האסם בעין חרוד

האסם בעין חרוד לדורותיו, היה מוסד של ממש, עם הרבה פעילות תוססת ומרגשת. הוא התחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת כאשר עין חרוד עלה על הקרקע ונמשך בשני הקיבוצים אחרי הפילוג בשנות ה-50.  כמרכז רפת בשנות ה-80, גם אני הייתי שותף לעשייה בו. פניתי לחברים, בכמה פרקי היסטוריה, לשפוך אור נוסף על הבנייה וההפעלה במשך השנים.. מרגש.

זיר לוז – עין חרוד מאוחד

זיר לוז נולד בבית החולים העמק, כאשר הוא עדיין שכן במעיין חרוד ב-1928. שלוש שנים אחר כך, אחיו כבר נולד בבית החולים שבינתיים, עבר לעפולה.

זיו מספר בהתרגשות ובנוסטלגיה – האסם נבנה בעין חרוד בשנות ה-20 הראשונות, סביב 1924 וכשנולדתי, האסם כבר היה קיים. בילדותי אני זוכר אותו כאסם גרעינים נמוך יחסית, לאחסון התבואה שנקצרה ביד, ובהמשך גם הובלה בעגלות מהשדות בעמק. הבנאים היו כנראה, חלק מחבורת הבנייה שהייתה בעין חרוד והם עסקו בבניית המשק החקלאי וגם של בתי המגורים.

בכיתה ד' התחילו הילדים לעבוד בזוגות ומעלה בגיוסים מגוונים – זמורות בכרם, דילול התירס, קטיף אפונה ועוד. אחר כך, עבדתי בפלחה כענף קבוע – חצי שנה לימודים וחצי שנה עבודה, החלפתי משמרות עם חזי רוזנבלט…

ברפת לא עבדתי בסדיר והייתה תקופה שבה דרשו, שכל חבר חייב לדעת לחלוב את הפרות ביד. חלבתי כמה שעות בשבוע, עם הדלי בן הרגליים כמו בתמונות. בהמשך החיים, שני הבנים שלי עבדו ברפת.

בהמשך, הייתי חשמלאי בקיבוץ ואחרי לימודים גם לימדתי הרבה שנים בבית הספר וכיום אני מתנדב שם כמנחה פרויקטים בפיזיקה.

נחזור לאסם שייעודו המרכזי היה להחזיק את התבואה ובהמשך, קנו מזרה לניקוי החיטה.

האסם היה מבנה נמוך, יחסית לאסמים שהגיעו מאוחר יותר, והיו כמה תאים עם פתחי אוורור ובהם הגרעינים אוחסנו, לפני מכירה ליעדים שונים, כמו זרעים וטחנות קמח.

אבא שלי עבד באסם, היה אחראי על המזרה וגם נתן שירות לקיבוצים אחרים בסביבה. כילד אני זוכר שאת הסרטים הראשונים הקרינו על האסם – היה שם שביל רחב, באמצע שמו מסך והקרינו בחורף. בקיץ הקרינו בדשא הדקלים.

הטכנולוגיה עשתה את שלה והשימוש באסם הלך ופחת. בהדרגה הוא פינה מקום לבית דפוס של אריזת אשכוליות (אבידן עבד שם). קרה לי שכילד עליתי לתקרה שהייתה מדיקט ונפלתי למטה..

בהמשך האסם הפך לנגריית בית והפסיק לשרת את התבואה.

ההתחלה בעין חרוד איחוד – יוחאי קמחי – טכנולוג ומהנדס

האסם נבנה ב-1957 יחד עם מבני המשק לבעלי חיים (רפת, דיר, לולים), בפילוג הגדול בעין חרוד ועליית "האיחוד" למעלה..

ציוד אסם – המעליות ובחירת הפתחים לתאים, נבנו על ידי המסגרייה של קיבוץ מרחביה. באסם העמדנו שני מזרים – האחד גרמני נייד "פדקוס" שנקנה עוד לפני מלחמת העולם! יתרונו שהייתה לו מערכת חיטוי לזרעים, לפני הזריעה.
השני קבוע, מתוצרת "קיסילוק" ומגרסה שחיברנו לחוות המיכלים מאוחר יותר. חיבור מראש האסם למבנה הסמוך, ביצענו על ידי צוות המוסך בניצוחו של נחום גור אריה.

