אסתר כהן בת ה-97 ואביגדור ארנון בן ה-82 שרדו את שואת יהודי הונגריה ועלו לארץ לקיבוץ מצובה. כבר חצי שנה שהם מפונים, בלי לדעת מתי יחזרו לביתם
בצל הטבח האכזרי של 7 באוקטובר והלחימה שמסלימה בגבול הצפון, תערך כמדי שנה עצרת הנעילה השנתית לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית לוחמי הגטאות. עצרת הנעילה תעמוד השנה בסימן 80 שנה להשמדת יהדות הונגריה. חלק משורדי שואת יהודי הונגריה שעלו לארץ והשתקעו בקיבוצים, מצאו את עצמם שוב מפונים מביתם, מבלי לדעת מתי יוכלו לשוב.
״אין מה להשוות בין מה שקורה עכשיו למה שקרה בשואה״
״זה אסון שהאמנתי שלא יכול לקרות כאן", אומרת ניצולת השואה אסתר כהן בת ה-97 מקיבוץ מצובה, שכבר חצי שנה מפונה מביתה. היא נולדה ב-1926 בהונגריה למשפחה בת שבעה אחים ואחיות, להורים ציוניים שהתפרנסו מחנות מכולת קטנה. לימודיה של אסתר, שהייתה חניכת תנועת נוער, הופסקו ושהייתה בת 14 בשל גזירות אנטישמיות בהונגריה עוד טרם פלישת הנאצים, ולמרות שאהבה ללמוד נמנעו ממנה הלימודים בתיכון ובאקדמיה. הוריה שרצו שיהיה לה מקצוע שלחו אותה ללמוד תפירה והיא עסקה בתפירת בגדי ילדים, מקצוע בו עסקה גם כשהגיעה לקיבוץ.
עם פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944 נשלחה כנערה בת 17 למחנה עבודה לעבודות כפייה בשירות צבא גרמניה, תחושתה הייתה שהתקופה הרעה עוד לפניה. היא הועברה ממחנה למחנה כשהתנאים הלכו ונהיו קשים יותר ויותר. שישה שבועות לפני תום המלחמה נשלחה למחנה ההשמדה מאוטהאוזן כשהיא פצועה וחבולה, מבלי לדעת אם מי ששוכב לידה חי או מת. היא סבלה ממחלת טיפוס הבטן ושקלה 30 ק"ג, המחשבה שעברה בה הייתה רק לשרוד את הרגע. שלוש מאחיותיה, שני אחיה, אביה ואימה נשלחו למחנה ההשמדה באושוויץ. בתום המלחמה אסתר שבה לביתה וגילתה כי הוריה ואחיה הגדול נספו, אחיותיה שרדו.
את בעלה, שהיה חבר בבודפשט במחתרת הנוער הציונית שהצילה רבים, הכירה לאחר המלחמה בחוות הכשרה, היא קורבן מלחמה והוא מצוות ההדרכה. בת 18 נישאה ובת 19 כבר הייתה לאם לבנם הבכור. ארבע שנים היו במחנה עקורים באיטליה וב-1950 עלו לישראל, לקיבוץ מצובה. "לא היה שום ספק שנגיע לקיבוץ. היינו בהכשרה לקיבוץ ולמדנו חקלאות". למצובה הגיעו בעקבות גיסה מצד בעלה, "ידענו שזה הבית. מגיהינום הגעתי לגן עדן״.
״אין מה להשוות בין מה שקורה עכשיו למה שקרה בשואה" היא אומרת מבית בנה בגבעתיים אליו הגיעה להתארח לחג. "היהודים בהונגריה ידעו לאט לאט מה קורה, אבל לא כולם האמינו. אלו שידעו ניסו לארגן את הצעירים כדי לא ללכת כמו צאן לטבח, המבוגרים לא האמינו שיכול לקרות. פה, בבת אחת קיבלנו מכה שלא האמנו שנוכל לקבל. אני מתנגדת להשוואה ומעיזה לקוות שאין מה להשוות. אנחנו די חזקים לתקן את מה שקרה ומקווה שיתקנו״.
