מוטי הררי נוסע בעולם כל הזמן, מקדם פרויקטים חקלאיים במדינות מתפתחות ומעניק הוקרה בין לאומית למקצועיות הישראלית
מוטי הררי שר חוץ לחקלאות עולמית
מוטי הררי שר חוץ לחקלאות עולמית: האגרונום מוטי הררי הוא בלי ספק שר חוץ לחקלאות. תרומתו לחקלאי העולם, במיוחד בעולם המתפתח, אדירה – ולאורך עשרות שנות פעילות, שינתה את אורח חייהם של מיליונים, שלמדו ממנו תורה מקצועית ופרקים נבחרים בשתילה, השקיה ופיתוח חקלאות לשנות האלפיים. הררי פעיל בשטחי גידול ברחבי תבל זו השנה הארבעים ושבע. תחילת הדרך הבין לאומית שלו הייתה בשנת 1972 בתחנת הניסיונות של הערבה הדרומית, מושג מקצועי שקדם ליחידת המחקר והפיתוח של היום, שם היה חוקר שפיתח גידולים ושיטות גידול חדשות.
מוטי, מראשוני המתיישבים בקיבוץ יוטבתה, עשה את שני התארים האקדמיים שלו בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא החל את דרכו לתואר דוקטור ונעצר. "היה משבר בין ראש המועצה האזורית עידו אלוני לבין חוקרי הערבה. נוצר סכסוך ולא ניתן היה להמשיך ללמוד. באתי לנהל את תחנת הניסיונות לארבע שנים ברציפות עד 1976 ואחר-כך גם מ-1978 עד שנת 1985". אחרי ארבע שנים ראשונות בניהול תחנת הניסיונות, שלאורכן הקדיש הכל למען המחקר המקומי, חש הררי שהוא די בוגר ומיושב בדעתו להתחיל לראות עולם. "עבדתי בחברת שאול אייזנברג בתאילנד. ניהלתי בצ'אנג מאי שתי חוות של 20 אלף דונם כל אחת וגידלו בחוות תירס, שעועית, עגבניות, אננס וברוקולי. המטרה הייתה לספק חומר גלם לשלושה מפעלים: הקפאה, שימורים וייבוש".
"כל יום הייתי אמור להעביר 1000 טון חומר גלם" ממשיך מוטי הררי בסיפור נסיעת הבתולין שלו לחו"ל. "העבודה היתה קשה עד מאד. אתי בצוות היה עוד ישראלי שהיה אחראי על המיכון ועמנו צוות של 35 איש וכן 300 פועלים. נשארתי שנתיים וחצי בחברה. הייתי באותה עת תושב, לא חבר קיבוץ יוטבתה. נשוי עם שני ילדים: ילדה בת 3 ותינוק בן חודש".
"האו"ם פנה אלי להקים תחנת ניסיונות בחקלאות בחוזיסטאן שבאיראן, בתקופת השאה הפרסי שקיים קשרים ענפים עם ישראל. לקחתי על עצמי עוד הרבה פרויקטים (מחשב לעצמו ומשיב) – 55. הפרויקטים: תאילנד, הודו, לאוס, יפן, אוסטרליה, קניה, מאלי, בורקינה-פאסו, סרילנקה, סין, פרו, אקוודור, צ'ילה, מקסיקו וירדן. אני הישראלי הראשון שחתם חוזה בשם חברה ישראלית עם סין, עוד לפני שכוננו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות"
מוטי הררי מעיד על עצמו ש"לקחתי עסק כושל ועשיתי ממנו פנינה. הרבה באו, ראו, שמעו וקיבלתי הצעות עבודה אחרות. בשלב מסוים הסברתי למנהל של חברת אייזנברג שחובה שתהיה פרקטיקה בשטח. יצרתי קשר עם פרופסור נחום קידר, חתן פרס ישראל לחקלאות, שפיתח זני ירקות ובעיקר עגבניות והוא נסע לתאילנד וביצע ניסיונות גידול בחוות החקלאיות". הפרק הבין לאומי השני בחייו של מוטי הררי היה אחרי תאילנד, כשעבד עם הפרופסור קידר בפקולטה לחקלאות. "דיקן הפקולטה, הפרופסור עמרם אשרי (סיפור חייו התפרסם לפני חודשים אחדים כאן ב"יבול שיא"), פנה אלי ושאל אם אני מוכן להצטרף להנהלת קרן שנקראה ג'יפריד, קרן גרמנית-ישראלית למחקר ופיתוח בין לאומ שמימנה אותה עת מחקרים בארץ שהיו ישימים לארצות מתפתחות".
