריפריה בפעולה רחבת היקף של גטואיזציה ושילוח יהודים מערי השדה לאושוויץ. תוך תשעה שבועות, בין 15 במאי ועד 9 ביולי, נשלחו אל תאי הגזים ב-147 רכבות, כ-450 אלף נשים גברים וילדים שם נרצחו.
תחת עינם הפקוחה של אנשי האס אס וז'נדרמים מקומיים משתפי פעולה, התארגנו בבודפשט מאות אנשי תנועות הנוער הציוניות-חלוציות (רובם יהפכו בעתיד לחברי קיבוצים) לפעולות הצלה. הם פעלו בזהויות בדויות ותוך סיכון אישי לחייהם הצליחו להציל עשרות אלפי יהודים. (ראו מסגרת).
גבורתם של פעילי המחתרת בהונגריה נשארה במידה רבה בצל. יתכן שכך קרה בגלל "הפוליטיקה של ההנצחה". בשנותיה הראשונות, המדינה העלתה על נס את גבורתם של לוחמי הגיטאות, ואל הקורבנות התייחסו כאל מי שכביכול הלכו כצאן לטבח. יתכן שפעולותיהם של אנשי המחתרת לא היו מספיק "הרואיות" לטעמם של המנציחים וכותבי ההיסטוריה. בשנים האחרונות קמה קבוצה של בני הדור השני שהוריהם היו במחתרת, שפועלת על מנת לתקן את המעוות. קבוצה זו מתכנסת מספר פעמים בשנה, ונוקטת במגוון של פעולות ותחומים על מנת "לזכור ולא לשכוח" את מפעלם יוצא הדופן של הוריהם. המסר של חברי הקבוצה הינו: פעילי המחתרת בחרו במודע בדרך הפחות הרואית, ויתרו על השימוש בהתנגדות חמושה וחסרת סיכוי, ובחרו במודע בהצלה. הודות לקו פעולה זה הצליחו להציל יותר יהודים מאשר כל מפעל הצלה אחר בתקופת השואה.

ליהודים שהצילו יהודים לא מגיעה מדליה
שלושה מחברי קיבוץ העוגן – משה אלפן (פיל), רפי בנשלום (פרידל) ואפרא אגמון, חברי "השומר הצעיר", היו בין מנהיגי המחתרת. בנוסף להם היו רבים, כמו האומן שרגא וייל, גם הוא חבר העוגן, שעסק בזיוף תעודות בהיקף רחב. יובל אלפן (יליד 1951) בן העוגן וגר כיום באורנית, ובנו של משה ("פיל") אלפן, הוא ממקימי קבוצת הדור השני ומרכז אותה.
אלפן היה לוחם בקומנדו הימי, בוגר הטכניון במגמת תעשיה וניהול ונשוי לבת מעברות. בעבר ניהל את מפעל התרופות "תרימה" ועסק בפרויקטים שונים. מספר יובל: "דוד גור, יליד הונגריה, יו"ר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, שכנער בן 17 השתתף בפעולות ההצלה והיה אחראי על המעבדה להפקת תעודות בדויות, גייס אותי ב-2014 להיות גזבר העמותה. כך התחלתי להיכנס בצורה יותר אינטנסיבית לנושא, שעד אז לא עסקתי בו כי בבית לא דיברו הרבה על התקופה ההיא. ההורים שלנו לא חיפשו אותות הוקרה או תהילה, הם הסתפקו בכך שהניצולים שמרו איתם על קשר כל השנים. יום אחד נסעתי עם גור להרצאה ביד ושם, ושם שמעתי מהיו"ר דאז אבנר שלו את המשפט הבא: 'גויים שהצילו יהודים פעלו שלא במסגרת הנורמה ולכן מגיעה להם מדליה. יהודים שהצילו יהודים פעלו במסגרת הנורמה, ולכן לא מגיעה להם מדליה'. המשפט הזה גרם לי לזעזוע של ממש. נפל לי האסימון. מאז אני פועל לשינוי הגישה של יד ושם בנדון. דרך דוד הצטרפתי לוועדה להוקרת יהודים שהצילו יהודים בשואה, שהוקמה על ידי חיים רוט, ניצול שואה מהולנד״.
הוועדה נלחמה לשנות את "חוק יד ושם" כך שיוכרו גם יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל את אחיהם. התקיימו שיחות עם חברות וחברי כנסת, ובתקשורת. בשיתוף עם "יד ושם", יום השואה ב-2022 עמד בסימן יהודים שהצילו יהודים. במקביל, נאספו חומרים על מי שזכאים לקבל את האות על פעולתם. שיא הפעילות בהקשר זה היה בכנס של יותר מ-600 משתתפים שהתקיים בדצמבר 2022 בקיבוץ הזורע, בו הוענקו תעודות "המציל היהודי" לכ-200 פעילי הצלה או לבני משפחותיהם. בכנס נשא דברים, בין היתר, מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף במיל. אליעזר שקדי, שאביו היה בין מקבלי תעודת ההוקרה.
