האומץ לשנות, האומץ להעיז

בשנות ה-50 לחיינו, רבים מוכרים את המשקים ועוברים לעיר הגדולה.  אביטל ודדי שחר עשו ההיפך: עברו מכוכב יאיר למושב כפר קיש, שבגליל ורכשו משק עם בית קטנטנן שזקוק לשיפוץ והרחבה וחלמו לנטוע כרם ולייצר יין. רצה הגורל ודדי חלה וכעבור ארבעה חודשים נפטר. אביטל לא וויתרה והחליטה להמשיך בהקמה

בשנים האחרונות מתקיימת תנועה של הרבה מאד אנשים. הילדים גדלו, הבית הגדול  התרוקן, הצרכים השתנו ואנשים רבים עוברים לגור בעיר, על מנת ליהנות ממה שמציעה העיר הגדולה ולהשתחרר מעול אחזקה של בית גדול, טיפול בגינה ועוד. אחרים עושים את המסע ההפוך ועוברים דווקא למושבים, לאווירה הכפרית הרגועה יותר. אביטל שחר ובעלה דדי יצרו תנועה של מעבר, של שינוי ראדיקלי של כל אורחות חייהם. אביטל ודדי עזבו את כוכב יאיר ועברו למושב כפר קיש. למתבונן בחייהם של אביטל ודדי, ברור  שתנועה ומעברים הם אחד האלמנטים המלווים את חייהם. על קורותיהם בהמשך.

עוברים לכפר

בחרתי להיפגש ולראיין את אביטל בגלל היקב, כרם 9 שמו, אותו היא בנתה ומייצרת בו יינות לבד. הגעתי אל ביתה בכפר קיש, שבגליל התחתון והסתבר לי שהיקב הינו רק חלק מעשיותיה וסיפור חייה של אביטל. אביטל הינה היום באמצע שנות השישים שלה.

ספרי לי מה הביא אותך לכפר קיש?

אביטל: "בשנת 2007 עדיין גרנו בכוכב יאיר. אני עבדתי כעורכת דין, כראש שדולת הנשים, דדי בעלי עבד ברשות שדות התעופה. הצלחנו, עבדנו קשה, היינו מודל של בורגנות, עבודה קשה לצד מצב כלכלי מוצלח. "בי החלו תהיות ותחושה פנימית של תהיות ושאלת שאלות. קיימתי דיאלוגים עם דדי, עלתה בי מחשבה, אוקיי מילא שאנחנו בורגנים – אבל למה בשביל להיות בורגני צריך לעבוד כל כך קשה? "היה בי צורך עצום במרחבים, בחיבור לטבע ובשינוי. החלטנו לעשות שינוי ואני חיפשתי משק לקנייה. במשך שלוש שנים חיפשתי את המשק שיעשה לי את זה. שלושים משקים ראיתי במהלך שנים אלו. כשהגעתי לכפר קיש וראיתי את המשק הזה שהוא היום המשק שלי, ידעתי שזה המקום, שזה מה שחיפשתי. דדי  גם הוא התאהב כשבא, ראה את המשק הזה ושמח. "במשק עמד בית מאד ישן וקטן. מכרנו את ביתנו הגדול  בכוכב יאיר, שיפצנו את הבית הקטן ועברנו לכפר קיש. יש לנו ארבע בנות, כולן היו כבר מחוץ לבית. הגענו לכפר קיש, דדי המשיך לעבוד ברשות שדות התעופה ואני, שהגשמתי חלום ורצון – נכנסתי לתקופה לא פשוטה. דדי הציע שניטע כרם ואני הרמתי את הכפפה."

הריי לא היית חקלאית על אף שבעברך רקע התיישבותי. איך נכנסת לתחום זה ללא ניסיון?