"ההכנסה הממוצעת היום לחקלאי בהודו היא 7000 דולר בשנה. מ-200 דולר עד 7000 דולר. חוץ מירקות, פירות, ביצים ודגים שהמשפחה צורכת "הכשרנו מדריכים מקומיים מ"אשרם" והם מלמדים את החקלאים. פרויקט אחר מ-25 הפרויקטים שביצעתי בהודו, היה בתמרים, שהיו זריעים והמחיר לקילו בין 3 ל-5 רופי לקילו שזה 7 סנט לקילו. 70 רופי זה דולר אחד"
מוטי הררי היה חבר הנהלת הקרן משנת 1978 ועד שנת 2004 וכדבריו "נחשפתי באותן שנים להרבה מדינות בעולם השלישי". "האו"ם פנה אלי להקים תחנת ניסיונות בחקלאות בחוזיסטאן שבאיראן, בתקופת השאה הפרסי שקיים קשרים ענפים עם ישראל. המקום שבו הוקמה תחנת הניסיונות נחשב לאחד המקומות החמים בעולם. לקחתי על עצמי עוד הרבה פרויקטים (מחשב לעצמו ומשיב) – 55. הפרויקטים: תאילנד, הודו, לאוס, יפן, אוסטרליה, קניה, מאלי, בורקינה-פאסו, סרילנקה, סין, פרו, אקוודור, צ'ילה, מקסיקו וירדן. אני הישראלי הראשון שחתם חוזה בשם חברה ישראלית עם סין, עוד לפני שכוננו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות".
אחד הפרויקטים של מוטי הררי נבחר על ידי תערוכת "אקספו 2000" כפרויקט התערוכה שהתקיימה בהאנובר – "קיבלנו תעודה מנשיא גרמניה". הפרויקט התבצע בהודו. "באזור הדלתא של נהר הגנגס נדחקו כל החלשים והנדכאים. ממשלת הודו לא פעלה באזור ולא תמכה. גוף דתי הודי בשם "אשרם" פנה אלי לעזור. באתי לשם והסתבר שההודים מגדלים גידול אחד של אורז בשנה והגידול הזה מושקה במי גשמי המונסון. זה היה אזור עני מאד. משפחה ממוצעת מוכרת אורז ב-200 דולר בשנה. אין בית ספר, אין שרותי בריאות. מגדלי האורז עוזבים את הכפרים אחרי הקציר, עוברים לעיר כלכתה, ישנים על המדרכות ומחפשים יום עבודה ב-40 סנט".
מוטי הררי חולל שם יש מאין. "את הפרויקט הזה אימצו 162 אלף משפחות. אמרנו להם: מהיום שלושה גידולים בשנה, לא גידול אחד. שני מחזורי ירקות מחוץ לעונה, מושקים במי מאגר שבנינו בשטח וסיפק 3000 מ"ק מים. במאגר אכלסנו דגיגים. על מי המאגר שטו ברווזים. הלשלשת שלהם האכילה דגים ומי המאגר עשירים בחומרי הזנה לצמחים שגידלנו מ-1995 עד היום".
ההכנסה הממוצעת היום לחקלאי בהודו היא 7000 דולר בשנה. מ-200 דולר עד 7000 דולר. חוץ מירקות, פירות, ביצים ודגים שהמשפחה צורכת "הכשרנו מדריכים מקומיים מ"אשרם" והם מלמדים את החקלאים. פרויקט אחר מ-25 הפרויקטים שביצעתי בהודו, היה בתמרים, שהיו זריעים והמחיר לקילו בין 3 ל-5 רופי לקילו שזה 7 סנט לקילו. 70 רופי זה דולר אחד".
ומה היה מיוחד בנושא התמרים?
"הכנסנו זן חדש של תמרים. הכשרנו את החקלאים לגדל את הזן ברהי, באגרוטכניקה של גידול תמר שהתבצע מקצועית בביקורים של אמנון גרינברג שהיה ראש המו"פ בערבה הדרומית ושל גדעון זיו ונציגי מינהל התמרים ביוטבתה. והיום פודים החקלאים ההודים 80 רופי לקילוגרם תמרים".
