יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 07 09 133151

'החידר' בבית המלון

6 דק' קריאה

שיתוף:

חיה רגב, המורה המיתולוגית מקבוץ יפתח, יצאה מזמן לפנסיה. אך בזכות התמסרותה להוראה, החלה ללמד את ילדי כיתה א' מיד עם הגעתה למלון אליו פונה הקיבוץ

המורה המיתולוגית של ילדי כיתת "נרקיס" מקבוץ יפתח, ואחריהם של תלמידים רבים נוספים, בכלל רצתה להיות דייגת בילדותה. "אני באמת לא יודעת מאיפה זה בא לי", היא נזכרת בחיוך, אבל כשבכיתה ד' ביקשו מאיתנו לכתוב חיבור ולספר מה נעשה כשנהייה גדולים – זה מה שכתבתי. בבגרותי, כשלמדתי בסמינר למורות, עדיין חשבתי שאין לי רצון לעסוק בהוראה. רק מאוחר יותר הבנתי שזה באמת הייעוד שלי בחיים". חיה רגב (יפתח, מפונה לגינוסר), נושקת לשנתה ה-77, אבל אינה נחה לרגע. חייה מלאים בטיולים, מלאכת יד, קריאת ספרים, פתרון תשבצים, נסיעות לחו"ל, וכמובן סיוע לחמשת ילדיה בטיפול ובתמיכה ב-16 נכדיה, "שיהיו בריאים כולם".

לא האמנו שיעבור זמן רב כל כך ועוד נהיה כאן

רגע לפני המלחמה היא חזרה מטיול מקסים בטנזניה. "הגענו ליפתח ביום שבת, 7.10, בשלוש לפנות בוקר והלכנו לישון שמחים וטובי לב. מכיוון שאני אוהבת להשכים בשבת בבוקר, לפתוח רדיו בשבע ולשמוע את יוסי אלפי, עשיתי זאת גם הפעם, אבל באותו היום כבר שודרו בשעה זו דיווחים על המלחמה". חיה העירה את מיכה בעלה, שבתחילה לא האמין לדבריה. "לא הבנו את גודל העניין, והיינו בטוחים שיש היסטריה מוגזמת. מכיוון שיש לנו ממ"ד בבית, ומיכה אף הוסיף לו בריחים מבפנים, חשבנו שנוכל להישאר ביפתח". כעבור עשרה ימים המתיחות בצפון גברה, וכל מי שלא היה שייך לכיתת הכוננות פונה מהקבוץ. חיה ומיכה עברו ל"נוף-גינוסר", אליו התפנתה רוב קהילת יפתח. "בגלל שהגענו בין האחרונים לגינוסר, קיבלנו חדר שנמצא בשולי מתחם המלון, שיש בו פינת מטבח קטנטונת ומרפסת נעימה. תוך ימים ספורים מיכה הבין שמצב זה יימשך לפחות שנה, והחל לדאוג לציוד בישול ואפיה במרפסת. אנחנו צחקנו עליו. לא האמנו שיעבור זמן רב כל כך ועוד נהיה כאן".   