אביטל: "זו לא הפעם הראשונה שאני נכנסת לתחום חדש, לומדת ומיישמת. יש בי אלמנט שאפשר לקרוא לו אלמנט סבוני, אני לומדת בדקדקנות ושמחה להיעזר באחרים. למדתי, פניתי למשרד החקלאות, התייעצתי עם אנשים באזור – קפצתי למים. שתלתי כרם. בהתחלה, כרם של עשרה דונם. "דדי שכל דיאלוג עימו היה מלווה בהומור הציע שנבנה יקב. ואמר: 'בואי נשתול כרם ויהיה לנו יקב קטן, נעשה יין  לנו למשפחתנו, אנו והמשפחה, נהיה  כל הזמן שתויים ושמחים. אחר כך נחלק לחברים שלנו, גם הם יהיו שתויים ושמחים ואם הם יתלוננו נפתח מסעדה. תראי', אמר דדי, 'יהיו לנו חיים שמחים ומעניינים'.

"היה בי צורך עצום במרחבים, בחיבור לטבע ובשינוי. החלטנו לעשות שינוי ואני חיפשתי משק לקנייה. במשך שלוש שנים חיפשתי את המשק שיעשה לי את זה. שלושים משקים ראיתי במהלך שנים אלו. כשהגעתי לכפר קיש וראיתי את המשק הזה שהוא היום המשק שלי, ידעתי שזה המקום, שזה מה שחיפשתי"

"וכפי שהציע נטעתי את הכרם, רשמתי את שנינו לקורס ייננות בתל חי, נראה היה שהחיים עלו על מסלול אחר. עוד טרם החל קורס הייננות גילו אצל דדי מחלה. דדי נפטר תוך ארבעה חודשים מגילוי המחלה. הייתי מוכת יגון. גרנו בבית הקטן ששיפצנו, הבית בו אני גרה עכשיו היה עדיין ממש במצב של שלד.   "הזמנתי את אחת מבנותיי ללמוד איתי ייננות. הקורס היה מאד מעמיק מאד מקצועי ואני מתחילה לייצר יין. בבית הקטן היו שני חדרי שינה, התחלתי לייצר יין באחד משני חדרי השינה. קניתי את כל הציוד לייצור יין בתנאים ביתיים. עבדתי קשה מאד, עשיתי החלטה להמשיך גם את בניית הבית."

אני שואלת ותמהה, עברת משבר כל כך קשה, הריי יכולת להרים ידיים ולחזור לחיים בכוכב יאיר אבל בחרת להמשיך להפעיל לבנות  בית, משק ויקב?

"נכון, כזו אני. אהבתי את החיים ב- כפר קיש, העשייה והבנייה היו כח מניע מיטיב. הייתי בת חמישים ושבע, לבד, אבל הפכתי לחקלאית, לייננית, קבלנית ועוד ידי נטויה. סיימתי לבנות את הבית."

ממשיכים הלאה – כפר קיש

סביב ביתה של אביטל גינה מרהיבה, גם בריכת שחייה ממוקמת בין שני הבתים. המשק בנוי כטרסות, עם אמפיתיאטרון קטן ממוקם בהמשך. נקודת תצפית מעץ (שאותה עוד הספיק דדי לבנות), מספר עזים במבנה על יד, פינות ישיבה נוספות. הבית יוצא דופן בפשטותו, בגודלו, ביופיו. העין אינה שבעה מהמראה, מהנוף של שמורת נחל תבור ורמת יששכר, מהיצירה המרהיבה הזו, בה הפרטים הופכים אותו ליצירה מרהיבה. יקב קטן וצנוע שוכן במשק. ממלכה יוצאת דופן.

תסבירי לי, את במצב של שכול, של עצב, בדידות כאב, את בכפר קיש "חדשה" במושב – מה הניע אותך?

"בתוך העצב, המשבר הקשה, התעוררה בי חיות. ביני ובין דדי היו שיחות רבות על איך היינו רוצים לראות את ביתנו את משקנו ואת חיינו. כשדיברנו על משקנו – הגדרנו לעצמנו שאנו רוצים משק שנוכל לשייט בו.   הרצונות המשותפים שלנו הניעו אותי לפעולה. העיזות שבחצר הן דוגמא, דדי אהב בעליי חיים. קניית העיזים נבעה מאהבתו לבעליי חיים. בעבר הייתי חולבת את העיזים ומגבנת גבינות. כיום אני מייננת יינות לבד, משווקת  בשוק המקומי." ככל שהמפגש מתארך, ברור לי שבדיוק כמו שאביטל העזה ועשתה מהפך בחייה לכיוון  חדש ומפתיע, בניגוד לזרם השגרתי – כך חייה אינם שגרתיים.

