על המידתיות בפגיעה בזכויות עבריין המין אל מול הפגיעה בזכויות נפגעי העבירה
צעיר כבן 30, מקיבוץ כברי (נקרא לו – המשיב), שימש כמדריך במרכזון בקיבוץ, והיה אחראי על קטינים בגילאים שונים הלומדים בקיבוץ. הוא הורשע בעבירות מין של ביצוע מעשים מגונים בקטינים. העבירות בוצעו בהזדמנויות רבות בשנים 2013 ו-2014 בעשרה קטינים בגילי 8 עד 11 שהיו באחריותו.
בעת ביצוע העבירות היה המשיב כבן 23-22. עונשו נגזר לשלוש שנות מאסר ותשלום פיצוי של 20,000 ש"ח לכל אחד מנפגעי העבירות. סמוך לשחרורו, ולבקשת חלק מנפגעי העבירה, ניתן צו שהגביל את כניסתו, בין השאר, לקיבוץ כברי לתקופה של שלוש שנים, זאת לפי "חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה". משפקע תוקף הצו, הוסיפו וביקשו חלק מקבוצת הנפגעים (נקרא להם – העוררים, באמצעות עו"ד טלי איזנברג), להאריך את הצו לתקופה נוספת. הם טענו לחשש מנזק נפשי שעלול להיגרם להם אם תותר חזרתו של המשיב לסביבתם הקרובה בקיבוץ כברי בו הם מתגוררים עם משפחותיהם.
המדינה, באמצעות עו"ד מוחמד סראחנה, הצטרפה לעמדתם.
המשיב, באמצעות עו"ד גליה גולדברג, הסכים שלא להתגורר, לעבוד וללמוד בקיבוץ כברי, אך הסתייג מההרחקה הגורפת מהקיבוץ. לדבריו, זה שבע שנים שהוא לא נכנס לקיבוץ כברי, ומשפחתו המתגוררת שם נאלצה לפגוש אותו מחוץ לקיבוץ. הוא ביקש כי תותר כניסתו לקיבוץ כדי לבקר את בני משפחתו בבית הוריו, ולצורך זה בלבד. העוררים ביקשו למנוע באופן גורף את כניסתו לקיבוץ, והסבירו כי מפגש מקרי עם המשיב יעורר מחדש את צלקות העבר.
משלא נענה בית המשפט המחוזי לבקשתם לאיסור גורף של הכניסה לקיבוץ, הגיעה הסוגייה לבית המשפט העליון. השופטת ענת ברון הגדירה את השאלה המשפטית כך: האם בסמכות בית המשפט להורות על הרחקת עבריין מין מהקיבוץ, כלומר: לאסור את כניסתו באופן גורף לקיבוץ או שסמכותו של בית המשפט מוגבלת רק לאסור עליו לגור, לעבוד וללמוד במקום, שכן לשון החוק מציינת כי ניתן להטיל "מגבלות על מגורים, עבודה או לימודים".
העוררים סיפרו שכברי הוא קיבוץ קהילתי בשטח קילומטר רבוע אחד, וכי המרחק בין בית הוריו של המשיב שבו הוא מבקש לבקר לבין ביתם של כל אחד מהנפגעים הוא כ-300 מטרים בלבד. גם בית ספרם של העוררים הוא בשטח הקיבוץ וסמוך לבית הוריו של המשיב. הם אמרו כי בעת ביקור של המשיב בבית הוריו יהיה עליו לעבור בבית הספר כדי להגיע לחניה ולכן כל ביקור עשוי להוביל למפגש או היתקלות מקרית של המשיב עם מי מהעוררים.
להגן על הנפגע
השופטת ברון הסבירה כי החוק מכיר בכך שלנפגע העבירה עלול להיגרם נזק נפשי של ממש אם ייתקל בעבריין המין וזאת נוסף על הנזק מהפגיעה עצמה, ותכלית החוק היא להגן על הנפגע מפני נזק נוסף זה. כדי לממש את תכלית החוק יש לפרש אותו כמעניק סמכות לבית המשפט להטיל על עבריין המין את (כל) המגבלות הדרושות כדי להגן על נפגע העבירה ולשם מניעת היתקלות בינו לבין עבריין המין, אף כאשר אין מדובר רק על הגבלה מסוימת הנוגעת רק למקום העבודה, המגורים והלימודים. בית המשפט נדרש לאזן בין הנזק הפוטנציאלי לנפגע העבירה מהיתקלות בעבריין, לבין הפגיעה בזכויות עבריין המין. ההגבלה צריכה להיות מידתית במישור הזמן ובהיקף הגיאוגרפי, שכן תכלית החוק היא להגן על נפגע העבירה בלי לפגוע במידה העולה על הנדרש בזכויותיו של עבריין המין.
השופטת ברון קיבלה את עמדת העוררים כי החשש מפני מפגש מקרי עם המשיב עשוי לגרום להם לנזק נפשי של ממש. בשל גודלו של קיבוץ כברי, אופיו הקהילתי, מיקומם של בתי העוררים, בית הספר, בית הורי המשיב והחניה הקרובה, הסבירה השופטת, קיימת ודאות קרובה כי המשיב עשוי להיתקל בנפגעי העבירה בעת ביקור אצל הוריו.
משכך, היא פסקה כך: 'צו המגבלות' יהיה בתוקף למשך 24 חודשים. נוסף על האיסור להתגורר, לעבוד או ללמוד בקיבוץ כברי, על המשיב ייאסר אף להיכנס לקיבוץ עצמו. אך זאת, למעט ביקור בבית הוריו בלבד אחת לחודשיים (בשעות מסוימות, ובמועדים שהוא יודיע לגביהם לעוררים). על המשיב, קבעה השופטת, להגיע הישר לבית הוריו, לשהות בו בלבד, ולצאת מקיבוץ כברי מיד בתום הביקור שם, מבלי להתערות ולהסתובב ביישוב כלל.
