לאה ושלום פארן ממושב ערוגות גידלו את שלושת בניהם באווירה של נתינה ואהבת הארץ. למרות בעיה רפואית חמורה בנם דן התנדב לצבא. לאחר מות הבן הקים אביו את ״חורשת הבנים״ לזכר חללי המושבים ערוגות וינון שבמועצה האזורית באר טוביה, שם הוא עורך בהתנדבות פעילויות למען ילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים
*תמונה ראשית: אנדרטה לזכר חללי מושב ערוגות. צילום: לאה פארן
שלום ולאה פארן מתגוררים במושב ערוגות. לאה מנהלת מרפאת שיניים לילדים, סייעת בגן ובנוסף צלמת ועורכת סרטים דוקומנטריים. שלום עוסק בגינון ופיתוח פרויקטים.
מספר שלום: "הוריי בלימה וחונא פייסנו הגיעו מרומניה ונישאו בארץ. בתחילה היו במושב אמונים, שם נולדתי בשנת 1963. כשהייתי בן שנה עברנו למושב ערוגות ומאז אני כאן. למדתי בבית הספר היסודי האזורי 'מבואות' ואחר כך בתיכון ע"ש צוק בבאר טוביה. הוריי טיפחו משק שהיו בו רפת ולול, וגם מטעים. ואני, כמו כל ילד מושבניק, עזרתי להורים בעבודות החקלאות מאז שאני זוכר את עצמי."
שלום התגייס בשנת 1982 למסלול לוחם בנח"ל, במסלול בני משקים, שהוא מסלול פיקודי. לאחר הטירונות שלו ושל חבריו פרצה מלחמת לבנון הראשונה. לכן הם לא חזרו לגדוד, אלא הגיעו ישר לקורס מ"כים, שהתקיים עקב הנסיבות בלבנון ובמערב בירות. בהמשך הוא עבר להיאחזות נח"ל "יבוק", שם שימש כמש"ק. לשם גם הגיעה לאה, רעייתו לעתיד.
לאחר השחרור חזר שלום למושב. אחיו צביקה שהיה בעל עסק לגינון נפטר למרבה הצער בגיל צעיר, ושלום עזר תקופת מה לגיסתו בעסק שהשאיר אחריו. מזה שנים הוא עובד בחברה שמכינה מגרשי כדורגל מדשא סינטטי ומשטחי בטיחות לגני משחקים. במרוצת הזמן מכרו הוריו את המשק ושלום בנה לו ולרעייתו לאה בית בהרחבה.
לאה לבית סטול נולדה בארגנטינה. אביה הגיע לשם בהיותו בן שמונה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, היגרה משפחתו מפולין לארגנטינה. משפחת אימה הגיעה עוד קודם לכן ממזרח אירופה והתיישבה באחת המושבות שהקים הברון הירש. אימה של לאה נולדה בארגנטינה.
כאשר לאה הייתה בת 10, היא עלתה ארצה עם הוריה ואחותה, שהייתה גדולה ממנה בשנתיים. לאחר חצי שנה במרכז קליטה בנתניה, עברה המשפחה להרצליה, שם עברו על לאה ימי ילדותה ונעוריה. בצבא, כאמור, היא פגשה את שלום, והוא 'משך' אותה להתגורר במושב ערוגות. השניים נישאו בשנת 1986. שנתיים לאחר מכן נולד בנם הבכור שקד. אחריו נולדו דן וגיא.
התעקש להיות חייל
דן, בנם של לאה ושלום, שכינוי בפי חבריו היה פְרָאסְקֶה, נולד בשנת 1991. הוא למד כמו אביו ואחיו בבתי הספר של המועצה האזורית. בתיכון היה במגמת תקשורת ומחשבת ישראל. דן היה פעיל מאוד בתנועת "בני המושבים", תחילה כחניך ואחר כך כמדריך, ומאוד נהנה מטיולים, סיורים ופעולות לילה שונות.
"הוא היה ילד חכם ומחונן שקורא אנציקלופדיות," מעידה עליו לאה אימו. "כבר בילדותו אבחנו אצלו מחלת לב תורשתית. אבל דן לא נכנע ופעל כמו כל חבריו, בלי שהם ידעו בכלל על מחלתו". בתחילה הצבא התנגד לגייסו בגלל הבעיה הרפואית שלו, אבל הוא התעקש וערער על החלטת הצבא לא לגייסו. בסופו של דבר הוא שרת במרפאת המרהו"ם – מרכז הטסה והכשרות מיוחדות. בנוסף לעבודתו השוטפת הוא טיפח גינה בחצר המרפאה, לשם כך גייס כספים מגורמים שונים ושתל צמחים.
מעת לעת עזר לאביו מאז היותו נער. גם כשהיה חייל וקיבל חופשות לשם כך. בין דן ואביו שלום הייתה קרבה מיוחדת. השניים היו יחד שעות רבות בעבודה משותפת ברחבי הארץ.