אירועי 7 באוקטובר מצאו אותה בביתה שבמצובה. "לא הבנו את משמעות הדבר באותו יום. רק למחרת הודיעו לנו שאנחנו צריכים להתפנות לשלושה ימים. ארזנו בידיעה שחוזרים תוך שלושה ימים, שהפכו מאז לחצי שנה". קיבוץ מצובה פונה על ידי המדינה עם תחילת המלחמה, ואסתר שוהה כעת במלון הגומא שבמגדל, המקום החמישי אליו נדדה במהלך התקופה. "אם זה היה תלוי בי לא הייתי מתפנה" היא אומרת. "מה כבר יכול לקרות לי? אבל לא רציתי להיות לטורח למי שנשאר בקיבוץ ואין שם שירותים ולא כלום. התפניתי עם המטפלת שלי וזה נמשך חצי שנה. חצי שנה שגנבו לי מהחיים. אני רוצה לחיות את השנים האחרונות שנותרו לי בשקט במקום שלי. על עצמי אני לא מפחדת, רק על המשפחה ועל החיילים״.
אסתר מחכה בכיליון עיניים לחזור לקיבוץ ומחכה להנחיות כדי שתדע מה מחכה לה. גם היא יודעת שלא כולם יחזרו לקיבוץ בסיום המלחמה. "הוותיקים, בני הדור השני יחזרו" היא מאמינה, "יהיו הרבה שלא יחזרו, מי שיש לו ילדים קטנים ומצאו להם מקום קבוע. השאלה כמה חיי הקיבוץ יהיו חשובים להם. היינו כל הקיבוץ ביחד במלון 'חוף גיא' ואז העבירו אותנו ל'יערות הכרמל' ומשם פיזרו אותנו בין כל מיני מקומות, החברה מתפוררת וזה מה שמדאיג".
"תחושה קשה שדבר כזה קורה בממדים כאלה"
"אין ספק שאפשר להשוות בין מה שהיה אז למה שקרה לנו ב-7 באוקטובר" אומר אביגדור ארנון (82) המפונה ממצובה למלון אקוודוקט בנגבה, שם הוא שוהה עם כ-20 חברים נוספים מהקיבוץ ומפונים נוספים מיישובי הסביבה. "זו תחושה קשה שדבר כזה קורה בממדים כאלה ובסיטואציה כזו וזה נמשך ונמשך".
אביגדור נולד בבודפשט כאנדרש סמושי, ביום הפצצת פרל הארבור 7.12.1941, הצעיר בין שלושת האחים, למשפחה מתבוללת שלא שמרה על יהדותה והתפרנסה מעסק של עניבות. עם פלישת הגרמנים השתנו חיי היהודים, שהועברו לגטו לבתים מסומנים, והמשפחה נאלצה לעזוב את הבית והעסק. אחיו הגדולים סיכנו עצמם פעמים רבות כשיצאו בשעות העוצר, ללא טלאי צהוב, כדי להביא אוכל משכנתם לשעבר, שעזרה למשפחה.
בעבודת השורשים סיפר אביגדור לנכדיו כי הצליח להינצל בעזרת "תעודות חסות" של שוויצרים שהשיגה למשפחה שכנתם לבית המסומן, הדי, שרשמה תחת תעודה זו גם שני יתומים ובכך הצילה גם אותם. אביו של אביגדור נלקח לפלוגת עבודה ונרצח על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה ותחת המנדט הבריטי עלו אחיו הגדולים של אביגדור בעליה בלתי לגלית והשתלבו בקיבוץ מצובה. ב-1950 עלה אביגדור שהיה אז בן שמונה עם אימו ונקלט אף הוא בקיבוץ. לימים היה ממקימי מפעל הרהיטים בקיבוץ, התחתן עם מרים ונולדו להם שלושה ילדים וברבות השנים גם נכדים.
