חברות בת 60 נגוזה וכך גם מכוניות השרירים של אמריקה וחלום החירות והשחרור של שנות ה-60. אז מה נשאר?
*תמונה ראשית: דגם של מכונית שרירים. תור הזהב של תעשיית הרכב האמריקאית, ושל אמריקה בכלל. מתוך אוסף הדי בן עמר
בשנת 1979 קיבלתי מחבר ילדותי באותם ימים, רון מיברג, מכתב ששמור אתי מאז.
המכתב, כדרכו וכדרכי באותם ימים, היה מודפס במכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", ששימשה אותי לכתוב סיפורים קצרים לשבועון "אנשים", ולהתכתבויות עם רון מיברג.
מייל כידוע לא הומצא עדיין באותם ימים, כנראה למזלי.
למה למזלי? כי אם היינו מתכתבים אז במייל לא היה בידי המכתב המצהיב שעליו אני מספר כאן, השמור בניילון הקרוי "שמרדף", ומתויק באחד מתיקי המסמכים שלי המכיל זיכרונות.
אחרי מותי הילדים שלי ייקחו את כל התיקיה הזו וישליכו לפח, הגם שעדיף שיציתו במסמכים שבה מדורה לילדיהם, נכדיי, בה יצלו תפוחי אדמה ומרשמלו על מקל.
עד אז המכתב עדיין שמור אתי.
הוא נשמר זמן רב יותר אפילו מהידידות בין רון מיברג לביני, משום שכחצי שנה לפני מלחמת טבח נתניהו באוקטובר עבר חתול שחור בין מיברג לביני, וחברות בת כ-60 שנה באה אל קיצה.
ככה זה.
בימים בהם המכתב נכתב, בסוף שנות ה-70, רון התגורר בעיר סן פרנסיסקו יחד עם נעמי, בת זוגו שמאז ימי השירות בנח"ל. נעמי נעשתה אחר כך לאשתו למשך 40 השנים הבאות. היום הם גרושים.
ככה זה.
אז מה מסופר במכתב המוזכר כאן?
במכתב מספר לי רון שערב אחד הוא ראה שעומדים להקרין בטלוויזיה סרט מסוים שנוצר בשנת 1971. שם הסרט היה Vanishing Point, שם שתורגם אז להפצה מסחרית בישראל לשם הבא: "במהירות מסחררת".
ככה זה.
כיום הסרט מוכר בשמו הראוי יותר: "נקודת היעלמות". הסרט היה אהוב עלי במיוחד ופרט על כמה נימים בנשמתי בו-זמנית. עד כדי כך, שראיתי אותו פעמיים או שלוש באותם ימים, ועשר שנים מאוחר יותר ראיתי אותו שוב.
רון מספר לי במכתב שהוא פנה אל נעמי ואמר לה: "מקרינים הערב בטלוויזיה סרט שהדי מאוד אוהב. הוא אפילו ראה אותו יותר מפעם אחת. רוצה שנראה אותו יחד?"
ומה שנעמי ענתה לו, לפי המכתב, הוא הדבר הבא: "הדי בחור מוזר. אם זה סרט שהוא אוהב, כנראה שזה סרט מוזר או לפחות 'אחר'. לא, תודה – לא נראה לי שאני רוצה לראות אותו".
וכנראה שהיא צדקה – לפחות בהחלטה שהסרט לא התאים לה.
אדם חיובי במהותו
Vanishing Point בתרגום נכון יותר לעברית היה צריך להיקרא "נקודת המגוז" – כל מי שלמד פעם ציור ורישום מכיר את הנקודה שאליה נעלמים הקווים הכאילו-מקבילים כשהוא מצייר ציור עומק. זו נקודת המגוז.
אבל בתרגום שם הסרט לעברית מאוחרת יותר קראו לזה "נקודת היעלמות". "מגוז" נשמע כבד ורציני מדי. למעט כמה ציירים וסטודנטים לאמנות איש לא היה יודע מה זה.
אל הנקודה הזו נוסע גיבור הסרט, כשהוא נוהג במכונית-שרירים אמריקאית מהירה, עד שהוא נעלם בה.
גיבור הסרט הוא קובאלסקי, טיפוס מחוספס שבמהלך הסרט נחשפים צדדים באישיותו. מסתבר שהוא יוצא יחידה קרבית קשוחה וגיבור מלחמה מעוטר של מלחמת וייטנאם, שהיה לשוטר באזרחות ונפלט מהמשטרה לאחר שסירב לקחת חלק בשחיתות המקובלת בה, על כל היבטיה.
מכאן אנחנו לומדים שהוא אדם חיובי במהותו ושומר חוק, בוודאי יותר מהמקובל במשטרה, שבהמשך הסרט רודפת אחריו.
הוא גם איבד את אשתו בתאונת גלישה, ומצטייר כמי שאין לו מה להפסיד.
הוא גם היה נהג מרוצים חובב, שנעזר בניסיון שרכש במרוצים כדי להתפרנס מהעברת מכוניות ממקום למקום, פעולה שהוא מבצע עבור מי ששוכר את שירותיו.
מה יש במכוניות הוא לא שואל.
בתחילת הסרט קובאלסקי נשכר כדי להעביר מכונית-שרירים אמריקאית מדנוור, קולוראדו, לסן-פרנסיסקו, קליפורניה, מרחק של 1945 קילומטר.