את האסם הפעיל צבי נשר ושירות למיכון ניתן על ידי צוות המוסך (בעיקר אנוכי). נשר ניהל את האסם, כשפעל כראוי, יחד עם הובלת החלב לתנובה עם טרקטור ומיכל נייד.
בעונת הקציר, המזרה ניקה את הגרעינים והם נשלחו לפי הצורך לאחסון או לתא המשלוחים, שממנו נפרקו למשאית, שלקחה אותם ל"המשביר" או ל"הזרע".

החבר נשר שלט בכל מערכות האסם, גם בעיניים עצומות ומתוך שינה!! אבל הגיל ניצח וכשנשר נפטר, לא נמצא מי שיחליף אותו!

הפעלת האסם למען בעלי החיים ברפת יוסי מלול – מרכז הרפת לשעבר

בסוף שנות ה-70 התמניתי כמרכז הרפת שהייתה ישנה עד מאוד – מאמצע שנות ה-50 שנות הפילוג הגדול. מבני רפד עמוק עם גגות אסבסט נמוכים ומכון חליבה צנצנות באמצע – לא היה מרכז מזון. ביחד עם האדריכל יהודה שפרכר ויוחאי קמחי, המהנדס שליווה כל בנייה במשק, הכנו תוכנית אב, לבנייה מחדש של הרפת ובראשיתה הקמת מרכז מזון, כפעילות כלכלית חיונית, להביא תוצאות מהירות בשורת הרווח.

החלטנו לגרוס את הגרעינים לבד במקום לקנות שעורה גרוסה או תערובת יקרה.

וכך, ארי גרדי, מרכז הבניין, בנה שני מעמדי בטון ל-6 מיכלי גרעינים ומשה מירסקי המסגר–אומן, עשה את עבודת המסגרות וחיבור המיכלים והצינורות לאסם.

לתחתית האסם קנינו מגרסה מחברת קיסילוק בעפולה (מול בית החולים) והתחלנו להפעיל את המגרסה לשעורה קנויה ומשלוחה בבלאואר גבוה, לראש המיכלים ולחלוקתם לאחד המיכלים שהוקצה לרפת. העגלה המערבלת הראשונית נסעה מתחת למיכלים והורידה שעורה גרוסה על פי המשקל ובהמשך, נסעה להשלים את המנה במרכז המזון החדש. השנה – 1981.

סוף דבר בפעילות האסם עם הרפת – הפעלת המגרסה לא ארכה שנים רבות – החשבון הכלכלי שלה לא החזיק אל מול ההתייעלות של מכוני התערובת. גם ההפעלה הטכנית של התהליך נתקלה בקשיים ודי מהר, עברנו לקבלת גרעינים גרוסים ותערובת מוכנה ממילובר והשימוש באסם התייתר מבחינת הרפת.

בהמשך, כל הפעילות של המזונות הגרוסים, עברה למרכז המזון המודרני עם תאי אחסון פתוחים והתוצאות הכלכליות-מקצועיות היו מרשימות מאוד. הפלחים המשיכו לתפעל את האסם לצרכיהם והרפתנים יצאו מתמונת האסם.

האסם כמרכיב חיוני בעבודת הפלחה שנות ה-80 וה-90 אסא גיארי – מרכז הפלחה לשעבר

אסא נולד וגדל בעין חרוד, בצעירותו עבד ברפת ואחרי זה עבר לפלחה ובהמשך, גם כיהן כמנהלה. הזיכרונות של העבודה בשדה ובאסם מעוררות בו התרגשות רבה והרבה געגועים לתקופה

האסם בקיבוץ קשור לי בנפש ומופיע לי בחלומות וכנראה לא במקרה, הוא הטביע את חותמו עליי, עד היום.

בנעוריי, עבדתי ברפת עד כיתה ט' ואחר כך, עברתי לפלחה ושם מצאתי את מקומי.

המפגש שלי עם האסם, מתחיל באמצע שנות ה-80, כאשר התחלתי לנהל את ענף הפלחה בקיבוץ. בשנים האלה הייתה הפרדה בין הפלחה לבין גידולי השדה המתועשים.

