אבוקדו הזהב

הוא נשתל בתחילה בין שורות הבננות, "בן חורג" לגאוות העמק, נקלע למשבר בשנות ה-70 והפך להיסטוריה ולהיסטריה כשזן בלתי ידוע התגלה במקרה בקליפורניה והוטס לארץ בצידנית. סודות הזהב הירוק נחשפים 

*תמונה ראשית: לא רק עמק הבננות. צילום: בני וייס 

עמק הירדן ידוע גם בשמו השני "עמק הבננה", שם שמשקף את השנים בהן הבננות היו הענף השולט בנוף מטעי העמק, סביבן נערך מחזור הגידולים, והבננצ'יקים היו הבכירים בין חקלאי המשקים. 

בשנות ה-60, כשניסו לגדל אבוקדו בהיקף מסחרי בעמק, נשתלו השתילים בין שורות הבננות, מתוך מחשבה שבזמן שהבננות יעשו את העבודה ויתנו את הפרי הצהוב-מתוק, יגדלו עצי האבוקדו ויגיעו לבגרות.  

אלא שאנשי האבוקדו לא שבעו נחת מיחסם של הבננצ'יקים וחשו כמו בנים חורגים. השילוב קצר הימים הסתיים. כיום, אם נקדים את המאוחר, האבוקדו, יחד עם הרפת (בינתיים) והבננות, מהווה נדבך מרכזי בסקטור החקלאי בקיבוצי האזור. 

הענף הירוק תמיד 

הסיפור על השילוב בננות-אבוקדו מופיע בספר "הענף הירוק תמיד" שיצא לאחרונה (גילוי נאות: היה לי חלק בעריכתו), שסוקר את גלגוליו של ענף האבוקדו בעמק הירדן וכולל גם מאמרים וכתבות על היבטים שונים בגידול. זה איננו ספר מחקרי-מדעי, והוא מיועד למגדלים 

הספר הוא פרי יוזמתם של מספר חברים מקבוצת "צמח" מפעלי עמק הירדן, יוזמה שמצאה אוזן קשבת אצל חבורה מצומצמת של מגדלים שהתגייסו לפרויקט בהתנדבות. כתבו חלק מהחומר, "גייסו" חומרים נוספים, ותיפקדו כמערכת וכצוות היגוי. המתאם והמנוע הבלתי נלאה עד לקוו הסיום היה בני וייס, לשעבר מרכז אבוקדו בקיבוץ מעגן. 

נחשף במקרה לזן בלתי ידוע  

את החלק ההיסטורי בספר כתב, בעקבות עריכת תחקיר מעמיק, אילן אשל משער הגולן. אשל הוא קצין שריון רב עלילות שלא כאן המקום לספרן. היה מרכז מטעים ומשק בקיבוצו, מדריך חקלאי, ומנהל ארגון מגדלי הפירות. בנוסף ליידע אישי נרחב, הוא עבר על עלונים וארכיונים בקיבוצים, וחשף את ההתחלות המהוססות ובעיקר את השינויים שעבר הרכב הזנים.  

עצי האבוקדו הראשונים ניטעו ב-1936 ב"גן רופין" בדגניה א', גן לאקלום של זנים סוב-טרופים שניטע לכבוד ארתור רופין (מי שאישר את הקמתה של דגניה ב-1910 וטמון בבית העלמין שלה). הנוטעים נעזרו בהדרכתו של דר' חנן אופנהיימר מן האוניברסיטה העברית. מהגן ההוא נותר עץ אחד, ליד מוזיאון בית גורדון.  

בשנות ה-60 עברו לנטיעה בהיקף מסחרי, אך הזנים שניטען באותן שנים, בעיקר "פוארטה", אכזבו ברמת היבול, ובשנות ה-70 הענף נקלע למשבר שאיים על המשך קיומו. 

אשל היה חבר במשלחת לקליפורניה, שם נחשף במקרה לזן בלתי ידוע בארץ שצד את עינו. הוא קיבל אישור מחוואי מקומי לקחת מספר ענפים להרכבה בארץ, הטיס אותם בתוך צידנית, והשאר היסטוריה.  

הזן שכונה "פינקרטון" עמד בציפיות, עם יבולים של 2.5-3 טונות פרי לדונם, חלקות נעקרו וניטעו או הורכבו מחדש, ונוצר בסיס כלכלי איתן להמשך.  

הצאצאים של אשדות 17 

כל זה קרה במקביל לחשיפה התקשורתית שהציגה את האבוקדו כ"סופר פוד", ופינתה לו מקום של כבוד בכל בית ומטבח בישראל, ולא רק. בפרק מיוחד בספר מסביר גבי נעמני (בן מסדה) על הצלחתו כנציג אגרקסקו: הוא הפך לאיש מרכזי בסחר העולמי, בנה מודל של חילופי מידע גלובלי על נטיעות ויבולים עתידיים, והשפיע אפילו על מעצמות אבוקדו כמו צ'ילה ומקסיקו. 

כמו בכלל החקלאות בארץ, גם בעמק ההצלחה הייתה שילוב של מחקר מדעי, ניסויים מבוקרים, ואנשי שטח מנוסים, שהרי כידוע אין תחליף לעין ולתחושה של המגדל.  

כאן המקום להזכיר שתי כנות מפורסמות – "דגניה 117" ו"אשדות 17", שצאצאים שלהן מהוות בסיס לחלק משמעותי מעצי האבוקדו בארץ. את העץ "אשדות 17" המקורי ניתן לראות באשדות יעקב מאוחד, כחלק מגן שתכנן יעקב שור ז"ל, ממייסדי אשדות ומהאבות המייסדים של גן הנוי הקיבוצי. 

בזכות הגורם האנושי 

פרק נרחב בספר מוקדש לבית האריזה האזורי "צמח אבוקדו". מעת הקמתו, מנהלי המכון ראו בו לא רק בית אריזה, אלא מרכז מקצועי והדרכתי למגדלים. ככזה הוא הפך כתובת לאנשי הענף בעמק, מקיים ביוזמתו כנסים והדרכות, מפרסם תחזיות והנחיות, מול מרכזי הענף במשקים. פרק נוסף עושה כבוד לנציגי הענף בקיבוצים שמספרים על חוויות ומסכמים כרגיל בכך שההצלחה היא תמיד קודם כל בזכות הגורם האנושי. 

בדברי ברכתו המובאים בתחילת הספר כתב ראש המועצה האזורית עידן גרינבאום: "את המונח אומת הסטארט אפ לא טבעו כאן בעמק, אבל אין ספק שחקלאי עמק הירדן לאורך השנים יכולים להתגאות בשלל פיתוחים. הרבה לפני שהאבוקדו הפך למוצר חובה לכל חובב בריאות מסביב לעולם, הוא כבר גדל כאן, במטעי עמק הירדן. כעת הגיעה העת לעשות צדק היסטורי עם חלוצי הענף בעמק, לספר את סיפורם, להתהדר בהישגיהם פורצי הדרך וגם לחלוק את הקשיים והאתגרים מולם התמודדו".