למרבה הטרגדיה, בהיותו בן תשע עשרה וחצי, בעת חופשה מיוחדת מהצבא לצורך עזרה לאביו בעבודתו, שלושה ימים לאחר בר-המצווה של אחיו הצעיר גיא, נפטר דן מאותה מחלה. הוא נחשב חלל צה"ל, אך משפחתו לא מוכרת כמשפחה שכולה.
"חורשת הבנים" למען החיים
לאחר פטירתו של דן התגייסו שלום ולאה לפעול במרץ על פי הערכים בהם גידלו את דן ואחיו – נתינה ועזרה לזולת. זאת תוך כדי הנצחתו של דן וחללי צה"ל בני המושבים ערוגות וינון.
מספר שלום: "אחרי שדן נפטר, לקחתי על עצמי לחדש את האנדרטה לזכר החללים במושב. תכננתי את האנדרטה והקמתי אותה באמצעות תרומות, תקציב ממשרד הביטחון ותמיכה מהמושב. במשך שלוש שנים טיפחתי את הצמחייה באזור האנדרטה. ואז עלה בי רעיון להקים חורשת הנצחה לזכר חללי צה"ל תושבי מועצת באר טוביה."
הדרך לשם לא הייתה קלה בשל בעיות ביורוקרטיות שהיו קשורות לפוליטיקה. נבחר שטח לביצוע הפרויקט, אך ברגע האחרון ביטל ראש מועצת באר טוביה דאז את השותפות בפרויקט. שלום לא ויתר והחליט להקים את הפרויקט להנצחת חללי צה"ל בני המושבים ערוגות וינון בלבד, הוא פנה ביוזמתו למזכירות יינון הסמוך, ואז קיבל אישור לטעת חורשה בשטח בן 25 דונם, שמשותף למושבים ינון וערוגות, שהיה בעבר מזבלה.
ומאז הצליח שלום להגשים את חלומו לאט לאט: "בתחילה נטענו עצי חרוב, אחר כך אקליפטוסים, אלת המסטיק, שיזף, כולל מערכת השקיה ממים מושבים. בכל שנה בטו' בשבט אנחנו עורכים נטיעות ומוסיפים שתילי עצים בחורשה. בחורשת הבנים ניצבת עמדת הנצחה עם מסבירן קולי, המספר את סיפורו של כל חלל המונצח בחורשה, ישנן פינות ישיבה, מגרש כדורעף חופים, גינת כלבים, מסלול אופניים לילדים, כוורת חובבים."
המוטו של החורשה הוא: "הנצחה בדרך חיים". מסביר שלום: "חשוב היה לי שתהיה שם כל הזמן פעילות של ילדים, נוער ומבוגרים. אני מפעיל שם חוג אופניים לילדים עם צרכים מיוחדים, בשיתוף עמותת 'אתגרים', (שמשלבת בחברה ילדים ומבוגרים בעלי מוגבלויות באמצעות פעילויות ספורט). המועדון שלנו קיים כבר ארבע שנים. יש בו כ-20 ילדים, רובם מיישובי המועצה. מדריך האופניים מטעם עמותת "אתגרים" הוא אוהד שמאי. אִתו פועלים מתנדבים מיישובי המועצה והאזור. לכל ילד יש מתנדב שרוכב לידו. נוסף לכך, בחוג זה אנחנו חוגגים בחורשה ימי הולדת של הילדים ומציינים את חגי ישראל."
שלום ממשיך לתאר את הפעילויות: "פעם בשנה ביום הזיכרון אנחנו עושים מסע אופניים חברתי. השנה השתתפו בו כמאתיים רוכבים מכל הארץ. רכבנו כ-20 ק"מ בשדות המושב."
עוד פעילות חד שנתית היא מרוץ לילה. למרוץ מגיעים אנשים מכל הארץ, ומה שמרגש מאוד את שלום ולאה הוא השתתפות של חיילים וחיילות המשרתים בבסיס בו שירת בנם דן ז"ל.
אבל הם לא מסתפקים בפעילויות אלו: "לאחר ה-7 באוקטובר," מספר שלום, "החלטתי יחד עם מדריך האופניים אוהד שמאי להרכיב קבוצת רכיבה של אנשים עם פוסט טראומה, בשיתוף עמותת 'אלון' שמרכזה בקדמה ושייכת לאשכול יישובים 'שורק דרום'. יש לנו קבוצה שרוכבת כבר שלושה חודשים. פעם בשבוע יוצאת הקבוצה לרכיבת אופניים בשדות המושב למשך שעה בערך, ואחר כך יושבים במעגל. ומתקיימת שיחה בניהול של פסיכולוג.
הדברים לא מסתיימים בכך – היוזמות של משפחת פארן הם כמעיין נובע. מספר שלום: "עכשיו החלטנו להקים מרכז טיפולי חקלאי שישלב את קבוצת האופניים הזו. המרכז יתבסס על גינון טיפולי וגם דבוראות שיקומית, שהוא ענף חדש בארץ. אנחנו משתפים פעולה עם דבוראי בשם כפיר כהן ממושב תלמי יחיאל הסמוך. כפיר הוא גם מורה בבית הספר התיכון (אגב, את שיטת הדבוראות השיקומית הביאה הישראלית דגנית אדלר מארצות הברית, שיטה של הצבא האמריקאי).