גידולי הפלחה היו בהיקף שנתי של כ-5-4 אלפי דונמים, שחלקם היו רחוקים מהקיבוץ – מאזור כוכב הירדן ועד אזור עפולה.

חזרתי משנת חופש שאחרי צבא ב-86 והתחלתי לנהל את הענף בגיל 25. החלפתי את רפי אריאב שיצא לעבודה בקואופרטיב ההובלה, אחרי 3 שנות בצורת. בענף היו גם חברים ותיקים כמו צביקי צוקר ואלי דגן.

האסם היה מרכיב מרכזי מאוד בפעילות העסקית בפלחה, כי רוב הגידולים לגרעינים יבשים עברו דרך האסם – חיטה, חומוס, חמניות ועוד. בתקופה זו הוא היווה חלק חשוב וחיוני בשרשרת הפעילות בענף.

האסם שימש מספר מטרות:

א. ניקוי גרעינים.
ב. השוואת איכויות הגרעינים (בשנים שחונות היו גם גרעינים מצומקים וכדי לא לפסול אותם, האסם שימש לערבוב, במטרה לעבור את הסף לקליטה).
ג. אחסון.

מבנה האסם

• האסם היה משושה עם 4 תאים גדולים של כ-60 טון כ"א.
• שני תאים נוספים היו חצויים ושימשו לתפעול – העברת גרעינים מתא אחד לשני.
• האסם היה בנוי עם מעלית באמצע – כפות שהוצמדו לרצועת המעלית, עם ברגים משוננים.
• מנגנון חלוקה שנמצא למטה וניתן להפנות את צינור קבלת הגרעינים מהמעלית מתא לתא.
• בור פנימי שקולט את הגרעינים מהבור החיצוני שקלט אותם מהמשאיות שהובילו.
• למעלה – יש חדר שרואים ממנו את הגג של התאים ומשם היינו שוטפים במים והמעלית הגיעה עד אליו.
• צינורות החוצה – כמעט ולא השתמשתי וזה היה שייך למדגה או לרפת.

מחזור הפעילות

האסם היה בשותפות של הפלחה עם ענפי בעלי החיים – רפת, דיר ומדגה. לקראת קציר החיטה, המבנה היה עובר לניהולי, בתיאום ובהבנה עם השותפים האחרים.

לפני עונת הקציר, בחודשים אפריל-מאי, הייתי הקברניט להתנעת הפעילות באסם. הפעולה הראשונה, שגם הייתה חשובה ביותר, היא ניקוי יסודי של האסם, שכלל גם ניקוי רטוב עם צינורות מים בלחץ גבוה, שהגיעו ממיכל ומשאבה רתומים לטרקטור למטה. היה צורך לנקות ביסודיות, כי למרות שקירות הבטון היו חלקים, עדיין היו בהם חריצים שבהם שכנו חרקים ולכלוך.
אחרי יום-יומיים של ייבוש, עוד ניקוי בלחץ אוויר עם אקדח מיוחד מלמטה – מעלים סולם שנשען על הדופן ודאגנו שהתא יהיה סטרילי ובסוף אטימה עם נייר דבק רחב ואידוי עם חומרי הדברת חרקים.
האסם היה צריך להיות נקי וכמעט סטרילי, כמו בית מרקחת – להיפטר מהחיידקים ומגורמים מזיקים.

מכונות עזר – בתחתית האסם היו מגרסה ששירתה את הרפת, אבל המכונה המרכזית, שאותה הפעלנו, הייתה המזרה מתוצרת קיסילוק.
המזרה היה חלק חשוב בשרשרת העבודה באסם וכל הגרעינים שהגיעו, עברו דרכו – לכלוך, אבנים, מוץ, שיבולים שלמות, תרמילי חומוס ועוד. זוהי מערכת נפות מורכבות בשיפוע ונעות בוויברציה – התנועה גורמת לפעולת הניקוי והמיון. בנפה העליונה, נחסמו לכלולכים גסים – שיבולים וענפים. לתחתונה, הגיעו גרעינים מצומקים והנפה האמצעית העבירה סחורה טובה לתאים באסם.

השתמשנו באסם מחודש מאי ועד אוקטובר-נובמבר – כחצי שנה.

החמניות היו פי 3 בנפח, לעומת החיטה, זרימת הפעילות יותר איטית, אבל גם יותר שקטה, כמו רעש של גשם. החומוס היה הכי רועש, החיטה קצת פחות.