תפסנו טרמפים לקניות בעזה 

חיה נולדה ובגרה ברמת גן של ראשית המדינה. הצעירה מבין שלושה ילדים שנולדו לאב שעבד במפעל "עסיס", ולאם עקרת בית. "היינו משפחה שיודעת להסתדר עם מה שיש לה, ודלתה פתוחה לכל חבר ואורח. למדנו מההורים חריצות ומוסר עבודה. אבא נהג לומר ש'הוא נותן לנו לחם עד למקצוע', כלומר, ההורים דחפו אותנו לעצמאות כלכלית מוקדמת". חיה מסבירה שמכיוון שבאותה התקופה היו לנשים שתי אפשרויות פרנסה עיקריות – אחות או מורה, היא בחרה לצאת בסיום התיכון ללימודים של שנתיים בסמינר למורות. "בסוף התקופה הזו, המדריכה המקצועית שלנו לא צפתה לי גדולות ונצורות, ושלחה אותי לדרכי בטענה שאני לא מתאימה להיות מורה". חיה וחברותיה גויסו לצבא כמורות חיילות, אך היא לא נכנעה עדיין. לאחר ויכוח ממושך עם סגל הפיקוד, סוכם על פשרה, וחיה הוצבה לעבודה עם נוער במתנ"ס בשדרות. "אלו היו שנים בהן רק התחילו להקים את המתנ"סים בארץ, כך שהיה בלגן גדול בהפעלתם. המטרות לא היו מוגדרות, ובעיקר – הפיקוח עלינו היה רופף. אחה"צ שחקנו עם הילדים או שעזרנו להם בשעורי בית, ובבקרים תפסנו טרמפים לקניות בעזה", מספרת חיה בפנים מוארות על מציאות שנראית היום כל כך רחוקה. לאחר תום השרות הצבאי, עלתה חיה לירושלים, שם עבדה בפנימיית "כרמית". בהמשך נקראה להחלפת מקום כמורה בבתי ספר, ולאט לאט רכשה ניסיון במקצוע, תוך שהיא נישאת למיכה ומביאה לעולם את שני ילדיהם הראשונים. 

בסוף כיתה א' כל הילדים ידעו לקרוא 

לקבוץ יפתח הגיעה חיה באופן מפתיע, בעקבות רותי, אחותה הגדולה, חברת הקיבוץ עד עצם היום הזה. "יום אחד, ממש בסוף החופש הגדול, רותי צלצלה אלי ואמרה שחסרה להם מורה לכיתה א'. היא הייתה מאוד נחושה, כך שלמרות שכבר התחייבתי לבית ספר אחר, נתתי את הסכמתי. עד שהתארגנו כמשפחה לעלות ליפתח, הופעלו ילדי הקבוץ על ידי המטפלות שלהם, ואת שנת הלימודים הזו התחלנו אחרי 1 בספטמבר. היום אני יכולה לגלות שממש פחדתי מהמהלך הזה, כי לא ידעתי איך מתנהלת הוראה בקבוץ. שלחו אותי לצפות בשתי מורות ותיקות, שידעו להשתמש במתודות מגוונות ובכריזמה רבה, וחזרתי מהן בהרגשה שאני לא מספיק מקצועית. אבל הינה, עובדה שבסוף כיתה א' כל הילדים ידעו לקרוא….", מסכמת חיה בחיוך את שנתה הראשונה כמורה קיבוצית.  

משפחת רגב הצעירה חשבה שהיא באה ליפתח לשנה אחת בלבד, אך שוכנעה להמשיך גם לזו שאחריה, ומאז ועד היום חלפו כבר 49 שנים בקיבוץ הגלילי. חיה התמידה בהוראת תלמידי כיתות א'-ב' הצעירים, ובהמשך עברה גם לחנך וללמד בכיתות הגבוהות יותר של בית הספר היסודי.  
"נכנסתי למקצוע בכל רמ"ח אבריי, וראיתי זאת כיעוד חיי". גם לאחר שיצאה לפנסיה לא שקטה חיה על שמריה. היא לקחה על עצמה את הטיפול באנשי ונשות "בית ראשון במולדת" שהגיעו לקליטה ביפתח, והתנדבה לתת לעולים החדשים שעורי עברית פרטניים.  

שישה ילדים סביב שולחן אחד 

רוחה הנמרצת וההתמסרות הבלתי נלאית שלה למקצוע ולקהילה, מסבירים את הצעד בו נקטה מייד עם הגיעה למלון מפוני יפתח "נוף-גינוסר".  
"כבר בימים הראשונים שלי כאן, הבחנתי בצורך לתת מענה חינוכי לילדים. רובם הסתובבו בחוסר מעש, ללא מסגרת מאורגנת, בעוד ההורים שלהם היו עסוקים בהישרדות יומיומית. נחרדתי מהמחשבה שהילדים יחוו עוד 'שנת קורונה'. הבנתי שאין זמן לחכות לשום החלטה רשמית, והתחלתי לפעול באופן עצמאי". חיה יזמה קשר עם הורי תלמידי כיתה א', ובהסכמתם החלה ללמד את הילדים לקרוא ולכתוב בחדרה שבמלון. בכל בוקר, התאספו שישה ילדים רכים סביב שולחן אחד, ללא ציוד ואמצעים, וקראו הברות ואותיות מדף שנתלה על ארון הבגדים של חיה ומיכה. "בהתחלה זה נראה קצת כמו "חידר", אבל לאט לאט התקדמנו, והילדים המתוקים שיתפו יפה פעולה. השתמשתי בכל הדרכים שאני יודעת, כמו ציור, משחק ושירים כדי לעודד אותם ללמידה".  

