"הגענו עם טרקטור וסוסה ומצאנו עמק שהמדינה ויתרה עליו"

נעמה ועומר עתידיה הגיעו ב-2004 לשטח נטוש בצפון בקעת הירדן, שנים אחרי שחקלאי ייטב נשברו תחת הטרור החקלאי ועזבו. למעלה מ-20 שנה אחרי הם מובילים במרחב את החווה החקלאית 'עינות קדם', הכוללת כ-300 דונם מטעים, עדר כבשים, בתוספת לשבעה ילדים ועשרות בני נוער שממשיכים לטפח את המקום במו ידיהם. חקלאות עברית פורצת דרך

*תמונה ראשית: עומר ונעמה עתידיה. "אין ברירה אלא לחזור ולצמוח מלמטה". אלבום פרטי 

מי שנוסע כיום בכביש שבין ייטב למבואות יריחו באזור בקעת הירדן, סביר להניח שיזכה לראות לנגד עיניו מחזות נעימים של חקלאות במיטבה. תמצאו שם מטעים, שורות של עצי זיתים, דקלי מג'הול, מנגו, ליצ'י ומעט מאוד סימנים לכך שעד לפני שני עשורים לא היה במרחב הזה דבר מלבד אבק, גרוטאות ושטח שלמעשה איש לא רצה לקחת עליו אחריות.

עבור מי מכם שאינו בקיא בנבכי ההיסטוריה, הנה שיעור קצר. עמק ייטב, הממוקם בצפון חבל יריחו סמוך למעיין העוג'ה, היה במשך שנים שטח חקלאי פורח. חקלאי קיבוץ ייטב, הקרוי ע"ש יצחק טבנקין (יד יצחק טבנקין), גידלו בו פומלות, מנגו, ענבים ופרי הדר. לצד המטעים ניצבה במקום גם אנדרטת הנ"ד, לזכרם של 54 לוחמים שנספו בהתרסקות מסוק, בתרגיל חטיבתי של הצנחנים בשנת 1977, כאשר מדי שנה נערכו במקום טקסי זיכרון.

ואז, בין רגע אחד, או יותר נכון שורה של תקריות זדוניות, הכול נסדק. זה קרה אחרי שנים של הצקות מצד השכנים מהכפרים הפלסטינאיים הסמוכים, ונדליזם, איומים ופריצות לבתים שהגיעו לשיאם באינתיפאדה של שנת 2000. חקלאי היישוב מצאו את עצמם באותם זמנים עומדים מול שוקת שבורה, כשהם לא מצליחים דאז להחזיק את השטח. וכך, לאחר שנים קשות במיוחד, נאלצו לעזוב את הקרקע.

יתרה מכך, בשנת 2002 הודיעו למשפחות השכולות כי הטקסים לא ייערכו עוד באנדרטה אלא יועתקו לתל נוף. המשפחות התרעמו, אך ההחלטה עמדה בעינה. השטח נותר שומם, שבטים בדואים החלו להיכנס אליו, בעוד שהאזור כולו סבל במשך שנים ארוכות מהזנחה ומגניבות חוזרות ונשנות.

גם אל מעיין העוג'ה, אחת מפנינות הנוף של ארץ ישראל, כמעט שלא הגיעו עוד מטיילים יהודים. "למעשה, המדינה ויתרה על עמק ייטב ועל האזור כולו," מספרים נעמה ועומר עתידיה, חקלאים בעלי חזון ציוני מובהק, ומי שאזרו אומץ לפני כ-22 שנין והחליטו לעשות ככל שביכולתם, על מנת להשיב את הנוכחות היהודית לאזור, בשילוב חקלאות עברית פורצת דרך וחינוך לערכים.

"במקום בו תעבור המחרשה, שם יעבור הגבול"

בשנת 2004 הגיעו השניים למרחב. ראשון להגות את הרעיון היה עומר, אז בן 28, יוצא סיירת צנחנים, ומי שגדל במושב עין יהב שבערבה על ברכי ההתיישבות העובדת. הוריו היו ממקימי המושב בסוף שנות ה-50 כהיאחזות ביטחונית על הגבול, בתקופה שבה חדרו 'פדאיונים' מירדן. הוא עצמו גדל אל תוך התפיסה לפיה 'במקום בו תעבור המחרשה, שם יעבור הגבול'.