ספרי על עצמך על ילדותך, נערותך וחייך הצעירים?

"נולדתי וגדלתי בתל אביב. הוריי היו ממקימי קיבוץ גזר שעזבו את הקיבוץ ועברו לתל אביב, בילדותי זו היתה תל אביב הקטנה. היינו בתנועות נוער. להוריי נולדו שתי בנות, אחותי ואני. התגייסתי לצבא, זו היתה הפעם הראשונה שעזבתי את הבית. שירתתי בשריון, בסיני, שם פגשתי  חברה שהפכה לחברת נפש והיא מקיבוץ עין חרוד איחוד. קשר זה  הוליד קשר ארוך שנים עם עין חרוד.

"היה לי חדר בקיבוץ, שם נזרע הזרע של פשטות, של מרחבי הטבע. השתחררתי מהצבא – ישר לקיבוץ. עבדתי ברפת, הלכתי ללמוד קורס מורי דרך. כל כך התאים לי, בכל המובנים. שם בקורס זה הכרתי את דדי. בהמשך התחתנו ועברנו לגור בפתחת רפיח בימית.

"דדי קיבל עבודה מוצלחת. שנתיים בימית, משם עברנו לגור באשקלון ומשם ליבנה. תוך ארבע שנים ילדתי ארבע בנות, כשהראשונות הן תאומות. עבדתי בכל מיני עבודות. בימית ניהלתי את נקודת התיירות במעבר הגבול. באשקלון הייתי מורה במגמת תיירות. ביבנה החלטתי ללכת ללמוד משפטים ולפרנסתי עבדתי כמובילת תיירים משדה התעופה. היה לי וואן גדול והייתי מסיעה תיירים בשעות יוצאות דופן.

"סיימתי את לימודיי ועבדתי כעורכת דין. בשנת 1992 נתקפתי בצורך בשינוי, בדיאלוג עם דדי והחלטה משותפת הפכתי לשליחה של הסוכנות, דדי אני וארבעת הבנות נסענו לארצות הברית. חזרנו לכוכב יאיר, שם קנינו בית, שם בנינו קריירות, הבנות גדלו.

"דדי המשיך במסלול התקדמות ברשות שדות התעופה. כשהייתי בת ארבעים ושש – אחותי היחידה חלתה. עזבתי את עבודתי ובמשך שנה הקדשתי את חיי וכל תשומת ליבי לאחותי. ואז אחותי, אהובתי היחידה, נפטרה. בתוך תקופה מאד קצרה, הן הוריי והן אחותי נפטרו. אלו היו שנים מאד לא פשוטות."

השיחה עם אביטל מתארכת. ככל שאביטל מספרת את סיפור חייה, כך אני תמהה יותר ויותר על  הכוח המניע אשה זו. כל כך הרבה אבדן וכל כך הרבה חיים ותנועה. תנועה המתקיימת  לכל אורך חייה, תנועה של יוזמה, של קשב פנימי, של העזה המפתיעה לכל אורך חייה.

באתי לראיין את אביטל בשל היקב שלה, ב- כפר קיש אך נוכחתי שהיקב הוא רק פרט קטן בסיפור חיים יוצא דופן.

אביטל שחר, אישה ההולכת על פי צו ליבה, מקיימת ומממשת את הלכי רוחה. בעלת משק בכפר קיש, בעלת משפחה ענפה, בנות חתנים נכדים.

אולי תסמיק כשתקרא כתבה זו, כי עבורי אביטל שחר הינה מלכה במלכות, שלמרות הכל העזה, בנתה ויצרה. אפשר להשוות את אביטל ליין נושן ויקר במיוחד. המתבונן מלמעלה רואה יין משובח, עם כל לגימה ארומה משובחת ומשתבחת מציפה ומתגלה. כל כך מיוחד היין הזה וכל לגימה משמחת, ממש כפי שחזה דדי.

הרצון לחיות ולהעז הוא מדבק – מעורר את שמחת החיים ואת יופיים.

סימן מקור – יקבי יהודה