"אנשים יגיעו לחורשה ללמוד על הדבורים, הכוורות וייצור הדבש; וברור שתוך כדי כך יתנהלו שיחות שיתרמו לקשר בין המשתתפים והמנחים, מתוך מגמה לפתור בעיות רגשיות ונפשיות. אני מתכנן לשלב בפרויקט הדבוראות השיקומית גם ילדי גן וקשישים," מציין שלום. ולאה מוסיפה: "כפיר הוא מתנדב ועושה זאת מכל הלב."
יש כבר כוורות בחורשה, ורדו מהן דבש. מסתבר שהיה גם מסיק של זיתים בחורשה ואצרו שמן זית. שלום ולאה מדגישים, שהכול בהכשר, בהשגחת הרב של ינון, הרב אביאל עמר, הדבש והשמן אינם למטרות רווח. הם ניתנים כשי למתנדבים ולמשתתפים באירועים.
העירונית שהפכה למושבניקית
כאמור, לאה היא סייעת לרופאת שיניים ומנהלת מרפאת שיניים לילדים, בנוסף להיותה צלמת ועורכת סרטים דוקומנטריים. לפיכך ילדים רבים באזור מכירים אותה.
"תמיד ידעתי שלא אתגורר בעיר," מציינת לאה, שגדלה בדירות עירוניות הן בארגנטינה והן בארץ. "באתי למושב בעקבות שלום ואני אוהבת את החיים כאן. בעבר תרמתי הרבה מאוד במסגרת ועדת תרבות ובהמשך צילמתי את אירועי המושב וערכתי סרטים. לדוגמא, צילמתי במשך שנה את שטחי החקלאות והעסקים במושב, ערכתי סרט שפתח את חגיגות ה-70 להיווסדו של המושב."
ועוד היא מוסיפה: "יש כאן כמה קשישים שממש נקשרתי אליהם. כשהילדים היו קטנים, הייתי מטיילת עם העגלה, עוצרת לידם ומשוחחת איתם. לפעמים הייתי מבקרת בבתיהם". אישה אחת במיוחד נקבעה בליבה של לאה. "מאוד אהבתי את מגדה. היא ובעלה אימרה, שהיו ניצולי שואה מהונגריה, סיפרו לי את סיפור ההצלה המופלא שלהם. בעת הקורונה, כאשר לא התקיים טכס זיכרון לשואה ולגבורה, הכנתי עליהם סרט, בו שילבתי גם ראיון מוקלט עם הבת שלהם, אסתר פרי חברת המושב."
מתוך דבריה של לאה ניתן לחוש כמה היא אהבה אותם וכמה היא רגישה לבני אדם בכלל. לכן לא פלא שהיא משתפת פעולה עם היוזמות הגדולות והמבורכות של שלום בעלה.
היא ממשיכה לספר על יתרונות המושב גם למשפחה. "למרות שנולדתי וגדלתי בעיר, גם בבואנוס איירס וגם בהרצליה," היא מדגישה, "אני עכשיו לא מבינה איך אפשר לגדל ילד בדירה בעיר, במקום שאין בו טבע מחוץ לבית, במקום בו אי אפשר לקחת אופניים ולשוטט בשדות, לראות צמחים וציפורים, ללכת למאגר המים, לקטוף פירות מהעצים ולהכין מהם ריבה.
"למושב יש את כל היתרונות האלו. המושב הוא מקום מצוין לגדל בו ילדים, ללא ספק," היא מסכמת.
אוהב להיות חייל ועובד אדמה
ונסיים בדמותו המיוחדת של דן ז"ל, שהיא השראה להוריו ומשפחתו לפעול למען האחרים תוך כדי הנצחתו. שני דברים היו חשובים לדן: לעבוד את האדמה ולהיות חייל. והנה יש תמונה שמשקפת זאת ממש: דן עומד ליד הגינה ששתל בבסיס במדי א' (כי זה היה בעת ביקור של מפקדים במקום) ונושא על כתפיו שתי טוריות, שמשמשות לעבודת האדמה.
ליד האנדרטה לחללי צה"ל בני המושב, הכינו חבריו של דן פינת זיכרון לזכרו. בפינה זו יש בה ביטוי לדמותו. ליד שלט לזכרו עומד עץ זית גדול. מתחת לעץ הזית עומד שולחן עץ גדול וסביבו ספסלים לישובה בחברותא. ומובן שגם הצמחייה מסביב מטופחת.
כארבעה חודשים לפני מותו, נהרג לוחם בתאונת אימונים. דן ניגש לנחם את אחת החובשות, ידידה של אותו לוחם, ואמר לה: "אני חושב שאם אדם יודע שימיו ספורים והוא יכול לבחור באיזו צורה למות, הוא יבחר למות חייל".
ואכן, דן בחר בצורה זו. יהי זכרו ברוך. יישר כוח למשפחת פארן ולכל המתנדבים ב"חורשת הבנים" במושב ערוגות.