כשעומר חיפש בעצמו לקיים מעשה חלוצי, פנה לגורמים בכירים ביהודה ושומרון ובמועצות האזוריות, ושאל היכן הנקודה שהכי צריך להתיישב בה. הנ"צ שקיבל הוביל אותו אל העמק הנטוש בבקעת הירדן. ביום שבו הגיע לנקודה הזאת בפעם הראשונה, פגש גם את נעמה, אשתו לעתיד.

השניים מספרים כי זה קרה בשבת, בחווה בגוש עציון, אליה קפץ בסך הכל להגיד שלום לכמה בני נוער שהתנדבו במקום. נעמה, ילידת רמת גן, בכלל הגיעה לשם באותו יום כדי לבקר את אחותה. "היה טיול משותף, היה פק"ל קפה, והיה משפט אחד שנחרט אצלי בלב מאז ולתמיד. עומר אמר לי ש'הולך לקום כאן מקום יפה בארץ ישראל', משחזרת נעמה את אותו זיכרון נוסטלגי. "כל כך התרשמתי, שישר רציתי להצטרף. שם התאהבנו, ומאז הכול היסטוריה."

חצי שנה בלבד לאחר מכן הם התחתנו. "התחתנו גם האחד עם השנייה וגם עם האדמה," היא מכריזה. התקופה הראשונה באזור לדבריהם הייתה מאתגרת, וכללה את פינוי הבדואים מהשטח ואת חזרתו, כפי שהם מכנים של 'בעל הבית' למקום. "בתוך עמנו אנחנו יושבים, וזה לא סוד שיש כאלה שלא רוצים אותנו כאן," אומר עומר. "היה חשוב לנו להציל את הכבוד היהודי שלנו. אין מצב שיכולים לבוא אנשים, להתייחס אלינו איך שרוצים ופשוט לבעוט אותנו מכאן. הגענו לשטח לראשונה עם טרקטור, סוסה ואוהל סיירים קטן."

את הדרך שלהם הם מנסחים דרך שלוש מטרות. הראשונה – לייצר נוכחות יהודית-עברית במרחב ולהחזיר לאזור כולו את תחושת הביטחון. השנייה – להפריח את השממה ולקיים חקלאות מיטיבה, בדגש על ביטחון המזון. אליהן מתווספת מטרה שלישית, ואולי אף החשובה מכולן בעיניהם – לעשות את כל זה על טהרת הנוער העברי.

"החקלאות האמיתית מבחינתנו היא הדרך להתחבר ולהיאחז באדמה, להיות איתה בקשר אינטימי, ומתוך כך להכיר את השטח לעומק", מסבירים השניים. הם מדגישים מבחינתם כי אינה אמירה רומנטית בלבד. "החיילים שמוצבים כאן בגזרה מתחלפים כל כמה חודשים. עד שהם לומדים את תוואי השטח הם כבר בדרכם הלאה. זוהי הסיבה שצריך במובן מסוים להעניק אחריות גם לחקלאים והחוואים שנמצאים כאן, שכן הם הרי מכירים את השטח יותר מכל אחד אחר. זה קריטי לביטחון, ולשיתוף הפעולה בין ההתיישבות לצה"ל וכוחות הביטחון."

חקלאות משגשגת, נוער ערכי ומה שביניהם

החזון של נעמה ועומר הוביל בסופו של יום להקמת 'חוות עינות קדם', גן עדן חקלאי המשלב בין חקלאות ותוצרת טרייה המיוצרת בחווה פרי האדמה, בשילוב עם מיזמי חינוך ותיירות מקומית קסומים.