לפני שלוש שנים נסע מנכ"ל חברת "אדמה" אורי שני (לשעבר מנהל רשות המים – ש.ו.) להיפגש עם ראש ממשלת גוג'ראט נרדרה מודי "וביקשתי מאורי שימסור ד"ש ממני. מודי, היום ראש ממשלת הודו, אמר לאורי שני: "תגיד למוטי שפרויקט התמרים בקאץ' זה הפנינה בחקלאות של מדינת גוג'ראט".
ועוד מסיפורי חייו של מוטי הררי: "יום אחד, שנת 1993, אני יושב במשרד שלי בערבה הדרומית, נכנס לחדר אדם מבוגר בחליפת ספארי ואומר לי: שלום, אני סוואמינתן. לא הייתי צריך שיאמר עוד משפט. זה אבי המהפכה הירוקה בהודו. הוא גייס אותי בו במקום לשלב הבא של המהפכה הטכנולוגית. שלח אותי לסיור בתעלת רג'סטאן. תעלה שמובילה מים מסכר שעל נהר ההינדוס לאורך 800 קילומטר ואמורה להשקות מיליון שש מאות ושלושים אלף דונם. הפרויקט הזה הוא כישלון קולוסאלי".
מגלה: "חזרתי לארץ, כתבתי מכתב למנכ"ל משרד החוץ ד"ר יוסי ביילין. אמרתי שישראל יכולה להתמודד עם הפרויקט הזה. הוא ביקש ממני מזכר שאותו ביקש להעביר לשר החוץ שמעון פרס שהולך לחדש את היחסים עם הודו. הסעיף הראשון בהסכם עם הודו היה הנושא הזה. יצרנו קשר עם הבנק העולמי. ראש ממשלת רג'סטאן ביקש מכרז בין לאומי. חברת תה"ל (תכנון המים לישראל – ש.ו.) הגישה הצעה ולא זכתה במכרז. הפרויקט הזה בהודו לא התקדם עד היום".
פרויקט אחר שנמשך עד היום בוצע בקניה. "אזור מדברי שמאוכלס על ידי נוודים משבט טורקנה. הממשלה לא מסייעת באזור הזה. אין כבישים, אין חשמל, אין פיתוח של מקורות מים. הגוף היחיד שפועל שם זה כנסיה קתולית. פעם בשלוש שנים יש באזור הזה בצורת ואז חלק גדול מבעלי החיים והתושבים מתים. אף פעם לא עשו שם חקלאות. תנאי שטח קשים. הקרקע והמים בסיסיים,PH מעל 9. הקרקע כבדה ולא מחלחלת. נאטמת בגשם. אנשים שם לא עבדו. המזון מבוסס על בשר, חלב ודם".
איך הגעת לשם?
"פנו אלינו אנשי הכנסייה הקתולית. הקמנו חוות הכשרה. בחווה הזאת מכשירים 15-20 מקומיים בחקלאות. בחווה יש מנהל ישראלי שמתגורר שם עם מתנדבים ישראליים שיש להם רקע חקלאי. אחרי תקופה של חצי שנה, מגיעים למקום שפיתחנו שם מקורות מים, וכן נבנו סכרים ומאגרים ובוצעו קידוחי בארות. המנזר מבצע ומממן. בסיום מועד ההכשרה מגיעים למקור מים, מקבלים באשראי מערכת השקיה, זרעים של ירקות, דשנים, חומרי הדברה, מעט ציוד, והצוות המלווה מבקר בשטח פעם בעשרה ימים עד שבועיים".
מוסיף: "מנהל החווה מקבל כסף מתרומות שמגייסת הכנסייה הקתולית, "רוטרי" העולמי וקק"ל. הפרויקט הזה נמשך והוא יוצא דופן ביבשת אפריקה. פרויקט כזה של פיתוח מחזיק באפריקה מעמד אולי שנתיים. זו פעם ראשונה שמייצרים מזון בטורקנה. חלק גדול מהתזונה שלהם בא מארצות תורמות. את העודף של הייצור מוכרים בתוך קניה. אני מקווה לטוב".
מוטי הררי יציין בחודש הבא (פברואר) 76 שנות חיים. כשביקשתי להיפגש עמו הוא ענה לטלפון מ…הודו. שב לארץ ליום החקלאות בערבה הדרומית ושם פרס את הסיפור המקצועי הכל כך מרתק שלו. הוא כל הזמן נוסע בעולם, מקדם פרויקטים חקלאיים במדינות מתפתחות ומעניק הוקרה בין לאומית למקצועיות הישראלית.
כה לחי ל- מוטי הררי שר חוץ לחקלאות עולמית