לאחר תקופה, אורגנה מסגרת בית ספרית בתוך המלון. מכיוון ששעת הלימודים הראשונה נקבעה ל- 9:00 בבוקר, התעקשה חיה להמשיך ולהיפגש עם תלמידיה בשעה 8:00 מתוך רצון עז לשמור על רצף לימודי של קריאה וכתיבה. "בהתחלה הגיע למלון צוות שהיה מבוסס על מתנדבים, שלא בהכרח הוכשרו להוראה. אי היציבות וחוסר המקצועיות חיזקו את החלטתי להמשיך בדרך בה התחלתי. עברתי מהוראת הקמץ לחיריק, ומיסוד כתיבה אחד לשני".

חיה רגב 2
חיה רגב מלמדת את ילדי יפתח המפונים בבית המלון בגינוסר. "הייעוד שלי בחיים". צילום: מיכה רגב

לבנות יש מאין

כעבור זמן-מה הגיעה למלון מורה שבימי השגרה יועדה להיות מחנכת בבית הספר האזורי "הגומא" בכפר-בלום. בהתחלה התפקיד שלה התחלק בין כיתה א' לכיתה ב', כך שהנוכחות הקבועה של חיה הייתה לה לעזר רב. "נוצרו ביננו יחסים טובים ולמדנו לשלב כוחות זו עם זו. בהמשך גם הגיעו תלמידים נוספים מתושבי קריית שמונה המפונים, כך שהכיתה מנתה 15 ילדים וילדות. קיבלנו ציוד ומחברות ובנינו כיתה מתפקדת, שפעלה חמישה ימים בשבוע באופן כמעט מלא".  

חיה מתארת את המהלך בחיוך ובקלילות, אך אינה מסתירה את הקשיים שהיו מנת חלקו של הצוות החינוכי כולו בתחילת הדרך. "הבלבול והחרדה שאפיינו את חברת המבוגרים השפיעו גם על התלמידים, שלמעשה הספיקו להיות בבית הספר המקורי שלהם פחות משלושה שבועות. הם עדיין לא זכו לרכוש את מיומנויות הלמידה, והפערים ביניהם ובין היכולות שלהם היו ניכרים לעין. התנאים ליצירת מסגרת בית ספרית בתוך המלון היו כמעט בלתי אפשריים, ואני מורידה את הכובע בפני כל המנהלות והמורות שהתעקשו והצליחו לבנות יש מאין. 
לאט לאט המערכת התייצבה והילדים שדאגנו לגורלם נרגעו ונכנסו למסגרת. עם חלוף הימים הגיעו למלון מורים מקצועיים יותר, ואני יכולתי להתפנות להוראה פרטנית. כך יכולתי לחזור איתם על החומר, להקפיד על כתיבה במחברת, ולהוכיח שוב, שזו השיטה היעילה ביותר להתקדמות".  

את מבחינה בהבדלים בין תלמידייך לפני 40 שנה לבין תלמידייך הנוכחיים? 

חיה נשענת לאחור, ומניעה ראשה מצד לצד, כמי שמנסה לתפוס את הפערים ללא הצלחה.  
"בשנותיי הראשונות כמורה בקיבוץ זכיתי לשיתוף פעולה יוצא דופן מהמטפלות ומההורים. כולם התגייסו לעבודה פרטנית, להקים סוכה, ללמד אותנו שעור בחקלאות. גם הילדים עצמם התמסרו לצוות החינוכי ללא התנגדויות מיוחדות. למשל, כאשר הגיע זמן המקלחות בבית הילדים, מי שכבר היה יבש או טרם נכנס להישטף, היה יושב עימי או עם אחת המטפלות לכמה דקות של קריאה פרטנית. אני זוכרת שהזמנתי את הסבא של אחת התלמידות מכיתה א' לדבר בפני הילדים. איש בן 80, שהיה בארגון 'השומר', מדבר לאט ומסביר לילדים על המושג 'קואופרציה'. הם ישבו בשקט בשקט, לאורך זמן, ונתנו לו את הכבוד. את מדמיינת לעצמך מצב כזה היום?".  
 

