אלישע שפירא מתנגד להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן. עמדה לגיטימית כמובן, אף שהיא הפוכה לעמדתי. אבל כדי לשכנע את הקורא בעמדתו, שוכר אלישע מחפרון, שולף את יגאל אלון מקברו בגינוסר ומגייס אותו למאבק נגד ריבונות על הבקעה. "אין לי ספק", משוכנע אלישע, "שאם יגאל היה אתנו היום הוא היה מעדכן את תכניתו, בהתאם למטרות שהנחו אותו בזמנו, ובהתייחס לתהליכים ולשינויים שחלו מאז ועד היום". אין לו ספק, לאלישע, שאילו יגאל אלון היה עמנו היום, הוא היה עושה סיבוב פרסה מכל אמונותיו, מהשקפת עולמו ומאמץ את היפוכה.
ארבעים שנה חלפו מאז מותו של אלון. מה הוא היה אומר היום? מי יודע? אולי באמת היה משנה את כל השקפותיו? אולי, למשל, בעקבות תוצאות אוסלו וההתנתקות, הוא היה משנה את עמדותיו בכיוון ההפוך לזה שאלישע מייחס לו? אי אפשר לדעת. אפשר לבחון את המציאות של ימינו לאור השקפתו של אלון ולבחון האם השקפה זו רלוונטית. מכל מקום, לי אין יומרה לומר ש"אין לי ספק" מה הוא היה אומר. אבל אין לי ספק מהי מורשתו של אלון, מהי משנתו הציונית, המדינית, הביטחונית, ההתיישבותית. והיא לבטח לא זו שאלישע הציג במאמרו.
אלישע מציג את עמדתו של אלון בנוגע לבקעת הירדן כעמדה צבאית טקטית, שלפי שיפוטו, כבר אינה רלוונטית ולכן "אין לו ספק" שאלון היה מתהפך. אולם זו אי-הבנה של מהות תכנית אלון.
וכשמדובר בבקעת הירדן, אין הכוונה לרצועה צרה לאורך הירדן או כביש 90. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, בו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, דיבר רבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון? היטיב להגדיר זאת יגאל אלון, בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976. בנאומו, אלון היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית"
הבסיס של תכנית אלון, שהוצג בתכנית עצמה ובמאות נאומים, הרצאות ומאמרים עד אחרית ימיו, הוא מה שהגדיר: "הבסיס המוסרי". ומהו הבסיס המוסרי? "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על ארץ ישראל". זה הבסיס של התכנית והתוקף המוסרי שלה. כלומר נקודת המוצא של התכנית, היא זכותנו על ארץ ישראל כולה וזכותנו לריבונות והתיישבות בחלקי ארץ ישראל ששחררנו במלחמת מגן צודקת. דוגמית: "בבואי ליישם את העקרונות האמורים ללשון המפה, מצאתי עצמי בדילמה קשה ביותר. מאז עמדתי על דעתי ראיתי את ארץ ישראל כאחת ושלמה. אני קשור לכל גיא ולכל הר ביהודה ובשומרון, לא פחות מאשר לנופי ילדותי". ובהזדמנות אחרת: "הזכות ההיסטורית על ארץ אבות היא העושה את ההבדל המהותי בין שיבת ציון צודקת לבין התיישבות קולוניאלית. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם, ואם אני גורס פשרה טריטוריאלית אין זה משום היעדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה". מתוך נקודת מוצא זו יש לבחון את עמדתו בנושא בקעת הירדן.
