ספרו החדש של יוסי עוזרד, "ירח מעל סואץ", הוא רומן שסובב סביב מלחמת ההתשה, המלחמה שנשכחה, המלחמה שהושכחה
המלחמה שנשכחה, המלחמה שהושכחה: לא צריך להזכיר את מה שלא שוכחים. את המלחמה הנשכחת, את המלחמה המושכחת, מלחמת ההתשה, בה נפלו יותר מ-900 לוחמים, ונפצעו למעלה מ-3,700, צריך להזכיר, וצריך להכיר תודה ליוסי עוזרד, שספרו החדש, "ירח מעל סואץ" (253 עמ', כריכה רכה, הוצאת "כנרת זמורה"), מעלה אותה מתהום הנשייה. זהו ספרו השלישי של עוזרד – קדמו לו "קיבוץ ברלין" ו"גשר הדודות" – והוא הטוב מבין השלושה.
עוזרד, בן 71, בן להבות-הבשן, נשוי לליסה ואב לשישה, החל את הקריירה העיתונאית שלו בגלי צה"ל ובחדשות ערוץ 2. בהמשך היה מעורב בהקמת ערוצי הסרטים של HOT, ויותר מאוחר עשה גם כמה עסקים בתחום התקשורת, שאפשרו לו להתפנות לכתיבה בעשר השנים האחרונות.
הרעיון לכתיבת הספר התעורר אצלו לאחר פגישה אקראית עם חבר, קיבוצניק כמוהו, ששירת בתעלה והזכיר לו נשכחות. אותו חבר סיפר לעוזרד על תקרית קשה ליד מוצב המזח, שבה נהרגו שבעה לוחמים, והוא עצמו היה בין הפצועים. לא כתבו עלינו כלום, הוא אמר לעוזרד, בגלל שבאותו היום בדיוק (20 ביולי, 69') נחת אדם על הירח. את אותו הסיפור בדיוק סיפרו לעוזרד לוחמים נוספים שהשתתפו בתקרית המדממת ההיא. בסוף הספר מתברר שהתקרית ההיא הייתה עשרה ימים לפני הנחיתה על הירח. שהעיתוי שלה היה אחר. שזה סיפור שהלוחמים סיפרו לעצמם ולכל מי שהיה מוכן להקשיב להם, כדי להסביר איך קרה שהם נשכחו. איך קרה שהם הועלמו. איך קרה שהתקרית שלהם, כמו המלחמה ההיא כולה, נשלחה לעמודים הפנימיים של העיתונים, בעוד הנחיתה על הירח – שהיא גם עובדה היסטורית וגם מטאפורה לכל מה שעזר להאפיל על המלחמה ההיא – קיבלה את עמודי השער.
מלחמת ההתשה החלה שנה ושלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, בספטמבר 1968 והסתיימה באוגוסט 1970. המלחמה התאפיינה בירי ארטילרי מסיבי של המצרים לאורך התעלה ובפשיטות קומנדו על המעוזים ועל צירי התנועה אליהם וביניהם. בתגובה לכך הפעיל צה"ל את חיל האוויר, שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה, ובהמשך תקף מטרות בעומק מצרים. בנוסף, יזם צה"ל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות מעבר לקווים, שהכניסו למלחמה גם את הרוסים. המלחמה הסתיימה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא ניצח. נשאר רק ללקק את הפצעים שהיא הותירה, הן בצד המצרי והן בצד שלנו.
המדינה לא הייתה שם
שמו של הספר, "ירח מעל סואץ", הוא לא תיאור רומנטי, הוא מטאפורה לשני עולמות. לשתי פלנטות. זו לא רק תל-אביב המוארת מכאן והתעלה הבוערת משם, כפי שתיאר זאת חיים גורי באותם הימים, אלא הרבה יותר מזה. הירח מעצים את הניגודים. המסע הרומנטי של אפולו 11, שמלווה את הספר לכל אורכו, בפרקים קצרים, שמאפשרים לקחת קצת אוויר מהעלילה האינטנסיבית, הוא ניגוד חריף למה שקורה כאן, למטה, עלי חלד, ואין יותר "למטה" מהתעלה. אין יותר "למטה" מתלאובות הבונקרים המעופשים והבאושים ומחוסר התוחלת שבישיבה בהם, מלבד שמירה על החיים. אין יותר "למטה" מהתחושה שהתעלה זה דבר אחד, ומדינת ישראל זה דבר שני. המדינה לא הייתה שם, אומר עוזרד, ומי שכן היה – הרגיש לא שייך. לירח, הוא מוסיף, הייתה עוד משמעות במלחמה הזאת, שכן רוב החדירות הקשות של המצרים התבצעו בלילות ירח.
