לב ההשתנות הוא לב הסערה. תמונות מבארי שנתיים אחרי
חלפו שנתיים, זה ברור, אבל אני מנסה לאמוד כמה זמן היינו תקועים ב-7, ואיפה אנחנו כעת. למיטב זכרוני, שאינו מתעסק בזוטות של כימותים, ה-7 נמשך יותר משנה. עד אז העלו בחדשות אייטמים כאילו קרה ה-7 באותו היום, בשולחנות חדר אוכל, בכל מרחב ובכל מפגש, היה ה-7 נוכח ועומד.
מתי הוא התחיל לזוז, או אנחנו?
במבט לאחור, אולי לפני שנה בערך, ייתכן שאחרי הלוויות השניות בבארי, או אחרי מות ששת החטופים. מתי הפכו הרסיסים לפלומת נוצה שנוחתת לאיטה, מרחפת כאילו אין קשר בינה לבין כוח המשיכה? הן כבר ה-8, בו, במקביל לאי היכולת להכיל את השקט הכבד, נמשכה המלחמה.
נדמה לי שאני יודעת מתי הסתיים ה-8 והתחיל ה-9 – הפלישה העכשווית לעזה שחצתה את הגבולות שנחצו מזמן, ובכל זאת היא שהבהירה שאין דרך חזרה, או כפי שהבהיר רוה״מ: פנינו לספרטה.
אל תִּסְפְּרו על פי סיבובי כדור הארץ במערכת השמש. מדינת ישראל היא יצור בן שלושה ימים, שנולד מחדש ב-7, שהפלישה לעוטף הייתה מגש הכסף לאידאולוגיה החדשה שמובילה אותו, והשאלות הבאות הן לאן הולכים, ולאן נגיע. אוקטובר מתקרב, אני מקווה שלא נבין בו יותר מיד טוב.
הכי קרוב לעזה
לא הלכתי להפגנה. בזמן האחרון אני הולכת בלי חולצות מחאה, נמאס לי מהמדים, דגל כבר מזמן לא מחזיקה, שלטים – נדיר. עומדת בתקווה ולא שרה, צועקת לפעמים (גם ככה הקריאות הן לעצמנו). אבל כל מוצ״ש מתכוונת ללכת, ואם לא יכולה לתל אביב – אז הקשתות הן פה קרוב.
אבל הייתי עייפה, ועוד יותר לא יכולתי. הקשתות הן הכי קרוב לעזה, והאנשים הכי קרובים לחטופים, בהיכרות אישית. והכי קשה לי הזמן. גלגל העונות, שהתחיל אי שם במטריות מתגלגל ומתגלגל, חורף וקיץ, מעילים ומכנסיים קצרים, מתקרר בעונת המעבר ולבשת את מה שצריך? ובחורף עומדים בלב האנשים כדי להתחמם כי בחוץ קר מדי, ופתאום קיץ חם מדי. והקריאות אותן קריאות, ספירת השמות התקצרה, לא תמיד מסיבות טובות, ספירת הזמן מתארכת ואין כלום. הזמנים נערמים שכבה על שכבה ליאוש, ובכל זאת ממשיכים בעקשנות לעמוד. טראמפ כבר אמר שיש פחות מ-20, ויש שם עוד חיים, ולא הייתי מסוגלת ללכת.
הירח האדים והתכהה
לפני קצת פחות משנתיים כתבתי את הפרק הראשון בטור הזה, שעדיין לא היה לו שם. קראנו לקטע "ספינת הניצולים". סיפרתי בו על הימים הראשונים של בארי במלון דוד בים המלח, והמשלתי את המלון לספינה, שאיננה מחוברת לקרקע. והינה אנחנו שנתיים אחרי המפץ, ואני בבית שלי, שסיפרתי עליו מספיק אנקדוטות לא חשובות, שיצדיקו את מהותו כבית.
לפני כחודש יצאנו לטייל. ירח גדול וצהבהב הפציע. הוא היה קרוב וכמעט מלא, אנושי באי המושלמות שלו. אדמדם מעט בגלל זריחתו. הלכנו לקראתו יותר ממה שתכננו, ואחר כך הסתובבנו וראינו לפנינו את אורות היישובים. בקרוב לא ייראו מכאן, כי יבנו מעבר לכביש שכונה חדשה, וכדי לראות את זריחת הירח ונצנוץ היישובים נצטרך ללכת בכביש אחר.
אחר כך הלכנו הביתה לצפות בסרט על מבול. אבל לפניו עלינו לגג, לצפות שוב בירח, כי עיתון כלשהו בישר על שצפוי ליקוי. הירח כבר היה אדמדמם כמעט כולו חוץ מפס זוהר, ובהמשך כוסה כולו והוא האדים והתכהה.
בתום הסרט ירדו המים, ופס האור שהתרחב על הירח הנחלץ מצל כדור הארץ נסך בי תקווה. הימים האדומים יצטרכו להסתיים מתישהו.
אנחנו נמצאים בלב ההשתנות כמו בלב הסערה, לפעמים נדמה שכלום לא זז, והשינויים, גם אם הם גדולים, לא תמיד נתפסים ומובנים לנו. כמו שלפעמים בחורף, מול התנור, הייתי תוהה אם אכן השתנה משהו, או שהעולם הישן מחכה לי מעבר לדלת.
וחשבתי שאולי אנחנו עדיין בספינה. הגלים הם המאורעות, דעות האנשים ומעשיהם הפכו את הרוח לסופה, והזמן ממשיך להניע את הספינה לכיוון אחד.
ואולי, אחרי הכול, ייקלו המים?
לוויתנים ישכבו על החוף, והבוקר ימצא אותנו תקועים, הרחק מעל הקרקע, בין עצי אררט.
כמעט שיר
היה אז חם, בערך כמו עכשיו. חום סתווי של קיץ שלא ייפוג.
בכניסה לבית הייתה מיטה שאספתי כדי להחליף אחרת, אבל עדיין לא הספקתי. העמדתי אותה ככה בינתיים.
אולי בגלל זה לא נכנסו.
על החבל בצד תלוי היה בגד שהיה יכול להעיד שיש בבית אנשים.
אולי לא ראו.
החלונות היו פתוחים.
אולי לא ידעו.
הבית מוקף חומה, אולי בגללה לא התקרבו.
מאחורי הבית הייתה גדר חצי פתוחה, אולי נרתעו.
זה היה ליל סתיו, לא כיבינו בבוקר מאווררים כי לא הופעלו.
אני זוכרת את החולצה שלבשתי ללילה, כי הייתי איתה כל היום למוחרת.
אחר כך זרקתי אותה. לבשתי אותה הרבה שנים לפני וזהו.
שכחתי מה היה הבגד על החבל
זרקתי גם אותו.
לפעמים אני מסתכלת מחדש בחלונות.
אי אפשר לתפוס את המזל ששיחק לנותרים,
הוא לא נמצא בדברים,
גם בעתיד לא נוכל לתפוס אותו.
הוא היה בשני צדדיו ביום ההוא.
ישנתי בשקט באותו לילה. לא היו הפתעות
חוץ מהבוקר.