לאחר הניקוי והאחסון, פינוי  הגרעינים להובלה התבצע בבגרוויטציה – צינור ישיר מתא האחסון. הבעיה הייתה שהגרוויטציה נגמרה בגובה מסוים ואז היה צורך להפעיל "חילזון", שלקח גרעינים מהתחתית ובתנועה ספירלית, מעלה מתחתית התא למשאית, עם הרבה רעש ששוחק את הגרעינים והאוזניים.

למה נגמר?

• הקומביינים בתחילת-אמצע שנות ה-90 עברו שינוי טכנולוגי, ממש קפיצת מדרגה. הדייש השתפר מאד והצטמצם הצורך בניקוי במזרה.
• קצבי הקציר היו גבוהים הרבה יותר והאסם לא היה בנוי ומותאם לקבלת פול טריילרים ואמבטיות בקצבים הללו – נוצרו פקקים בתהליך.
• גם זני החיטה קפצו – מרמת יבולים בשדות של כ-450 ק"ג לדונם אמצע שנות ה-80, הזנים השתפרו ועלינו ל-600 ולפעמים אף ל-700 ק"ג לדונם.
• כך הפסקנו לקנות ולהפעיל קומביינים ועברנו לקבלן קציר חיצוני – מושב מולדת השכן וקבלנים פרטיים. משהפסקנו לקצור בעצמנו, האסם כבר היה מיותר בשרשרת… עבדתי בו כ-7 שנים מאתגרות וכיפיות…
• בתפקידי כמרכז משק, השכרתי אותו לעצמאי, שהשתמש בו ופשט את הרגל אחרי שנה.

בטיחות – בתקופה ההיא כללי הבטיחות לא היו כל כך נוקשים וברורים ובהחלט, היו עלולים ליפול באחד התאים בטיפוס לעבודות.

הצלחתי לאחד בין שני הענפים הנפרדים: הפלחה (חיטה וקטניות)  עם גידולי התעשייה (כותנה, עגבניות, תירס) וניהלתי את הגד"ש של עין חרוד איחוד מתחילת 1994 ועד סוף 98.

סוגר מעגל

כיום אני יו"ר גד"ש העמק (רמת דוד, שריד וגבת). לאחרונה הקמנו מכון לניקוי גרעינים עם מזרה מתקדם וחדשני, בשותפות עם משפחת כהן שדות ירוקים ממושב טל שחר. השותפות נקראת  "שדות בעמק". וניתנה לי הזדמנות לסגור מעגל כ"מומחה" לניקוי גרעינים. זה מראה שהצורך בניקוי, אחסון, לוגיסטיקה ומסחר של גרעינים לא נעלם.  רק שהיום הטכנולוגיה מתקדמת ומייתרת את השימוש באסמים הישנים ומשאירה את המבנים הללו כזיכרון מרגש.

גרעיני החיטה משמשים בעיקר לקמח, אבל חלקם מיועדים לחברות הזרעים ומשמשים לזריעה בעונה הבאה. שימוש נוסף , משני מאד, הוא לתעשיית הפסטה והבורגול (חיטה "קשה").

גרעיני החומוס,  מיועדים לתעשיית הסלטים. גידול החומוס נמצא במשבר נוראי בגלל הייבוא והגידול בארץ כמעט נגמר. העלות בייבוא היא 3.5 ש"ח לק"ג בעוד שנקודת האיזון בגידול העצמי היא כ-4.5 ש"ח.
גרעיני החמניות והאבטיח מללי מיועדים לתעשיית הפיצוח..

כך עברה תקופת האסם שנבנה על בסיס טכנולוגיה שהייתה מותאמת לצורכי המאה ה-20. עם בוא המאה ה-21, לנוכח הקידום הטכנולוגי המהיר בענף החקלאות המתועש, התייתר תפקידו של האסם.

כיום האסם עזוב ודי מוזנח. לפני מס' שנים יזם ישי צימרמן האגדי, בניית מגן דוד משולש מברזל מגולוון על הגג העליון, ליד החנוכייה שדלקה בימי החנוכה, המיצג בולט למרחוק ונותן לאסם תפקיד חדש.

הסילו בקיבוץ נחל עוז