המציאות שלנו אינה רגילה אף פעם 

חיה מתארת את התלמידים של היום, כבעלי רמת ריכוז נמוכה, ללא הרגלי קריאה, מתקשים להשיב על שאלות שקשורות לרצף הסיפור, נמצאים כל הזמן במסכים, ו'עושים טובה' כשהם מתרגלים חומר לימודי. "חסרה להם הסקרנות והרצון לחקור. אני מפרשת לילדים מילים פשוטות ומובנות מאליהן כמו – 'כסאי', 'שולחני' – כי הם לא יודעים שזו סיומת שמבטאה שייכות. הם לא מכירים מילים נרדפות, ולא מבינים את המילים 'שי', 'אילן', 'רז', למרות שיש בחברתם ילדים עם השמות הללו. כולם אומרים לי – 'זה לא מצב רגיל', אבל המציאות שלנו אינה רגילה אף פעם. אני מאמינה שלמרות המורכבות של המצב, ניתן להתקדם תוך שיתוף פעולה מצד ההורים. גם בחודשי המלחמה הרשתי לעצמי לומר להורים דברים על דיוקם, והנחתי אותם לשבת עם הילדים שלהם לקריאה משותפת לפחות עשר דקות ביום. מי שעושה את זה – רואה תוצאות".  

למה בכלל התגייסת בגילך ללמד דרדקים, הרי יכולת לשבת בדלת אמותייך? 

"איני יכולה לשבת בנחת בלי שתהייה לי משמעות לחיים. אני מוכרחה סיבה לקום בבוקר. מעבר לזה שאני מנסה לדאוג למשפחתי המורחבת – יש בי רצון להעניק לזולת. לא יכולתי לחשוב שיקרה כאן משהו שלא אהיה שותפה לו. אני עושה את זה בשביל עצמי, ועל הדרך הסביבה שלי מרוויחה מזה". 

לסיכום, מה המסר שלך לקוראים? 

"הכאב שלי הוא הכאב על השפה. שפה זה כלי לחיים, דרך תקשורת. תשקיעו בה ותזכו באוצר".  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ובעיקר פשוט לא מתאים… השר ברקת הציג את הרפורמה של "מה שטוב לאירופה" ביוני 2023. שוב חזר על הבטחות דומות ל"הכנסת תחרות אמיתית", ל"הפחתת יוקר המחיה" ול"הורדות מחירים". הבטחות סרק המוכרות מ"רפורמות" קודמות. הרפורמה
2 דק' קריאה
״פורום מרכזי המשקים בגולן״ המתכנס באופן קבוע אחת לחודשיים ומהווה את הבסיס המרכזי בהנהגה החקלאית בגולן, התכנס לאחרונה בהרכב מרשים של כ-20 משתתפים, בחוות היישום וההכשרה שבאבני איתן, המנוהלת תחת היחידה לחקלאות וחדשנות שבמכון
< 1 דק' קריאה
‏משרד החקלאות וביטחון המזון והמשרד להגנת הסביבה, מפרסמים נוהל תמיכה בהשקעות בתשתיות לטיפול בפסולת חקלאית בהיקף תמיכה של 42.5 מיליון שקל השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן: "התמיכה של המשרד להגנת הסביבה היא חלק ממהלך
2 דק' קריאה
לראשונה לשנת 2024, נפתחת האפשרות לחקלאים שטרם מחזיקים היתר להעסקת עובד זר בחקלאות, להגיש בקשה מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", חקלאות ישראל נכנסה למשבר כוח האדם הגדול ביותר מאז קום המדינה, זאת בשל עובדים שגויסו
< 1 דק' קריאה
רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של חוף אשקלון, יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים * רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, על מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן