לפני כשלוש שנים נפלה אפרת פופלינגר שפורקר, מבית לחם הגלילית, מגובה חמישה מטרים ושברה את הגב ואת הקרסול. באופן מפתיע היא אומרת: "כשנפלתי והגוף שלי נגע בקרקע הודיתי וידעתי שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי כרגע". כך נולד המיזם העסקי-חברתי של אפרת: "פיסה ירוקה – PIEACE", דרכו היא הופכת את הנוף האורבני שלנו לירוק ומשיב רוח, תוך שיתוף פעולה עם ארגון שעובד עם נוער בסיכון ביוקנעם ומועדון עמותת "אנוש" בעפולה
בגיל 44, כשהיא אם חד הורית לשתי ילדות בנות שנה ו-4 חודשים ו-14, יכולה אפרת פופלינגר שפורקר, מבית לחם הגלילית, להגיד היא כבר הספיקה לעשות הרבה. היא הייתה מדריכה בתנועת נוער, חובשת בצבא ומדריכת עזרה ראשונה, עסקה בשיווק ומכירות בתחומים כמו אופנה ונדל"ן, הקימה עסק עצמאי לעיצוב שמלות כלה וערב שנפתח ונסגר – פתחה וסגרה חנות בגדים – הקימה מרחב קהילתי שאירח מפגשים וסדנאות של התפתחות אישית; ייצרה ריהוט מעיסת נייר ואף החלה לצלם ולהזמין אנשים למפגשים מרפאים של צילום ופוטו-תרפיה.
באחד מהמפגשים האלו היא נפלה מגובה רב ונפצעה בגבה, פציעה שעד היום היא מגדירה כמתנה שהובילה אותה להיכן שהיא עכשיו: "נפלתי מחמישה מטרים ונפצעתי. שברתי את הגב, את הקרסול והייתי חודש כמעט בבית חולים. בנס גדול אני בכלל עומדת… אני מחוברת מאוד לעניין של רוח ותודעה וכאלה. הניתוח היה ב-3.3, בקומה מינוס 3 – זו הייתה החולייה השלישית בגב שנשברה לי ופעם שלישית שאני רואה את המוות. אי אפשר היה להתעלם מהסימנים. והשלוש הזה חוזר לי בתעודת זהות ובכל מיני דברים… הבנתי באמת שזה סוג של מתנה. הכי אמיתי. כשנפלתי והגוף שלי נגע בקרקע הודיתי וידעתי שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי כרגע. זה נשמע לא הגיוני אבל זה ככה היה, כי הייתי צריכה את ההישברות הזאת, את ההתרסקות הזאת בשביל לצמוח למשהו אחר, משהו חדש."
מיזם סביבתי
כמה ימים לפני התאונה הזו קנתה אפרת רשת פשוטה. היה לה רעיון שהתרוצץ בראשה כבר זמן מה, והיא – שאוהבת עיצוב ואף למדה עיצוב פנים – החליטה לנסות ולהגשים אותו. כשחזרה מבית החולים, בעודה יושבת על כיסא גלגלים, ישבה מול מכונת התפירה שלה והחלה לתפור מאותה הרשת את משטחי השתילה הראשונים שלה. כל זה היה ב-2017. לימים היא תשדרג את משטחי השתילה האלה למה שמהווה את העסק שלה היום, "פיסה ירוקה – PIEACE". השם מורכב מהמילה PEACE, שלום, יחד עם האות I, שבאה לסמל את האמונה שהשלום מתחיל בתוך כל אחד מאיתנו.
"פיסה ירוקה – PIEACE" הוא מיזם סביבתי לייצור משטחי שתילה מודולריים מחומר ממוחזר, בהזמנה אישית או בהכנה עצמית. המיזם מבקש ליצור קירות וגגות ירוקים כשבבסיסו עומדות מטרות כגון חינוך לקיימות בקהילה, חיבור המגוון האנושי, הגדלת השטחים הירוקים במרחב העירוני, קרוב החקלאות והטבע לאדם ומחזור שלטי פרסום.
משטחי השתילה מבוססים על מוצר שפיתחה אפרת במו ידיה, לגידול הצמחים במצע מנותק. אלו כיסי שתילה קטנים התפורים מחומר בצורת רשת, שמהווה פסולת בעולם הפרסום והדפוס. הקירות הירוקים שמייצרת אפרת מהווים פתרון ייחודי בתחום הגידול האנכי, שכן הוא דק וגמיש, עשוי מחומר ממוחזר וניתן להכנה עצמית בכל גיל ובכל מקום. ואם זה לא מספיק, הרי שהמיזם מאפשר תעסוקה איכותית לאוכלוסיות מוחלשות, ופועל בשיתוף פעולה עם עמותות וארגונים שונים כמו מועדונים לנוער בסיכון, עמותות לשילוב נשים בתעסוקה ובחברה ועוד.
"אני בכוונה משתמשת באדמה. אני מודעת לזה שהרבה יותר פשוט יהיה לעשות את זה הידרופוני. אבל יש עניין וחשיבות לריח של האדמה שמתבשם באוויר. כשאנחנו מריחות אדמה מופרשים הורמונים במוח שגורמים לנו להרגיש פרודוקטיביים וחיוביים יותר… יש צורך קמאי של אדם בטבע. זה משהו שאנחנו צריכים. זה שהתרחקנו מהטבע העלה את כמות הבעיות הנפשיות, העלה את התחלואה"
בעצם, הכל התחיל כניסוי וטעיה. הרעיון של יצירת קירות וגגות ירוקים נשתל אצלה עוד בהיותה סטודנטית לעיצוב פנים: "כשלמדתי עיצוב פנים היה לנו מורה לאדריכלות שהדליק אותנו על הרעיון הזה של קירות וגגות ירוקים. זה נושא שאני יודעת היום, בדיעבד, שהתחיל בשנות ה-70' בחו"ל ומיד גם הגיע לארץ. עכשיו, מוח של מעצב זה מוח שכל הזמן עובד, שהגלגלים כל הזמן עובדים. אז כל השנים המוח שלי חיפש רעיונות לקירות ירוקים, לאיך עושים קירות ירוקים."
עם זאת, כששומעים את סיפור חייה ומשפחתה של פופלינגר שפורקר, אפשר להבחין שהשורשים האמיתיים ליצירת העסק הייחודי הזה – טמונים עמוק בעברה המשפחתי. היא מספרת שכאשר הייתה נערה בילתה זמן רב עם סבה וסבתה, שחיו בעיר, בדירה קטנה עם מרפסת. סבתה הייתה אוספת ייחורים שונים שגדלו לעציצים ומילאו את המרפסת העירונית הקטנה בירוק. במקביל אביה, שהיה איש קבע, עסק בגינון כהשלמת הכנסה והיא הייתה עוזרת לו.
"הרעיון," מסבירה אפרת, "הוא לתפור גינה. לייצר משהו שכל אחד יכול להכין. הרעיון היה לתפור מוצר שאנשים יכולים למלא בו אדמה ולשתול בו צמחים – וזה מודולרי, בצורה כזאת שהכיסים מתחברים להיות כל מיני דברים. את זה אפשר לתלות על קיר או לכסות עם זה משטחי בטון. במקום לשים את הצמח באדמה אנחנו אורזים את האדמה בצורה כזאת שאפשר להניח את זה כשטיח שצומח."
ריפוי חברתי וקהילתי
ההתעסקות והמגע עם האדמה והצמחים היוו עבור אפרת ריפוי בפני עצמו, למצב בו היא נמצאה אז. מתוך כך, ומתוך זיכרונות הילדות, היא הבינה כמה ריפוי חברתי, קהילתי ואנושי טמון ביכולת לחבר אנשים לירוק ולטבע: "הרגשתי שזה ימלא צורך תרפויטי, מצד אחד, וצורך של נוי, של יופי, מצד שני. שזה משהו שאין אותו בצורה הזאת."
הריפוי שבו עוסקת אפרת לא נוגע רק לאדם אלא גם לסביבה ולכדור הארץ. במה שאנשים רבים רואים זבל אפרת רואה אוצר ואפשרות למחזר ולצמצם תהליכי הטמנה וזיהום. לכן, לאחר חיפושים וניסיונות רבים, היא בחרה לייצר את כיסי האדמה, המרכיבים את משטחי השתילה, מחומר ממוחזר. החומר ממנו מיוצרים משטחי השתילה הוא פסולת של בתי דפוס. בדרך כלל החומר הזה הולך למחזור עתיר אנרגיה או להטמנה, פעולות שעולות לנו בהרבה כסף וזיהום אוויר.
פופלינגר שפורקר לוקחת את החומר הזה ומעבירה אותו למתפרה, התופרת אותו לכיסים המרכיבים את משטחי השתילה. בכל כיס כזה יש מקום למילוי אדמה ולשתילת שתילים – וכן, יש בו פס השחלה, אליו נכנס צינור שמחזיק את פסי הכיסים יחד. את עבודת מילוי האדמה בכיסים היא מעבירה לארגון שעובד עם נוער בסיכון ביוקנעם, ולמועדון של עמותת "אנוש" בעפולה.
כיום קיימים בשוק שלל של פתרונות ורטיקליים והידרופוניים לגידול צמחים וליצירת קירות וגגות ירוקים. ברוב המקרים, שיטת הפעולה בפתרונות אלה כוללת הגעה לשטח ההתקנה ובו במקום מבצעים את מילוי האדמה ושתילת הצמחים. הפתרון של "פיסה ירוקה – PIEACE" פותח כמה אפשרויות חדשות, מעבר להיותו מבוסס על חומר ממוחזר: התפירה והחיבור של הכיסים הוא מודולרי מאוד, ומאפשר לעצב את משטח השתילה בכל צורה וגודל שהם. הגמישות והיצירתיות גדולות עד כדי כך, שאפרת מספרת שבאחד הפרויקטים שלה יצרה בעזרת כיסי השתילה את הלוגו של "ארגון הצלה". כמו כן, על הכיסים ניתן להדפיס תמונות ואף לוגואים של חברות וארגונים, וכך גם לפרסם בעזרת הקירות הירוקים.
כך למשל קרה בפרויקט קירות ירוקים שיצרה אפרת עבור עיריית חיפה. בנוסף, בעזרת משטחי השתילה של "פיסה ירוקה – PIEACE" ניתן להתקין במקום משטח שתילה שהוא כבר ירוק וצומח, אפילו עם צמחים שהם כבר בוגרים, ואף לשלב בו צמחים אכילים, כגון עלים ירוקים למיניהם או שתילי תותים. את משטחי השתילה יכולה לייצר אפרת או לשלוח ללקוח ערכה מלאה להכנה עצמית, שכל הורה או סבא וסבתא יכולים להתקין עם הילדים.
ריח האדמה
לבסוף, מספרת פופלינגר שפורקר, שלא סתם בחרה ליצור כיסים שאינם הידרופוניים, אלא שיש בהם אדמה: "יכולתי לעשות את זה הידרופוני. וברוב הקירות הירוקים שקיימים, אגב, הם שמים טוף בפנים ומזינים את המערכת בחומרי הזנה. זה סוג של הידרופוניקה. אני בכוונה משתמשת באדמה. אני מודעת לזה שהרבה יותר פשוט יהיה לעשות את זה הידרופוני. אבל יש עניין וחשיבות לריח של האדמה שמתבשם באוויר. כשאנחנו מריחות אדמה מופרשים הורמונים במוח שגורמים לנו להרגיש פרודוקטיביים וחיוביים יותר… יש צורך קמאי של אדם בטבע.