יובל אלפן עצמו מרצה על הנושא בבתי ספר, מכינות, בצבא ובגופי הביטחון. "אני מספר על אבא שלי, שהעביר אנשים מהונגריה לרומניה. הכול נעשה באלתורים, או כפי שאמר אבי: 'הכול היה תלוי על בלימה'. הם פעלו תוך סיכון יום יומי במשך עשרה חודשים, עד תום המלחמה. לאחרונה גיליתי", מספר יובל, "מאה דפי עדות של אבי שלא ידעתי על קיומם, סיפורים שחידשו לי הרבה פרטים. למשל, שב-1939-1938 הוא למד באוניברסיטת פראג, ובגלל ה'נומרוס קלאוזוס' סילקו אותו מהלימודים. שהייתה לו שם חברה גויה, והוא ניתק עימה מגע ואמר לה: 'כדאי שניפרד, בזמנים כאלה לא כדאי לך להיות קשורה ליהודי או לכל מה שקשור לעם היהודי'".
לא מאמינים למילה של הגרמנים
את הרעיון להקים את קבוצת "שגרירי המחתרת" קיבל אלפן מספרו של אליעזר שקדי. המטרה, אומר אלפן, היא להעלות ולפרסם את מעשיהם של אנשי המחתרת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, שהביאו להצלת יהודים בהיקף חסר תקדים, ושאין להם כמעט זכר בציבוריות היהודית.
העמותה הקימה אתר אינטרנט ודף פייסבוק לשם ניתן להעלות סיפורים אישיים ועדויות. האתר תורגם לאנגלית, ובימים אלה מועלה התרגום להונגרית. העמותה מפיקה סרטים וחוברות הדרכה. אלפן מדגיש כי כל הפעילות של חברי העמותה נעשית בהתנדבות.
״את סיפורם של אנשי תנועות הנוער בהונגריה הציבור הישראלי לא מכיר", אומר יובל, "אפילו תנועות הנוער של היום, לא הפכו את סיפור ההצלה והגבורה שלהם לאתוס ולמורשת, שעליו יש ללמד ולהתחנך. אנשי המחתרת, כפי שאמר פעם מימיש הרבסט (אחד מהבולטים מפעילי המחתרת): 'אני לא רוצה שיקימו קיבוץ על שמי בארץ ישראל, אני רוצה להקים קיבוץ בארץ ישראל'. ואבי אמר פעם: 'העם היהודי לא היה צריך ב-1944 כבוד, הוא היה צריך חיים׳. בניגוד למאמץ הדיפלומטי והמשא ומתן עם הגרמנים להצלת יהודים ("הקו הגדול") בחרו אנשי המחתרת לפעול במסתור, במסווה כ"אריים" ולנסות להציל כמה שיותר מחבריהם ומבני עמם. הם אמרו – אנחנו לא מאמינים למילה של הגרמנים!
אנשי המחתרת פעלו במגוון דרכים ובמבצעים מרשימים במיוחד: הם שלחו כ-200 שליחים ל-300 ערי שדה, להזהיר את היהודים על הגירוש הקרב. הם העבירו במבצע מורכב אלפי צעירים וצעירות את הגבול לרומניה. אבי למשל היה מלווה, כמעט מדי לילה במשך כחמישה חודשים, צעירים וצעירות ברכבת מבודפשט לנאדוואראד, עיר ספר על הגבול. בבוקר היה מספק להם תעודות מזויפות ובונה עימם סיפור כיסוי. בערב, לבוש כקצין רכבות היה מוודא שלא יאונה להם רע, כאשר כמעט בכל תחנה היו עולים ז'נדרמים ובודקים תעודות. הם חיפשו יהודים שמבקשים לברוח! תארו לכם כמה אומץ וקור רוח נדרש מהם.
אנשי המחתרת, לאחר עליית אנשי 'צלב החץ' לשלטון, באוקטובר 1944, הקימו כ-50 בתי ילדים, דאגו לכל מחסורם ובתום המלחמה דאגו להעלות את מרביתם, כ-5,000 ילדים ועוד כ-1,000 אנשי הסגל, לארץ ישראל. הם דאגו וסיפקו מזון לגטאות, לבתי הילדים ולאחרים. אנשי המחתרת הפכו את "בית הזכוכית" – מקום בחסות שוויצרית להפקת דרכונים קולקטיביים להגירה של 7,800 יהודים – למקום המפקדה שלהם. בשלב מסוים הם הכניסו למתחם כ-3,000 אנשים שכך ניצלו. כמו כן, הם זייפו כמאה אלף תעודות חסות ("שוצפאס") וחילקו והפיצו אותם לכל דכפין. כך ניצלו רבבות יהודים".