יגאל אלון התחנך וחינך על חזון שלמות הארץ. במלחמת השחרור הוא תבע מב"ג לשחרר את ארץ ישראל המערבית עד הירדן, ולאורך השנים בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים הוא לא חדל לבקר את בן גוריון על כך שעצר את האופנסיבה הזאת. את מלחמת ששת הימים הוא הגדיר כשלב האחרון של מלחמת השחרור. מה גרם לו, אם כן, בשיא ההתלהבות משובנו ל"כל גיא ולכל הר ביהודה ושומרון", להציע כבר ביום השביעי של המלחמה פשרה טריטוריאלית וויתור על חלקים ביהודה ושומרון? המציאות שמצא, היא שבניגוד למלחמת השחרור, הערבים נשארו במקומם. הוא הפנים במהרה את המציאות הזאת והתאים אליה את השקפתו. על מנת להבטיח את צביונה היהודי הדמוקרטי של מדינת ישראל עם רוב יהודי מוצק לדורות, הוא היה מוכן לוותר על חלקים בארץ ישראל. כיוון שבגולן הערבים לא נשארו, עמדתו הייתה הפוכה והוא היה הפטרון של ההתיישבות בגולן, שנועדה להבטיח שהגולן יהיה ישראלי.
עמדתו באשר לבקעת הירדן נבעה בראש ובראשונה מכך שהיא אינה מאוכלסת בצפיפות בפלסטינים ולכן אינה מהווה סכנה דמוגרפית לישראל. ולכן, על פי הבסיס המוסרי של תכניתו ושל השקפת עולמו, על בקעת הירדן להיות ישראלית.
הבסיס האסטרטגי
מכאן נגזר המרכיב השני בתכניתו, "הבסיס האסטרטגי", כהגדרתו, "גבולות בני הגנה, בכוחותינו". קווי 4.6.67 לא היו בני הגנה. אילו ישראל הופתעה בגבולות אלו כמו במלחמת יום הכיפורים, היא הייתה משוסעת בתוך שעה קלה לכמה חלקים בפלישה ממזרח. הרי בחלק מן המקומות רוחב המדינה היה כ-15 ק"מ. לכן, הכרח קיומי הוא להעביר את הגבול מזרחה. החשיבות הגדולה של בקעת הירדן, היא פועל יוצא של הנכונות לוותר על גב ההר. כדי לאפשר ויתור ישראלי על גב ההר, שגוש דן ומישור החוף פרושים לרגליו ונשלטים בידיו, קיים הכרח בחיץ בין אזור זה למרחב המשתרע מן הירדן ועד איראן, והחיץ הזה הוא בקעת הירדן. בלי שבקעת הירדן תהיה בידינו, ודאי שלא נוכל לוותר על גב ההר, שבו מרוכזת האוכלוסיה הפלשתינאית ברובה.
וכשמדובר בבקעת הירדן, אין הכוונה לרצועה צרה לאורך הירדן או כביש 90. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, בו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, דיבר רבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון? היטיב להגדיר זאת יגאל אלון, בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976. בנאומו, אלון היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".
אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".
זו הייתה גם עמדתו של רבין. לכן, כאשר פרס כתב את "המזרח התיכון החדש" בו לעג לטענה שיש עוד חשיבות לשטח בעידן הטילים, רבין עמד על כך שבקעת הירדן תהיה ישראלית וראה בכך קו אדום בהסדר הקבע.
תפיסתו של אלון את בקעת הירדן, לא התמקדה במישור התיאורטי, כאיזו עמדת פתיחה לפני מו"מ עתידי. זו הייתה תורת מעשה, והמעשה הוא המעשה ההתיישבותי. אלון דחף להתיישבות בבקעת הירדן ובכל האזורים שנועדו להיות בריבונות ישראל על פי השקפתו. ההתיישבות נועדה לקבוע עובדות בלתי הפיכות, ולסמן אזורים מסוימים ככאלה שאינם מהווים קלף למיקוח ולא יעמדו בעתיד למו"מ. בנאום שנשא במועצת הקיבוץ המאוחד בקוניטרה בנובמבר 1967, הוא הציג את תפיסתו ההתיישבותית, עליה חזר שוב ושוב כל ימיו: "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו… נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים". אלון התנגד בתוקף להתיישבות באזורים בהם ראה קלף מיקוח למו"מ, מן הסיבה שראה בהתיישבות הכאת שורשים בלתי הפיכה. הוא דחף צעירים ישראלים לעלות להתיישבות, כדי ליצור מציאות ששינויים טקטיים אלה או אחרים לא ישפיעו עליה. כלומר, גם אם נקבל את גישתו של אלישע על כך שאין משמעות לעומק אסטרטגי בעידן הנוכחי, שבו את התמרון הקרקעי החליפה מלחמת טרור וטילים, אין בכך כדי לשנות את העיקרון שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית.