בהקשר החקלאי, הרי שמעטים האמינו שאפשר יהיה בכלל לקיים חקלאות במרחב הזה. אלא שבעזרת תשוקה גדולה של השניים לעבודה עברית ולמרחב, הבלתי ייאמן קרה. לשם המחשה, במקום מיוצרים כיום מדי שנה כ-150 דונם של זיתים לשמן זית, 150 דונם של תמרי מג'הול, בשילוב עם מטעים משגשגים של מנג'ו וליצ'י שנקטפו השנה בפעם הראשונה, בתוספת לעדר של כ-300 כבשים לבשר, הענף הראשון בו החלו את דרכם באזור. עוד כדאי לדעת כי שמן הזית של החווה נכבש בכבישה קרה ומשווק כשמן זית בוטיק סופר איכותי, התמרים מוזנים בקומפוסט טבעי בלבד, ולצדם פותחו במרוצת השנים גם מוצרי טיפוח וריפוי על בסיס שמן הזית המקומי ברישיון משרד הבריאות.

בשנים הראשונות הייתה נעמה בעצמה רועת צאן, במרחב שכולו עדרים של השכנים. "לא היו רגילים לראות כאן רועי צאן יהודים, ובטח שלא בחורה יהודייה שמסתובבת עם עדר", היא מספרת. "אבל לאט לאט הרגישו שמשהו כאן משתנה". לימים הצטרפו לאזור חוות נוספות.

החווה קיימת כאמור מזה 22 שנים, ובמובן המדויק ביותר היא כולה מעשה ידיהם של בני נוער. מאות צעירות וצעירים עברו בה לאורך השנים, רובם ככולם לפני שירותם הצבאי, כאשר כל מה שקיים בה נבנה על ידם. נכון להיום חיים בה 20 בני נוער, 6 מתוכים יסיימו השנה את פעילותם ויתגייסו לצה"ל. חלקם פועלים בחווה חלק משנת שירות, אחרים צעירים יותר, ולא מעט מהם הגיעו אליה לאחר שנפלטו ממסגרות חינוכיות. "הלב שלנו פתוח לכולם", אומרת נעמה. "יש לנו פלטפורמה כל כך טובה, שזהו WIN WIN לכולנו."

כמי שגדלה בעיר במרכז, מה הקשר שלך לחוות בודדים בבקעה?

"גדלתי עם כפית של זהב בפה. אמנם זה תמיד היה על ערכים ועל אהבת הארץ, אבל מה שהיה חסר לי מאוד בחיים בעיר זו המשמעות. הולכים לבית הספר, הולכים לעבודה, אבל כל הזמן נשאלת השאלה 'בשביל מה אנחנו באמת כאן?'. אחרי שהגעתי לחווה פתאום כל החלקים החסרים בפאזל התחברו לי. נער שמגיע לחווה עם ביטחון עצמי נמוך, שמעולם לא נדרש להתמודד עם דבר, מגלה פתאום שהאחריות מוטלת אך ורק עליו. הוא לומד השקיה ודישון, ריתוך ומכונאות, קם בלילה לשמירות, לומד כיצד עולים על כלי ואיך בודקים מים ושמן. הוא חי את הדברים הכי חשובים שיש בארץ הזאת, ובעיקר זוכה להיות משמעותי. זו מתנה אדירה."

עד כמה הנוער הוא חלק פעיל בחווה שבניתם?

"סביב הנוער נבנה מרחב חיים שלם. אם זה חדר אוכל משותף, בית כנסת, מתחם מגורים, קורסים מקצועיים בנגרות, מסגרות ונפחות לצד שיעורי היסטוריה וציונות, ועד לערבים של גיטרה סביב המדורה. בהמשך הרחבנו את הפעילות ובעזרת אותו נוער ערכי ומשובח, אנחנו מפעילים במקום גם חאן וחלל לסדנאות. הרעיון הוא לאפשר למבקרים לבוא, לשמוע את הסיפור שלנו ולראות את מה שהיה פעם שממה נטושה וכיום הוא עמק יפהפה ונקי, שאפשר לבוא ולטייל בו בבטחה. פשוט גן עדן עלי אדמות."

מה אפשר לאחל לכם?

נעמה: "אני מברכת את העם היקר שלנו שנחזור לחלום, ובגדול. שנחזור ליצור, שתחזור אלינו חדוות הנוער, ושנשיב את היופי. ציונות במיטבה, כזו שנוטעת משמעות ושמחה בעשייה שלנו. באנו לעשות דברים טובים, וצריך להיות גאים בכך."

