בשבוע שעבר (6-9/10) נערכה תחרות האופניים “ברא אפיק ישראל”, טור בינלאומי בו עוברים המתחרים כ-330 קילומטרים בשטח ההררי של הגליל המערבי.
אחד ממשתפי בתחרות הוא מתי אלדד מקיבוץ גבעת חיים, לולן במקצועו ומתקן אופניים להנאתו
בתחילת אוקטובר נערכה תחרות האופניים "ברא אפיק ישראל", טור בינלאומי לאופני הרים שנמשך ארבעה ימים. בכל יום גמאו למעלה מ- 600 המתחרים מהארץ ומחו"ל מרחקים של בין 75 ל-110 ק"מ בנופים ההררים של הגליל המערבי ובסך הכל עברו כ-330 ק"מ בשטחי טיפוס הרריים בארבעת ימי התחרות.
"אפיק ישראל" נוסדה לפני שמונה שנים על ידי גל, בנו של גיורא צחור ז"ל, שהיה איש מודיעין בכיר ונהרג בתאונת דרכים בעת שרכב על אופניו. הבן והאב היו רוכבי אופניים וחלמו על טור רב יומי של אופני הרים שיתקיים בארץ, בדומה לתחרויות ברחבי העולם.
אחד ממשתתפי התחרות הוא מתי אלדד (58) חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, חקלאי-לולן במקצועו, ובעל סדנא לתיקון אופניים, להנאתו. מתי, שהשתתף בכל תחרויות "אפיק ישראל" מאז נוסדה, מספר שזוהי תחרות ברמה גבוהה.
"אין פרט שרוכב אופניים ירצה או ידמיין שלא קיים בה: השבילים מסומנים, אין אפשרות לטעות בדרך, מתנדבים שמכוונים ומזהירים את המתחרים ממכשולים לאורך המסלול ותחנות ריענון, שניתן למצוא בהן מים, משקאות איזוטניים, כדורי מלח ובננות, כל מה שדרוש לרוכב בזמן תחרות."
אחת ממפעילות תחנות ריענון שבתחרות היא לא אחרת מאשר אשתו רותי (57), אותה הכיר כשהגיע לקיבוץ בגיל 12, ומאז הם יחד: "ברגע שמגיע רוכב לתחנת ריענון מיד ניגשים לבדוק מה צריך ויש גם מכונאי וחלקי חילוף לאופניים" אומרת רותי, שבעצמה יוצאת לשטח בארבע לפנות בוקר להכין בזמן את התחנה.
היא מסבירה שאם יש פנצ'ר באופניים באמצע המסלול, על הרוכב לתפעל בעצמו את האופניים, אחרת הוא נפסל, והיו כבר רוכבים שהגיעו "על הג'אנטים" כדאי לעמוד בזמנים.
התחרות נערכת בזוגות, מה שאומר שהפרש הזמנים בין רוכב לבן זוגו לתחרות אסור שיעלה על שתיים וחצי דקות. מתי מספר שמדי תחרות מתחלף גם הפרטנר לרכיבה.
ב-2017 השתתף בתחרות עם אופני טנדם (אופניים כפולים) כאשר רכב עם מתחרה עיוור. "ליוויתי בהתנדבות רוכבי טנדם. הרגשתי שאני חייב לשבור את תקרת הזכוכית ולאפשר גם לרוכבי טנדם להשתתף בתחרות.
ראיתי שזה אפשרי מבחינת תקנון התחרות וקבעתי עם המארגנים שתהיה רכיבת מבחן מספר חודשים לפני התחרות עצמה, כדי שנבדוק שזה אכן אפשרי.
במשך שמונה חודשים התאמנו קשה, זו הייתה השנה הקשה ביותר מבחינת אימונים, וגם התחרות הכי קשה מבחינה מנטלית: ברכיבה, כשאני עושה טעות, אני נופל. כשרוכבים בטנדם, אם אני עושה טעות, אני יכול לגרום נזק ולפגוע בבן זוג שלי.
היה לא פשוט, שברנו שלושה זוגות אופניים תוך כדי אימונים, אבל עמדנו בזה בכבוד. בימי התחרות, כל המתחרים אוכלים ארוחת ערב משותפת. הזמינו אותנו לבמה וכל המשתתפים נעמדו ומחאו כפיים.
זה היה מדהים. מאז הצטרפו לתחרות רוכבי טנדם נוספים ואני שמח שתקרת הזכוכית נשברה." השנה רכב עם קולגה לקבוצת האימונים, בחור בן 67, "בן זוג אולטימטיבי".
בין לבין התחרויות והאימונים השתתף מתי גם בשתי תחרויות "איש הברזל" (תחרות המשלבת שחייה, רכיבה באופניים וריצה) ובמספר תחרויות "חצי איש ברזל", הוא מגדל עם רותי שלוש בנות, עובד בלול ומתפעל את סדנת האופניים של הקיבוץ בשעות אחר הצהריים.
"סדנת האופניים היא תחביב של אחרי שעות העבודה. זה התחיל בבית, בחצר, כתיקונים לחברים. בגבעת חיים הייתה סדנא לתיקון אופניים וכשעבר הקיבוץ הפרטה החלו החברים לשלם על החלקים. חיפשתי משרד ללול בדיוק ביום שחשבו לסגור את הסדנא ולקחתי אותה. בשנתיים האחרונות זו עבודה יומיומית, מספר שעות כל אחר הצהריים."
"אני מתקן, משפץ אופניים ישנים וגם מלמד ילדים לרכוב." רותי, שהיא חלק בלתי נפרד, מנהלת את העניינים מול הלקוחות ואת החשבונות. למרות העיסוק הרב באופניים (רכיבה בתחרויות ואימונים, סדנא לתיקונים, מספר זוגות אופניים בתוך ומחוץ לבית ובנוסף, תמונות אופניים שמעטרות את הסלון) מתי מתעקש לשמור את האופניים כתחביב: "חלק מהעניין שימשיך להיות הנאה."
ומוסיף, "זה הובי ולא הפרנסה הראשית. זה צורך מנטלי עבורי וחשוב לי גם לשמור זמן עבור דברים נוספים: לטייל עם רותי יחד עם הכלבים, לצאת לים עם הקייק, לשתות קפה עם חברים."
מה השלב הכי קשה בתחרות?
"כשנגמר. ב"אפיק" עם המוזיקה, המסוק באוויר, החברים, יש אדרנלין מטורף. ביום האחרון, כשמבינים שנגמר, אז יש נפילה. מיד חושבים מה הדבר הבא, זה מה שנותן הלאה את הדרייב