עם זאת, הגישה הביטחונית שמציג אלישע בעייתית. ראשית, הימור על כך שלא יהיה מחר, בעוד שנה או בעוד עשר שנים ניסיון לתמרון קרקעי בידי אויבינו הוא חסר אחריות. אך מי שטוען שבעידן של טרור וטילים אין משמעות בשטח – כדאי שישאל את דעתם בנדון של תושבי עוטף עזה. נסיגה לקווי 67 תהפוך את תל-אביב וגוש דן לעוטף יו"ש ותהפוך את החיים בישראל לבלתי נסבלים. נסיגה כזו תביא בסופו של דבר למלחמה קשה, שתחייב אותנו לחזור במחיר דמים כבד לאזורים שבהם אנו יושבים היום. לעומת זאת, אם גבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן, נוכל לוותר בגב ההר.
יגאל אלון הכיר את הטענה שבעידן של הטילים, המטוסים העל-קוליים והטכנולוגיה המודרנית, פחת הצורך בעומק טריטוריאלי, ודחה אותה. "ההיסטוריה הצבאית מלמדת שבאמצעות הפצצות והפגזות בלבד אין מכניעים עם אמיץ הנלחם על חייו ועל חירותו. ברוב המלחמות מיגורו של הצבא, כיבושו של השטח וההשתלטות על טריטוריית היעד והעם היושב בה, הם המביאים את הניצחון הצבאי. התפתחותה הדרמטית של הטכנולוגיה הצבאית הגדילה את מהירות הטיסה של המטוסים, הגבירה את עוצמת האש ואת כושר ההבקעה והניידות של השריון וחיל הרגלים הממוכן, של ארטילריה המתנייעת ושל חיל ההנדסה המודרני. התפתחות זו עלולה להקל על הצד השני, אולי בעזרת צד שלישי, ליצור 'עובדות מוגמרות' במהירות רבה. דווקא בשל כך זקוק המערך ההגנתי של ישראל למערכת אזהרה אלקטרונית מוקדמת, מפותחת וקדמית בפני התרבות מטוסי אויב. כן זקוק הוא גם לגבולות הנשענים על מכשולים טופוגרפיים טבעיים ועל עומק אסטרטגי, אשר ניתן להגן עליהם בכוחות קטנים יחסית. גבולות, שאפשר לנצלם כעמדת זניקה למתקפת נגד ככל שתידרש. בימינו עלתה, אפוא, חשיבותו של המרכיב הטריטוריאלי במערך האסטרטגי, בייחוד כשמדובר בנסיבות כנסיבותיה של ישראל… בגבול איתן ובטוח יש אלמנט הרתעה חזק, המבצר את השלום בעצם קיומו. הוא מבטיח ניצחון בפחות אבדות, כאשר המלחמה פורצת על אף הכל".
זו הייתה גם עמדתו של רבין. לכן, כאשר פרס כתב את "המזרח התיכון החדש" בו לעג לטענה שיש עוד חשיבות לשטח בעידן הטילים, רבין עמד על כך שבקעת הירדן תהיה ישראלית וראה בכך קו אדום בהסדר הקבע.
ומה הייתה עמדתו של אלון על החלת ריבונות חד-צדדית על בקעת הירדן? גם כאן לא אתיימר לפסוק ש"אין לי ספק" שהוא היה תומך בריבונות חד-צדדית. אולם אני יכול לשער אותה על פי עמדותיו בחייו.
ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. כבר ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהייתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.
אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.
הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפייה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.