זה משהו שאנחנו צריכים. זה שהתרחקנו מהטבע העלה את כמות הבעיות הנפשיות, העלה את התחלואה. אפילו חקרתי את ההתאבדויות בישראל מ-2009 עד היום. אחד הנתונים הכי משמעותיים שיוצאים מזה הן הערים הגדולות. בערים הגדולות ואני מדברת באחוזים, ההתאבדויות רבות יותר מאשר במרחב הכפרי. ועכשיו בסגר, אנשים למשל בירושלים שחיים בקומות עמודים כאלה עם חלונות צוהר קטנים, ואת יכולה ללכת שם ובקושי לראות עץ או חלון עם אור טבעי… יש קשר בין אחוזי ההתאבדויות בערים הגדולות לבין ההתרחקות מהטבע והגישה לאור וירוק – וככה אני מקרבת את הטבע לאדם."
החזון של פופלינגר שפורקר ושל "פיסה ירוקה – PIEACE" הוא ליצור קירות במרחב הציבורי והעירוני יהיו ירוקים, ואף יהיו עשויים בצורה כזאת שהשתילים בהם יהיו צמחי מאכל. כך יוכל כל אדם שידו אינה משגת (או שאינו מעוניין לקנות חסה שלמה, שתרקיב אחר כך במקרר), לקטוף כמה עלים או ללקט כמה תותים בדרך חזרה מהעבודה: "בדרך הזאת יכולות המועצות והעיריות להפוך את המעקות, הגדרות, המתקנים העירוניים למשהו שהוא צומח ומזין.
היה סקר שהיום רק אנשים שיש להם כסף, המעמד הבינוני ומעלה, נהנים מירקות ופירות. מי שקצת יותר קשה יום, ויש כעת עוד 42,000 כאלה בעקבות הקורונה, המחיר כבר לא נגיש להם. אז המקום הראשון שהם חותכים בו זה ירקות ופירות ובעלים ירוקים. מבחינה בריאותית הנזק של זה הוא אדיר ומי שהולך לשלם על כך זה כולנו, כי זה יצא מהקופה הציבורית."
החלום שלה הוא שבסופו של דבר לפחות 70% מהקירות במרחב יהיו ירוקים, אכילים, פורחים. היתרונות של זה כאמור הם רבים – אנושיים, קהילתיים, חברתיים ואפילו אקולוגיים. "אפשר למשל," מסבירה אפרת, "להגדיל בעזרת הקירות הירוקים הללו את שטחי המרעה של הדבורים, שנמצאות בסכנה הכחדה. תחשבי שבמקום כל הסורגים שאנחנו רואים, כל מיני קירות, גגות, מבנים נטושים, נחפה אותם בקירות ירוקים. לחייב את בעל המבנה – יש לך מבנה נטוש ואתה לא רוצה לשפץ אותו או למכור אותו? תחפה אותו בקיר ירוק.
חוץ מזה, האדמה תופסת את המים. כשהוויז'ן שלי יתגשם גם השיטפונות (ההצפות ברחובות העירוניים, ר.ש) ימנעו. הרי מה יוצר את זה? ערמות של בטון שלא סופג את המים. אבל תחשבי שהקיר הוא ירוק והגג הוא ירוק – חלק מהמים נעצרים, בעצם החלחול שלהם כלפי מטה הוא מועט. וזה לא רק אני אומרת, תכנסו לאתרים של חברות גדולות שעוסקות בגגות ירוקים, זה חלק מהעניין."
"פיסה ירוקה – PIEACE" הוא עסק צומח, ממש כמו השתילים. וכמו הכיסים ומשטחי השתילה, תופרת אפרת פופלינגר שפורקר את דרכה החדשה-ישנה, צעד אחר צעד, אם זה באמצעות פרויקטים עירוניים וקהילתיים שונים שהיא יוצרת או משתפת עימם פעולה – ואם זה באמצעות סדנאות לציבור הרחב, לארגונים, לקייטנות ובתי ספר, למבוגרים וצעירים כאחד. אפרת מבקשת ליצור את המציאות הכי טובה שהיא יכולה עבור בנותיה, עבור כולנו ועבור עצמה – מציאות של שלום פנימי, אישי וכלל אנושי, מציאות של חיבור מיטיב של אדם לחברו ושל האדם לטבע ולאדמה.
