"אגדה על מעין והר", בו נטלו חלק כ-200 משתתפים, ילדים ומבוגרים, עמד בלב האירוע לציון 100 שנים לעין חרוד מאוחד
בעיצומם של חיסונים ומסכות, נדבק עין חרוד מאוחד בסוג אחר של נגיף: נגיף השמחה, הריקודים, והשירים, לרגל יום הולדתו ה-100. נראה שהחברים די נהנו לצאת מהלך הרוח המדוכדך, והקפידו להגיע במשך חודש ימים לחזרות לקראת המופע "אגדה על ההר".
מדובר ב-200 משתתפים מכיתה א' עד 80 פלוס, אותם הוביל ביד מקצועית הבמאי, השחקן ומי שכתב את המופע, איקה זוהר (61) הנשוי לבת הקיבוץ, ומתגורר במרכז. הבוסטר החשוב שנתן מנת דחף למופע המרשים, היו תושבי השכונה הקהילתית, שהשתלבו בצורה טבעית עם חברי הקיבוץ.
"אגדה על מעין והר" מספר על טיפות מים הזולגות מההר ומגיעות למעיין, משם מתפזרות בכל העולם וחוזרות למעיין. הפנטזיה הזו מתוארת ומוקרנת על ארבעה מסכי וידאו ענקיים, בשילוב של מקהלה, תזמורת, רקדנים ושחקנים.
הרבה נוסטלגיה והרבה גאווה עין-חרודית, הודגשו במופע. תחושה שעין חרוד היא מרכז העולם, כפי שאמר המחנך משה כרמי ז"ל. גופי תרבות שיחרו בעבר לפתחו של הקיבוץ – 'הבימה', התזמורת הפילהרמונית, הכנר יאשה חפץ שהופיע בשדה מול אלפי קיבוצניקים שזרמו מכל רחבי העמק, המשורר אברהם שלונסקי, הכוריאוגרף ג'רום רובינס, יאנוש קורצ'ק ועוד רבים. את ההילה והאתוס האלה הורישו ענקי הדור, המייסדים, לצאצאיהם.
קצת היסטוריה: בשנת 1923 תל יוסף ועין חרוד היו פלוגה אחת של גדוד העבודה, שהתמקמה למרגלות הגלבוע. עין חרוד פרש מהגדוד והקים מעין ארגון ארצי בשם "קיבוץ עין חרוד", ממנו ב-1927 קם "הקיבוץ המאוחד".
ב-1951 הגיעו המחלוקות בין שני המחנות היריבים לשיאן, ובקיבוץ המאוחד נפער קרע שיצר את הפילוג. הטראומה הזו הותירה צלקות בנפשם של הוותיקים, אך היום אין לה כמעט זכר.
זוגות מעורבים משני הצדדים נישאים ומוכיחים שהשבר מאחוריהם. שני הקיבוצים מחזיקים כלכלית את מוסדות התרבות המשותפים: המשכן לאמנות ובית שטורמן, מדברים על מרפאה משותפת ועוד.
בטקס הפתיחה בירך ניר מאיר מזכ"ל התק"צ והדגיש, שהמיזם הראשון בארץ (ובעולם) של הקמת קיבוץ גדול, החל במקום הזה עם אנשי "גדוד העבודה".
"זהו הכלי החשוב ביותר למימוש החזון הציוני, ואחריו קמו רבים. במשך השנים ידענו להשתנות ולהתאים את הקיבוץ לרוח הזמן, ועכשיו בצל הקורונה הוכח כוחו וחוזקו של היחד."
"נכון, לא הצלחנו לברוא אדם חדש ולא חברת מופת, אבל אנחנו חיים כמו כל חברה אנושית בעלת ערכים. ולכם, חברי עין חרוד, יש מניית זהב בהצלחת החזון הציוני!".
נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג בירך מעל גבי מסך וידאו גדול, ואמר שהקמת עין חרוד היא אבן דרך בהיסטוריה של הציונות. מזכיר הקיבוץ טל טבנקין אמר בין השאר כי "הרוח העין-חרודית היא גאווה למייסדים, שהעניקו לנו את העושר הזה".
ומכאן החל המופע. איקה זוהר ביים גם את חג ה-90 שנקרא "בגלל הרוח", והוא אומר: "יש לי סנטימנטים גדולים למקום הזה. עין חרוד הוא אבן דרך חשובה בהוויה הישראלית, סוג של ירושלים וצפת. בלי עין חרוד האתוס הישראלי לא היה אותו דבר".
לכתיבת מילות השירים הוא גייס את המשוררת רחל שפירא (שפיים) ואת המלחינה נורית הירש. את השיר שהפך להמנון "המנגינה הזו" כתב זוהר והלחינה נורית הירש, שנכחה בערב וזכתה לזר פרחים ומחיאות כפיים:
ושוב עולה פכפוך המעיין/ כמו זיכרון מתוך אלבום ישן/ דקלים ליד, ומעלינו כוכבים/ על דשא, עת היינו אוהבים.
המנגינה הזאת עוד לא עבר זמנה/ המנגינה הזאת עדיין מוכנה/ והריקוד סוחף, רגלינו שוב קלות/ כאיש אחד נצאה במחולות.
המנגינה הזאת את הריקוד תצית/ המנגינה הזאת מאז ולתמיד/ מאה שנים ואנו עוד עומדים איתן/ הן עוד הומה המעיין….
זוהר: "אנשים שמחו להשתתף, יצאו מהדכדוך של הקורונה, האווירה הייתה נהדרת. המופע התכתב עם חג ה-50 מה שגרם להזדהות של בני ה-80, שזוכרים אותו לטובה".
המופע הסתיים בריקוד כללי בסגנונה של הכוריאוגרפית המקומית הידועה רבקה שטורמן ז"ל אותו הדריכה דגנית רונן. מעגלים מעגלים, כתף אל כתף, בני כל הגילים הוכיחו שהמעיין עדיין זורם.
חגיגות לעין חרוד מאוחד | צילום: אביחי רן