אגב, מי שמחפש קצת שירה ליד הפרוזה המעיקה והמטלטלת של הספר, וגם איזושהי אתנחתא, יכול למצוא אותה בשיר "ירח" של אלתרמן ("כוכבים בחוץ"), שמכיל כמה שורות שמתחברות גם למסע אל הירח – "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" – וגם למרחק המטפיזי העצום שמפריד בין התעלה לבין כל מה שמעבר לה: "… אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?". כלומר, זה אמיתי? בתי הקפה של תל-אביב באמת שוקקים? ומרכזי הקניות שלה באמת מלאים במצהלות המון חוגג? זה נכון שיש חיים גם מעבר למה שקורה בתעלה המזורגגת הזאת?
גיבור הספר, שמספר את סיפורו בגוף ראשון, הוא אמנון קרני, צלם בשירות סדיר בדובר צה"ל, שבקושי עבר טירונות בבה"ד 4, ומיד נשלח לתעלה, להביא משם תמונות יפות למערכת ("תביא את הפנים היפות של צה"ל במעוזים… אני רוצה תמונות כמו זו של סרן יוסי בן-חנן, שהייתה במגזין 'לייף', לאחר מלחמת ששת הימים. תמונת ניצחון. הבנת אותי? יאללה, עוף מפה". עמ' 17). בניגוד ל"תמונות היפות", שראש ענף תקשורת זרה בדובר צה"ל מבקש ממנו להביא, עובר קרני במעוז שהוא נשלח אליו, "טמפו", ימים נוראיים. ימים טראומטיים של פחד משתק, שהוא מתקשה להתאושש מהם גם אחרי שהשתחרר. הם רודפים אותו לאורך כל ימי חייו.
כמה עשורים לאחר השירות בתעלה, מחליט אותו קרני להשתמש בידע המקצועי שלו כצלם וכבמאי ופותח עסק קטן בשם "זיכרון לחיים". עסק לסרטי משפחה וזיכרון של אנשים בקצה הדרך, אנשים ששמרו סודות חיים עמוק-עמוק בפנים, ומצאו בסרטים האלה דרך לשחרור. דרך להרגיע את הנפש. דרך לזיכוך פנימי ולהתרה, ולסגירת מעגלים.
עלילת הספר, סובבת סביב אחד מהסרטים האלה. סרט משפחתי שאמנון קרני מצלם, לבקשת המשפחה, על סא"ל שמיל גלבוע, שנפל בתעלה, ולגמרי במקרה היה מפקד המעוז שקרני שירת בו. שמיל היה גיבור, הוא היה אחד מ-56 ה"נמרים", קציני מילואים ותיקים, שהתנדבו לשרת בתעלה. הוא נפל בקרב מול אנשי קומנדו מצריים, ששמו מארב לשיירה של צה"ל. לרוע המזל, הוא נפגע מאש כוחותינו. קרני היה זה שירה בו באותה תקרית, בגבו, שלא באשמתו.
הוויכוח על הדרך שבה מצא שמיל גלבוע את מותו, הוויכוח בין שתי הגרסאות – המשפחה נלחמת על הגרסה שהוא נפל כגיבור, בקרב פנים אל פנים מול הקומנדו המצרי, בעוד שהאמת שנפרשת בסרט, אומרת שהוא נפל מאש כוחותינו, מצרור שנפלט מנשקו של קרני – הוא ויכוח על הדימוי של המלחמה: מצד אחד מלחמה אפורה ונשכחת, שאנשים מצאו בה את מותם המיותר, ומצד שני מלחמה ככל המלחמות, הרואית וראויה לזיכרון.
"לא אכפת לי מה אתה חושב", אומרת דבורקה, אלמנתו של שמיל, "אני יודעת מה האמת… שמיל נפל בקרב כגיבור. רק את זה צריך לזכור. כל היתר לא חשוב. אני לא אתן לך (לקרני – א"ב) לשנות לנו את ההיסטוריה… את השטות הזאת ששמיל נהרג בגלל אידיוט משלנו, שמעתי כבר אז. לא כל שטות שאיזה מפגר המציא אני צריכה לקבל. את הגבורה של שמיל אף אחד לא יכול לגמד" (עמ' 240).
הספר מומלץ לכל מי שחווה את המלחמה ההיא, וגם למי שלא היה שם ולא כל כך שמע עליה, כי אותה השמיעו הכי פחות מכל המלחמות. הרחיקו אותה מהתודעה, אומר עוזרד, ששירת תקופה בתעלה. לא בצדק, הוא מוסיף, שכן גם את המלחמה הזאת, האפורה והעיקשת, יש לזכור, למרות שהיא לא הביאה לנו עצמאות (כמו מלחמת השחרור), ולא צנחה בַּמִּתְלֵה (כמו מלחמת קדש), ולא שחררה את הכותל (כמו מלחמת ששת הימים), ולא צלחה את התעלה (כמו מלחמת יום הכיפורים), ולא גירשה את המחבלים (כמו לבנון הראשונה והשנייה), ולא כיסחה את החמאס והג'יהאד האִסלמי (כמו כל הסבבים שבין המלחמות).
המלחמה שנשכחה, המלחמה שהושכחה – שי קוזלובסקי מעמותת לא מפקירים פצועים בשטח מספר על קשיי ההלום
