אכילה רגשית: שיחה עם מיטל גבע אוחיון, מומחית לתזונה ומטפלת

מיטל גבע אוחיון, מומחית לתזונה ומטפלת, עוסקת בטיפול פרטני וקבוצתי לאנשים, בעיקר נשים, לשחרור מאכילה רגשית. לשיטתה של גבע-אוחיון, אנשים לא מקשיבים לגופם. הם לא מקשיבים לתחושת הרעב שלהם או לתחושת השובע, הם לא מקשיבים למה שהגוף מבקש או רוצה. עבורה דווקא ההקשבה הזאת היא המפתח לשינוי המיוחל. רק בעזרתה נוכל להתחיל ולבסס מערכת יחסים בריאה ומיטיבה עם הגוף ולהיגמל מאכילה רגשית

כמו רבות מאיתנו, גם מיטל גבע אוחיון, ממושב יעד, זוכרת את עצמה כבר מגיל צעיר מתעסקת בכל מה שקשור לאוכל, למשקל ולגוף. כנערה שגדלה בחברה המקדשת מודל יופי מסוים מאוד גם היא ניסתה לתאים את עצמה למצופה ממנה כאישה.

כמו נערות רבות גם היא הרגישה שהיא לא מספיק – לא מספיק רזה, לא מספיק חטובה, לא מספיק מושכת. לו מיטל, האישה והמטפלת של היום, הייתה יכולה לפנות למיטל, הנערה המתבגרת של אז, היא הייתה אומרת לה "תקבלי את עצמך, תאהבי את עצמך בדיוק כמו שאת". עבורה זו לא קלישאה. עם השנים התברר לה שזו משימת חייה, להשכין שלום בין אנשים, בעיקר נשים, לבין גופן.

מיטל גבע אוחיון עוסקת בטיפול פרטני וקבוצתי לשחרור מאכילה רגשית, אבל דרכה החלה ממקום אחר, שכלתני יותר. היא למדה תזונה בפקולטה לחקלאות ברחובות ועבדה שנים רבות כדיאטנית קלינית בקופות חולים ובקליניקה פרטית. שם היא פגשה אנשים שהיו מעוניינים לרדת במשקל או לשנות את התזונה שלהם מסיבות שונות, וככל דיאטנית קלאסית בנתה עבורם תפריט ונתנה הנחיות, מה מותר לאכול, מה אסור, כמה ומתי.

עד שהיא שמה לב לתופעה מעניינת: "ראיתי שאנשים באים אלי ועושים איזשהו תהליך… ורובם, לא כולם, הצליחו לרדת במשקל אבל אחרי כמה זמן, כשהם היו מסיימים את הטיפול שהתאפשר להם והולכים וחוזרים שוב, הם היו חוזרים תמיד עם קילוגרמים עודפים, עם ריבית והצמדה. תסמונת היו-יו הידועה, שהיום אין עליה חילוקי דעות בעולם המדע.

וזה היה כלום בעיני לעומת מאות הקילוגרמים של הבושה, האשמה ותחושת הכישלון שהם היו מגיעים איתה ואני התחלתי להרגיש שוואלה, משהו פה לא עובד." לקח לה עוד כמה שנים לעכל את התופעה הזו עד שהבינה שעם התזונה הקונבנציונאלית והחשיבה במושגי הדיאטה היא אפילו, לדבריה, גורמת להם נזק.

אם תשאלו את גבע-אוחיון מה דעתה כיום על מקצוע התזונה, כפי שהוא נלמד באקדמיה – היא תחכך בגרונה, תשתהה לרגע ולבסוף תחייך. יש לה הרבה כבוד למקצוע הזה וגם הרבה השגות כלפיו: "במקצוע התזונה, כמו שלומדים אותו באקדמיה, לומדים את הצד הקליני, את הצד שבא מהראש," היא אומרת, "ומה לעשות שאכילה זה לא דבר שבא מהראש.

אכילה זה דבר שאמור להגיע מהגוף. זה כמו תינוק שנולד ויודע בדיוק מתי להתחיל לאכול ובדיוק מתי להפסיק, וברגע שמגישים לו מזון מוצק הוא יודע בדיוק מה לקחת."

מבחינתה, הסמכות היחידה לגבי האכילה היא הגוף שלנו ולא שום ספר שקראנו או הנחיות שקיבלנו בסדנה כלשהי. לגוף שלנו יש חוכמה מולדת ואנחנו לא זקוקים לשום דבר מעבר לזה: "אבל אנחנו שכחנו את זה," היא מוסיפה. "עלינו קומה ועשינו איזשהו ניתוק בין הראש לגוף."

כשהיא מסבירה על נושא האכילה, מיטל משתמשת בראשי התיבות מאכ"ל – מה, מתי, איך, כמה ולמה. בתזונה הקונבנציונאלית, בשיטת הדיאטות, ה"מה" וה"מתי" וגם ה"כמה" מוכתבים לנו על ידי גורם חיצוני שיודע עבורנו מה נכון לנו.

במקום הזה, לשיטתה של גבע-אוחיון, אנשים לא מקשיבים לגופם. הם לא מקשיבים לתחושת הרעב שלהם או לתחושת השובע, הם לא מקשיבים למה שהגוף מבקש או רוצה. עבורה דווקא ההקשבה הזאת היא המפתח לשינוי המיוחל. רק בעזרתה נוכל להתחיל ולבסס מערכת יחסים בריאה ומיטיבה עם הגוף ולהיגמל מאכילה רגשית.

על גברים, נשים ואכילה רגשית

"אכילה רגשית," מסבירה מיטל גבע-אוחיון, "זו כל אכילה שלא באה מרעב פיזי אלא באה ממקומות אחרים, וכל אכילה שלא מסתיימת בשובע פיזי.

זו ההגדרה ולפי ההגדרה הזו אין אדם שלא אוכל אכילה רגשית כמעט. העניין הוא עד כמה זה משפיע ומפעיל ומפריע לחיים התקינים." היא מתארת סקאלה בה, בצד אחד ישנים אנשים האוכלים אכילה רגשית פה ושם, אך זו אינה משבשת את מהלך יומם או חייהם, ובצד השני אנשים שהאכילה הרגשית שואבת מהם כוחות רבים, ופוגעת לא רק בתפקוד שלהם אלא גם במערכות היחסים שלהם ובזירות נוספות בחייהם.

בנוסף, מבקשת גבע אוחיון להדגיש, כי מעבר למערכת היחסים של כל אחת ואחד מאיתנו עם הגוף הפרטי יש פה גם מימד חברתי ותרבותי: "אני חושבת שאנחנו חיים היום בחברה, וזה משתנה בעשור האחרון, אבל עדיין אני חושבת שלרוב החברה יש איזשהו מודל שכל נערה שגדלה ואפילו ילדה, חשופה לו ומודעת לו, ובמודל הזה, במודל הגוף הנשי הזה, מאוד מאוד ברור מה כן ומה לא.

מה כן יפה ומה לא יפה. מה רצוי ומה לא רצוי. וזה ממש מתחיל מהעור בתחתית כף הרגל. תחשבי, זה מאוד ברור מה זה עור יפה ומה זה עור לא יפה. ציפורניים ברגל כנ"ל… אני יכולה ככה לעבור כל איבר, כל סנטימטר מרובע בגוף של אישה, עד קודקוד הראש ועל הכל יש תודעה קולקטיבית מאוד ברורה מה כן ומה לא."

כן, לאכילה רגשית יש בהחלט ממד מגדרי וגבע-אוחיון לא מסתירה זאת. רוב האנשים שהיא פוגשת בקליניקה ובקבוצות שהיא מנחה הן נשים. נערות ונשים שמשקיעות משאבים רבים בהתאמת הגוף שלהן לאותו מודל יופי מסוים.

במצב הזה, לתפיסתה, הגוף כל הזמן בחוויה שהוא לא בסדר וצריך לשנות אותו. כספים רבים מופנים לשם, תעשיות שלמות מושתתות על כך. ואם הגוף כל הזמן לא מספיק ולא בסדר כיצד נוכל לסמוך עליו?

זו הסיבה שבגינה, לטענתה של מיטל, עלינו קומה והעדפנו לתת לראש הרציונאלי שלנו לנהל את העניינים בכל הנוגע לאוכל: "כי הגוף, מה הוא בכלל יודע? הוא הופך לאובייקט, למושא של שנאה ותיעוב, למשהו שהוא לא נכון ולא מתאים וצריך לשנות."

ומה עם הגברים? אכילה רגשית זה רק עניין של נשים?

"לגברים, בואי נגיד, החברה המערבית הטיפוסית מאפשרת יותר דרגות חופש… התודעה הקולקטיבית מאפשרת לגברים להסתובב עם בתי שחי לא מגולחים, למשל ולנשים זה מאוד בעייתי. יש גם המון מסרים סותרים שנשים מקבלות יותר מגברים. לגברים אומרים 'תאכל ותגדל'. אצל אישה בשנים הראשונות זה 'תאכלי' אבל בשנות הנערות, כשהאגן מתחיל לגדול וכזה ולפעמים עולים במשקל אז מתחילים מסרים סותרים – 'אולי תאכלי סלט?' ו'אולי לא תגעי בזה?' והרבה מורכבויות מתיישבות על המקום הזה."

מערכת היחסים עם הגוף והאוכל

אם תגיעו אי פעם לקליניקה של מיטל סביר מאוד שמיטל תשאל אתכם שלוש שאלות בסיסיות:

1. בהתייחס למערכת היחסים עם הגוף, בסקאלה מ-0 עד 10, כאשר 10 זו זוגיות מעולה עם הגוף (אני שמחה לפגוש אותו, כיף לי איתו, אני מעריכה אותו, גאה בו ומתענגת עליו) ו-0 זו תחושה של בושה ו/או רצון להסתיר ו/או כאב, תסכול, מאבק או אכזבה, היכן תמקמו את עצמכם?
2. בהתייחס למערכת היחסים עם האוכל, בסקאלה מ-0 עד 10, כאשר ב-10 עוגת שוקולד זו עוגת שוקולד וסלט זה סלט, אוכלים כשרעבים ומפסיקים כששבעים וב-0 היחסים הם דיכוטומיים, יש יחסי אהבה ושנאה, משיכה ודחייה עם האוכל, היכן תמקמו את עצמכם?
3. כמה אתם פוגשים את הרעב שלכם ומיודדים איתו? האם אתם רעבים כל יום וכל היום וזו התחושה שמובילה אתכם, או שכבר שנים לא חשתם רעב פשוט כי אתם נמנעים מלהגיע למקום הזה?

התשובות לשאלות הללו יכולות לתת אינדיקציה, האם וכמה אדם אוכל אכילה רגשית ולהוות מעיין מפה למסע אל עבר שפה חדשה של אכילה בריאה ומודעת. להגדרתה של גבע-אוחיון: "אכילה בריאה ומודעת זו אכילה שבה המאכ"ל (מה, מתי, איך, כמה ולמה) מובל על ידי הגוף.

זו אכילה שבה אני מתחילה לאכול רק כשאני רעבה רעב פיזי, אחרי שלמדתי שוב לזהות אותו, ואני מפסיקה לאכול כשאני שבעה, כששובע זה מצב שבו אני יכולה עדיין לאכול, אני בוחרת לא לאכול. אני אוכלת את מה שהגוף שלי מבקש באותו זמן ולא את מה שהראש שלי אומר שצריך."

בתהליך שגבע אוחיון עושה עם המטופלות והמטופלים שלה בקליניקה היא מלמדת אותם לזהות מה מניע אותם לאכילה. מתי מדובר באכילה הנובעת מרעב פיזי, מתי זו אכילה שנובעת מתיאבון (מהתעוררות של חשק לאכול כי הרחנו או ראינו משהו טעים, למשל) ומתי זו אכילה רגשית. כך מתאפשר תהליך של בחירה ובחינה.

חינוך לאכילה בריאה

הורים רבים עסוקים במה הילדים שלהם אוכלים. האם הם אכלו מספיק ירקות היום או לא? האם אכלו יותר מדי מתוק? האם התזונה שלהם מגוונת מספיק? זו אכן האחריות שלנו כהורים, לשמור על בריאות ילדינו אבל אם תשאלו את גבע-אוחיון היא תגיד לכם שזו לא רק האחריות שלנו ושאולי כדאי, ואפילו עדיף, שנעביר את האחריות לילדים: "אחד הדברים הכי טובים שאפשר לעשות כהורים, וככל שמתחילים עם זה מגיל 0 זה עדיף, זה פשוט לא להתערב.

ילד שאוכל אכילה בריאה ולא נכנס ליחסי אהבה-שנאה עם אוכל, שלא מתחיל לאכול ממתקים בסתר וכזה, זה ילד שהתאפשר לו לאכול מתוך מקום פשוט ובריא ושמח ושהרגיש שסומכים על הגוף שלו."

גם עם עצמנו, כמבוגרים, אנחנו יכולים להתחיל תהליך של חינוך מחדש לאכילה בריאה. כמובן שפעמים רבות תהליך כזה דורש ליווי ותמיכה אך ישנן כמה פעולות שאנחנו יכולים לעשות כבר עכשיו כדי להניע אותו. עצתה של גבע-אוחיון היא קודם כל להוציא את המשקל מהבית. לעלות כל כמה ימים על המשקל זה לעמוד לעצמנו עם סטופר בתהליך שהוא יותר מעמיק ורגשי. העצה השניה היא ללמוד לזהות מחדש את הרעב הפיזי ולהתיידד איתו.

לאפשר לעצמנו להיות רעבים, כאשר לא מדובר כמובן על להרעיב את עצמנו, אלא להחליט שנאכל ארוחת בוקר, למשל, רק כשנהיה רעבים ולא משום סיבה אחרת.

העצה השלישית היא להבין מה זה תיאבון, מה מעורר את התיאבון של הגוף לא כי הוא צריך לאכול אלא כי הוא רוצה. להבין שזה משהו טבעי ומולד ושיש לנו פה בחירה. לבסוף, העצה הרביעית של מיטל היא עצה למתקדמים ויחד עם זאת היא מאמינה שכולנו יכולים לנסות.

לנסות מה? לעצור את האוטומט, כשאנחנו כבר ליד השיש או הסיר ואוכלים בלי לדעת למה ובלי להיות רעבים, ולשאול את עצמנו מה אנחנו באמת צריכים עכשיו. למה אנחנו באמת רעבים? התשובות אולי יהיו מעורפלות בתחילה אבל אם נתמיד בכך יתכן ונגלה שמה שאנחנו בעצם מבקשים כעת זו מנוחה, אולי חופש או קירבה, שמישהו יחזיק איתנו את הדבר הזה שנקרא 'חיים' ולרגע נרגיש יחד.

לאתר של מיטל לחצו כאן