אם יתפסו – כדור בראש
״אנשי המחתרת היו בעצם 'מסתערבים'" אומר יובל, "רק להם לא הייתה כל הדרכה, לא נשק ולא גיבוי. אני כלוחם השתתפתי במבצע חילוץ דרך הים מאתיופיה. אנחנו היינו מאומנים, עם הציוד הטוב ביותר, עם גיבוי של חיל הים, חיל האוויר וכל צבא הגנה לישראל. ידעתי כי אם יקרה משהו יבואו לחלץ אותנו. אנשי המחתרת פעלו במשך חודשים תחת זהויות בדויות וידעו שאם יתפסו – דינם אחד: כדור בראש. היו רבים שכך סיימו את חייהם. לא היה להם כל גיבוי. מה שהניע אותם זו הסולידריות האנושית והערך: 'כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו'. את גודל מעשיהם לא הבינו כאן בארץ. לאחר שעלה לארץ הגיע אבי למאיר יערי, מנהיג מפ"ם, וסיפר לו על מעשיהם בהונגריה. לאחר שלוש שעות של שיחה שאל יערי: אז מה בעצם עשיתם? סך הכול זייפתם תעודות. אבי, שהיה חד לשון, נותר המום. זה שיתק אותו ואת שאר מנהיגי המחתרת, שראו כי לא מבינים את מעשיהם. בארץ ישראל של אז רצו את האתוס של גיבורים מתים (מרד גטו ורשה) והם בסך הכול הביאו יהודים חיים לארץ ישראל. אני זוכר מילדותי כי לא פעם ולא פעמיים, כאשר היינו הולכים ברחוב או על שפת הים, היו ניגשים אלי בבכי, מחבקים אותי ואומרים לי: אבא שלך הציל את החיים שלנו. אני כילד לא הבנתי. חיינו בקיבוץ העוגן, בו התרכזו כמה ממנהיגי המחתרת, אך ההורים שלנו לא סיפרו הרבה. לומר את האמת, כילדים צברים, זה גם לא כל כך עניין אותנו״.
חוקרי שואה לא ממהרים לעסוק בנושא
זכי שפר, בן וחבר כפר החורש ופרופסור אמריטוס למינהל עסקים, תורם מזמנו ומקשריו בעולם האקדמי לפעילות קבוצת "שגרירי המחתרת". אביו, יוסף שפר שהיה יליד הונגריה, מילא תפקידים במחתרת בבודפשט. הוא שימש כמזכירו של ישראל קסטנר וקישר בינו לבין ראול ולנברג הדיפלומט השוודי. יוסף נתפס על ידי הגרמנים ועונה, וניצל מהוצאה להורג. מצילו היה פעיל אחר של המחתרת – יושקו מאיר מגעתון שהתחזה לאיש המפלגה הפשיסטית "צלב החץ". שפר האב היה פרופסור לסוציולוגיה ומחוקרי הקיבוץ הבולטים בשנות ה-60. שאלתי את זכי על עמדת המחקר האקדמי למבצעי ההצלה של המחתרת. לדבריו, חוקרי השואה אומנם לא מתעלמים מהישגי קבוצת המחתרת, אבל גם לא ממהרים לעסוק בנושא. "לדעתי, היסטוריונים מתמקדים בנושאים שמקובלים על המילייה שלהם, ושיכולים לקדם אותם מבחינת פרסום בעולם האקדמי. הנושא של המחתרת לא קיבל מקום ראוי במחקר מהתחלה, ובדיעבד קשה לתקן. השיקול החשוב ביותר של ההיסטוריון הוא – איפה המאמר או המחקר יתפרסם. אנחנו בקשר עם מספר חוקרים, ועיתונאים שעוסקים בתחום, כדי לעניין אותם לכתוב בנושא, בינתיים ללא הצלחה מרובה״.
מה בקשר לעמדת "יד ושם״?
״ל'יד ושם' יש את הקו שלהם. לא הייתי אומר שהם מתעלמים מהסיפור של המחתרת, ובעבר הם פרסמו דברים. בעיקרון הם מפרסמים רק חומרים שנכתבו על ידי היסטוריונים מקצועיים, או לחלופין עדויות של מי שהיו שם – אלה לצערנו כבר לא איתנו. בכל זאת נראה לי שבתמונה הכללית הם מדגישים יותר את המרידות והלחימה בגיטאות, ופחות פעולות הצלה כמו אלה שעשו הורינו. הם מוקירים את חסידי אומות העולם אך בוחרים במודע לא להוקיר את היהודים שהצילו יהודים״.

אתר העמותה
machteret1944.org