עומר: "השאיפה שלנו היא להחזיר את הנוער לשורשים, לחזור וליישב את הארץ, את הגבולות ואת בקעת הירדן, ולהחזיר לעצמנו את חדוות היצירה והעמל. התרגלנו להיות אומת היי-טק וניהול, אבל יחד עם זאת, אנחנו מאמינים שאין ברירה אלא לחזור ולצמוח מלמטה – לנגרות, למוסך, לריתוך. עם ישראל חי."

אגב, מי מכם שמעוניין לצרוך את תוצרת החווה, הכוללת בין היתר, שמן זית, תמרים, מנגו, בשר טלאים ומוצרי טיפוח, ניתן להשיג אותם בשיווק ישיר בנקודות מכירה ברחבי הארץ וכן באתר האינטרנט של החווה.

שיעור בפרופורציות

יש מי שמגיעים לבתרון כדי לפתוח פרק חדש. בני הזוג שי ואריאל סלומה עתידים להגיע אליו אחרי שנתיים וחצי שבהן עברה עליהם המשפחה סערה מטלטלת שקשה למצוא לה מילים, ודווקא מתוכה בחרו לאזור כוחות ולעלות על הקרקע.

לפני שנתיים וחצי איבדו השניים את בנם הפעוט כשהיה בן שנה וחודשיים בלבד. אלא שהאתגרים הקשים מנשוא המשיכו לפקוד אותם. גילוי מחלת הסרטן אצל בתם הבכורה דורש מהם תעצומות נפש אדירות. מאז מתמודדת המשפחה עם המחלה, יום אחרי יום, טיפול אחרי טיפול.

דווקא בתוך התקופה הזאת, כשרוב האנשים היו בוחרים להישאר בדיוק במקום שבו הם נמצאים, הם החליטו ללכת קדימה. השניים הצטרפו לגרעין המשפחות שמקימות את המושב החדש בבקעה, עברו את תהליך המיון, ויצאו לראות במו עיניהם את חלקת האדמה שעליה יעמוד ביתם. בתם הבכורה הייתה שם יחד איתם.

״היא באה איתנו עם הקרחת ועם הזונדה,״ הם מספרים. ״עכשיו, ברוך השם, היא כבר עם שיער קצר ובלי זונדה. לא מזמן היא סיימה את הטיפולים בווריד, וכיום היא מקבלת כימותרפיה בכדורים בלבד.״

השניים, בני 28, נשואים כבר 8 שנים ומספרים כי במרוצת הזמן עברו לא מעט דירות. היא במקור מאלעד, הוא מטלמון, כאשר בדרך התגוררו קודם לכן בגבעת וושינגטון. אריאל משרת במילואים מזה תקופה ארוכה, ובין לבין עובד כמנהל מטבח. כחלק מהמעבר המתגבש הוא אף עתיד להפוך תחביב הכולל 100 עצי פרי למקצוע ולהפוך לחקלאי מן השורה. שי מצידה עובדת בניהול פרויקטים וחולמת להצליח להתקבל לתכנית ללימודי רפואה.

לשאלה כיצד הפך הרעיון להגיע לבתרון מחזון למציאות בשטח, מוסיפה שי לספר: ״אריאל מלא זמן חוקר אופציות להתיישבות, ונתקל בפרסום על הקמת מושב בבקעת הירדן של ׳השומר החדש׳. הוא נרשם לזום היכרות. כשהזום התחיל, אני זוכרת שאמרתי לו ׳מה הקשר – אתה יכול לכבות את הזום, כי אני לא מעוניינת׳. אבל הוא לא הקשיב לי וככל שהזום המשיך ככה אני נשאבתי יותר ויותר. בסוף יצא שרציתי בזה יותר ממנו.״

ואי אפשר בלי האלמנט הציוני. שי מוסיפה, כי: ״החזון הציוני – יחד עם הערכים שגדלנו עליהם הם אלו שמשכו אותנו לבתרון. חיפשנו מלא מושבים באזור שלנו אבל לא היו קהילות צעירות והמחירים היו רק לעשירים. עבורנו זו הייתה הזדמנות מדהימה להגשים את החלום, ולחבר בין מושב בין קהילה, התיישבות וחקלאות.״