"מכונית-שרירים" היא מונח שנולד באמריקה בשנות ה-60, כשחברות הרכב האמריקאיות החלו לייצר מכוניות עם מנוע גדול וחזק מאוד, הרבה מעבר לדרוש למכונית משפחתית, מנוע שמתאים לרכב מרוצים. הן היו מעוצבות כמכוניות כביש ולא כמכוניות מרוץ, מכוניות כמו פורד מוסטאנג, פונטיאק GTO, פורד קאמארו, פונטיאק פיירבירד "טראנס-אם" ואחרות.
כל המכוניות הללו היו מאופיינות במנועים שהחלו בשמונה בוכנות ("צילינדרים") ונפח מנוע של 4,000 סמ"ק למכונית, והגיעו עד ש12 בוכנות ונפח מנוע של 8,000 סמ"ק. המכוניות היו מעוצבות בחן שלא היה מקובל במכוניות משפחתיות אמריקאיות, ולכולן הייתה צללית של נמר מזנק או לביאה טורפת.
כל המכוניות הללו צרכו דלק בכמויות מוטרפות, גורם שנחשב זניח בשנות ה-60 באמריקה, אבל משבר הנפט שלאחר מלחמת יום הכיפורים הביא עליהן את הקץ.
בעיני רבים – ואני ביניהם – הן היו תור הזהב של תעשיית הרכב האמריקאית, ושל אמריקה בכלל.
רגע בזמן שלא יחזור עוד.
בחדר העבודה שלי, על המדף, אני מחזיק דגמים של חלק מהמכוניות הללו.
מכונית השרירים שבה נהג קובאלסקי בסרט הייתה מסוג דודג' צ'אלנג'ר T/R משנת 1970, עם מנוע של שמונה בוכנות בנפח 4,400 סמ"ק, מה שמכונה בקרב נהגים "חיה פראית", וקובאלסקי מתערב עם הלקוח שלו שהוא יוכל להעביר את המכונית את המרחק בין הערים ב-15 שעות – מה שנותן מהירות ממוצעת של 130 קמ"ש בלי לעצור.
זו משימה בלתי אפשרית לכל הדעות, אבל קובאלסקי, כדרכו של מאצ'ו קשוח, מתערב שיוכל לעשות זאת.
הוא מצטייד בכדורי מרץ ("ספיד"), כדי לשמור על ערנות, ויוצא לדרך, כמו שמרמז השם העברי שנבחר לסרט, במהירות מסחררת.
רוח החירות האנטי ממסדית
להזכירכם: הסרט עלה למסכים ב-1971, סוף שנות ה-60 – עידן של מאבקי סטודנטים באמריקה נגד מלחמת ווייטנאם, צמיחת התנועה ההיפית, מאבקו בממסד של הפרט השואף לחרות אישית – הסרט משתלב ברוח התקופה ונחשב אחד מסרטי "תרבות הנגד" שלה.
קובאלסקי יוצא לדרך בכבישים מדבריים ונטושים, דוהר במכוניתו כפרש בודד במערב הפרוע המיתולוגי של ארצות הברית, כשהוא עובר את קולורדו, יוטה, נבאדה וקליפורניה.
ושוטרי כל המדינות הללו – "הממסד" – רודפים אחריו.
שדרן רדיו שחור, עיוור, מתחנה קטנה בנבדה, לומד על המרדף אחרי קובאלסקי משידורי המשטרה, ומתחיל לשדר לו ברדיו מה מתכננים השוטרים ואיפה הם מציבים לו מלכודות.
וכך מצטרפים עוד מאזינים למעקב אחרי המרדף.
אם מכוניות השרירים האמריקאיות ביטאו פנטזיה של חירות ושל שחרור, הנהיגה של קובאלסקי לאורך מסלולו, ההתחמקות שלו מניידות השוטרים של המדינות בהן הוא נרדף, מבטאים את רוח החירות האנטי-ממסדית של אותם ימים באורח שהזדהיתי אתו לחלוטין.
היום אני יודע שזו הייתה פנטזיה ילדותית שכבר אין לה מקום.
השורה התחתונה בדוחות הכספיים
היום אני יודע שכל החברה האנושית כולה, ופי כמה כך מיום שנוצרה רשת האינטרנט, כבולה ברשת ממסדית אחת גדולה, כולל ה"אנטי-ממסדיים" למיניהם כמו מתנגדי חיסונים, טבעונים ולובשי מכנסי שרוואל.
היום כולנו חלק ממערכת גלובלית שבניגוד לדעה הרווחת אינה מונהגת בידי אדם אחד או קבוצת אנשים זדוניים, אלא היא מונהגת כולה בידי גורם אחד בלבד:
השורה התחתונה בדוחות הכספיים.
בגילי כבר אין לי אשליות, אבל לפעמים, כשאני מתגעגע לרוח המרדנית של שנות ה-60 ולפנטזיה של חרות אנושית, אני מביט באוסף מכוניות-השרירים האמריקאיות שלי ומדמיין שהן נושאות אותי אל נקודת המגוז שבה קובאלסקי שבסרט נעלם.
וכדי לדעת מה היא תצטרכו לראות את הסרט.