"זה דבר מאוד קשה שקרה למדינה שלא חשבנו שיקרה", אמר אביגדור ששמע על אירועי הטרור ביישובי הדרום מהתקשורת. "ביום הראשון עוד לא ידענו לאן זה מוביל. את הלילה השני כבר עשינו אצל הבת בכפר ורדים, לה יש ממ"ד. היה חשש שאירוע דומה יקרה אצלנו, חשש מחדירת מחבלים ושיש אפשרות שנאלץ להסתגר בממ"ד והנכד שלנו הביא מתקן מיוחד שנוכל לנעול את הממ"ד מבפנים".
שבועיים שהו בביתה של ביתם ובהתארגנות מסודרת של המועצה הועברו למלון "יערות הכרמל", שם שהו מספר חודשים מרבית חברי מצובה. "משם התפננו כל אחד למקום אחר. אנחנו באנו לרגבה ומאז אנחנו פה. עם כל הקושי, מצבנו היחסי טוב. אומנם לא בבית אבל הכל מסודר. דואגים לנו פה, יש חדר, יש ארוחות, יש חברה ודואגים לנו להרצאות, תרבות וסרטים".
לאביגדור אין ספק שיחזור לקיבוץ, "מקווים כשמצב יאפשר את זה, שידאגו לממ"ד שצמוד לדירה, זה יהיה כנראה חיוני. המצב מאוד מדכא, לא חשבתי שזה מה שיהיה פה. לצערי, אני כל יום מתעורר, מתעדכן בתקשורת מה שקורה ולא רואה שיפור. אני עדיין מקווה".
״שליחות שהועמדה השנה במבחן קיומי״
עצרת הנעילה השנתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזיאון בית לוחמי הגטאות תיערך זו השנה ה-75 בסימן "כל עוד בלבב…״
עצרת הנעילה השנתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזיאון בית לוחמי הגטאות, ע"ש יצחק כצנלסון למורשת השואה והמרד, תיערך זו השנה ה-75 בסימן "כל עוד בלבב…". העצרת תתקיים ביום שני, 6 במאי 2024, בשעה 20:00. כמו כן, במסגרתה יציינו 80 שנה להשמדת יהדות הונגריה ו-75 שנה להקמת קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות.
העצרת, שמתקיימת מדי שנה מאז 1949, תתקיים באמפיתאטרון לוחמי הגטאות בהשתתפות משה דוידוביץ, ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות, ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית ויפתח קרן, יו"ר ההנהלה של בית לוחמי הגטאות. את העצרת תנחה שפרה קורנפלד, ותישא דברים ההיסטוריונית הראשית של בית לוחמי הגטאות, פרופ׳ חנה יבלונקה. השנה, לצד שורדי השואה, חברי כנסת ושגרירים יכבדו בנוכחותם בני משפחת באייר, שאיבדו את יקיריהם, אוריה באייר, שנפל בקרבות ברצועת עזה בדצמבר האחרון.
במרכז העצרת יתקיים טקס הדלקת המשואות, תוקדש מחווה לחסידי אומות העולם בהשתתפות שורדת השואה, הגברת לאה פריד, אשר תניח זר לזכרם ויופיעו אביתר בנאי ומאיה בלזיצמן. נגה בוטנסקי (בית השיטה), יו״ר הוועד המנהל של בית לוחמי הגטאות: "'כל עוד בלבב' זו הכותרת לעצרת הנעילה של יום השואה והגבורה בבית לוחמי הגטאות תשפ"ד.
כל עוד תפעם בליבנו האמונה שבכל מצב, כשאפשרי לו לאדם לבחור – יבחר לשמור על צלמו, על אנושיותו.
כל עוד נזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים ולפני מי אנו עתידים ליתן דין וחשבון – יש לה לתקווה על מי לסמוך.
בית לוחמי הגטאות בא מאמונתם של לוחמים וחולמים שבחרו לפני 75 שנים להנציח את שעבר על העם היהודי ובנו את המוזיאון ואת תקוותם לעתיד טוב יותר והקימו את הקיבוץ העומד איתן מול אתגר ההיאחזות בצפון הארץ. בסימן כל אלו תיערך העצרת השנה.
חבריי, חברי הקיבוצים. זו הביוגרפיה של כולנו, זו השליחות שלנו שהועמדה השנה במבחן קיומי קשה. בואו להיות איתנו״.
