אנחנו מדברים היום על משטר מושחת שהופך לדיקטטורה, אומרת נגה רונן משדה-נחמיה, מארגנת "הדגלים השחורים" באזור הגליל העליון
דגלים שחורים בגליל העליון: התחושה שכל העולם (כמעט) שם פעמיו למקום שגם אתה מכוון אליו, היא על פי פסיכולוגים סוג של נרקיסיזם, ובאמת, בצהריה החמים של השבת האחרונה, כאשר נסעתי ל"גשר יוסף" להצטרף להפגנה של "הדגלים השחורים" שקראה להגן על מערכת המשפט והדמוקרטיה, לסייע למובטלים, לשכירים ולעצמאיים, ובה בעת גם להעיף את נתניהו הביתה, היה נראה לי שכולם בדרך לשם. הניסיון למצוא חניה בצד הכביש המוביל לשדה-נחמיה, עוד חיזק את התחושה הזאת. אי אפשר היה להכניס לשם סיכה. עלתה גם המולה מכיוון הגשר – שבדיעבד התבררה כמצהלותיהם של יושבי הקייקים, ששטו בירדן בהמוניהם; מה להם ולצרות של אחרים? – והיא, כמו החניה הצפופה, עוד חיזקה את מה שהמה בי.
דגלים שחורים בגליל העליון
אבל כשעליתי לכיוון הגשר, חשבתי שטעיתי – בשעה, ביום, במקום. רק כשהתקרבתי, ראיתי אותה. את ההפגנה. היה שם פחות ממניין. שלושה משדה-נחמיה, אחד מראש-פינה, אחד שלא הזדהה, ושלושה צדיקים מעמיר, תמר ג'ראפי ושני בניה הקטנים (בני שבע וארבע), שנופפו בבד שחור (היא), ובשני דגלי ישראל (הם).
איך הגעת לכאן, שאלתי את תמר. "ברגל מהבית", היא ענתה לי. ובכל זאת? "אני כאן כדי שאוכל בבוא היום לספר לילדים שלי שעשיתי משהו. אנחנו בדרכנו לנחל (לירדן), ועצרנו כאן לשיעור בדמוקרטיה. באזרחות. בתור ילדה הייתי בלא מעט הפגנות, ואני חושבת שזה חשוב, במיוחד במצבנו היום. אני חושבת שנאשם בפלילים לא יכול להיות ראש ממשלה. נתניהו בעצמו אמר את זה אפרופו אולמרט, שאדם שנאשם בפלילים, אי אפשר לסמוך עליו שייקח את ההחלטות הנכונות".
את ההפגנה הזאת, וגם את כל האחרות שהתקיימו בשבת האחרונה בגליל העליון, וגם באלה שקדמו לה, ארגנה נגה רונן (שדה-נחמיה), רכזת "הדגלים השחורים" באזור, והקופירייטרית של המחאה הזאת. "אנשים מבינים שאנחנו כבר לא דמוקרטיה. אנחנו פרוסים היום ב-200 גשרי בכל הארץ. בשבוע שעבר היינו 140. לפני שבועיים 70. אנחנו מתקדמים באופן אקספוננציאלי. מה שקורה היום במדינה דומה למה שקרה בגרמניה בשנות השלושים. אני לא משווה את ביבי להיטלר, לא באופן דמגוגי ולא באופן אחר, אבל התהליכים הם אותם תהליכים. אנחנו לא מדרדרים, אנחנו כבר בתוך התהום עצמה. שם זה היה חוק ההסמכה, וכאן זה חוק הסמכויות".
מה מביא אותך לעסוק בזה? להשקיע בזה כל כך?
"הדרייב שלי הוא חוש הצדק שלי והאכפתיות. מאז רצח רבין המדינה עוברת תהליך מאוד בעייתי. הקש ששבר את הכול היה כשיולי אדלשטיין לא ציית לבג"ץ ולא פתח את הכנסת. הבנתי אז שכלו כל הקצין. זו כבר לא פוליטיקה, ולא מחלוקת מדינית, או כלכלית, בין שמאל לימין. אנחנו מדברים היום על סוג השלטון. על משטר מושחת שהופך לדיקטטורה. אנשים עוד לא קולטים את זה. אפילו המשפחה שלי חשבה עד היום שאני שרוטה עם כל ההפגנות האלה. השבוע נפל גם להם האסימון. באזור הזה (הגליל העליון) יש משהו מטעה. הכול כאן פסטורלי. החיים ממשיכים כסדרם. הירדן זורם. הקייקים אתו. אבל הדיסוננס הגיע גם אלינו. הפצצה נפלה גם כאן. חייבים להתעורר. זו מלחמה מה שקורה כאן".
