בקיבוצים שהחלו להפעיל את השיוך אנו עדים לתהליך מואץ של השתלטות השוק החופשי (עליית מחירי הדירות). מצד אחד זהו מחסום בפני משפחות צעירות, מצד שני ליורשים קשה להתעלם מהרווח הנדל"ני ולשקול לגופו של עניין את התאמת המועמדים לדרישות החברתיות והערכיות של חיי הקיבוץ. האם תהינה קהילות משמעותיות ומתפקדות בקיבוצים בעוד עשור?
*תמונה ראשית: כדי שגם בתנאים המשתנים נהיה קיבוצים, נחוצות קהילות של משמעות, ונחוצה הנהגה שחותרת למשמעות, בקיבוצים ובתנועה (אילוסטרציה). צילום: צפריר אביוב, פלאש90
בסוף השבוע שעבר ההצטלבו בקיבוצנו (עין השופט) שני אירועים שלא נועדו לחזק זה את זה כלל. בעיתון הקיבוץ התפרסמה תוכנית הדיונים שנועדו לגבש הסכמות על עתיד הקיבוץ, לעשור הקרוב לפחות. ללא קשר ביקר אצלנו ח"כ הרב גלעד קריב, שדיבר על חשיבות הקהילה (הקהילות) לעתידה של הציונות הדמוקרטית, הציונות החברתית הליברלית.
אני מניח שרובנו מסכימים עם קריב, אך נדמה שרובנו לא מודעים לסכנה המאיימת על עתידן של קהילות הקיבוצים. כולנו יודעים שאין קהילה חיה ונושמת ללא ילדים, ללא התחדשות דמוגרפית, ללא חינוך ותרבות עצמית, המהווים היום נדבך חשוב, הכרחי ומוצלח מאוד ברוב הקיבוצים בכלל ובחגי האביב במיוחד. אם כך אז היכן הסכנה?
ההחלטות לשיוך הדירות, בקיבוצים שהחליטו, התקבלו באופן דמוקרטי, על ידי רוב החברים, אך רבים לא הפנימו בזמן אמת את כל המשמעויות. המייסדים הורישו לנו קיבוצים מתפקדים עם כל הקשיים. אנחנו נוריש לבנינו ובנותינו נדל"ן שיתקשו לממשו כקהילות מתפקדות.
היו חילוקי דעות לעצם השיוך והיו חלופות לביצוע השיוך, אך כל זה מאחורינו ולא ניתן לחזור עכשיו לדיון העקרוני, בקיבוצים שיצאו לדרך, אבל ניתן לשפר את ההסדרים.
את התוצאה של ההסדרים שנקבעו ברוב הקיבוצים אנחנו רואים כבר היום בבתי הילדים המתרוקנים. מתברר שהמחיר, כ-4-3 מיליון ש"ח, אינו מתאים לרוב המשפחות הצעירות בתחילת דרכן.
קבלת חברים
בקיבוצים שהחלו להפעיל את השיוך, אנו עדים לתהליך מואץ של השתלטות השוק החופשי, וכבר מדברים שם על 7-6-5 מיליון ש"ח לדירה צמודת קרקע. מחירים המהווים מחסום קשה שבעתיים למשפחות צעירות, יחד עם היותם פיתוי שקשה לעמוד בפניו, ליורשים ולכולנו, בעת קבלת חברים חדשים לקיבוץ.
יהיה קשה להתעלם מהמחיר ולשקול רק, או בעיקר, את התאמת המועמדים לדרישות החברתיות והערכיות של חיי הקיבוץ.
על רקע תהליכים אלו אנו צפויים להתגלגל למקום כלשהו בין "מושבי זקנים", ללא צעירים וילדים כמעט, לבין "שכונות מיליונרים", ללא צעירים בני הקיבוץ (יוצאים מכלל זה בנים שהשתלבו בהסדר בשלב הראשון, במחיר מוזל מאוד).
העדיפות הנתונה ליורשים בני משפחה, לא תהווה מחסום לתהליך, היות שמטבע הדברים יורשנו יהיו בגיל מתקדם, ברוב המקרים מעבר לגיל בו מגדלים ילדים, כאשר נלך לעולמנו.
ישנן גם בעיות נוספות בהסדרים שנקבעו, בהן: גורלם של הגרושים, יכולתם של מי מהיורשים שירצו לקבל את הבית ולפצות את האחרים בהתאם לערך השוק של הנכס, ואחרות.
מכל הנאמר עד כאן, עולה בכל חריפותה השאלה האם תהינה בכלל קהילות משמעותיות ומתפקדות בקיבוצים בעוד עשור שנים.
מניתוח התהליכים בדרך זו, יובן למה אדם כמוני, שהיה כל חיו עסוק בשאלות של חברה, ערכים ורוח, רואה את הטיפול בעניין זה כדחוף ביותר, אפילו בהול.
אז מה עושים?
התשובה לתרחיש המאיים טמונה ביכולתנו לקבל כמה החלטות משמעותית, לביטול או מזעור סיכוני השיוך, חלקן כבר מיושמות בקיבוצים אחדים:
שינוי התב"ע (תוכנית בניית עיר) כדי לחרוג ממגבלת מספר בתי האב ומספר התושבים על פי תוכנית המתאר הארצית (תיקון שמקודם היום על ידי רשויות התכנון, משיקולים כלל ארציים).
שינוי כללי התכנון ל"בניה רוויה" על מנת לאפשר גידול האוכלוסייה בשטח היישוב הקיים (הקו הכחול או בקרבתו), כולל בניה לגובה.
בנייה של "שיכון ציבורי" זול בבעלות הקיבוץ, שאינו לשיוך, בידיעה שהחזר ההשקעה יבוא ברובו (לא במלואו) משכר הדירה.
ניתוק "הקשר הגורדי" (המוחלט) בין חברות בקיבוץ לבעלת בדירה, ואפשרות להיות "חברי קיבוץ בשכר דירה".
אלה או דומים להם הם "תנאים הכרחיים", אך אינם "תנאים מספיקים" כדי שנמשיך להיות קיבוצים. התנאי המספיק הוא רצונם של חברי הקיבוץ, ועליו יש להיאבק ואליו יש לחנך.
נחוצים שמיים
בספרו המעניין והמשכנע טוען ד"ר שמעון אזולאי שלמשמעות יש משקל רב יותר בחיינו, ממשקלה של "הרדיפה אחר האושר". כי מי אינו רוצה שלחייו תהיה משמעות? מי רוצה שחייו יהיו חסרי משמעות?
ברוח זו הוא מוסיף ומדבר על "קהילות של משמעות" ועל "מנהיגות של משמעות", כתנאים חיוניים למימושה של המשמעות בחיינו.
אזולאי מצטט אמירה יוצאת דופן שכתבה המשוררת עידית ברק: "אַל תְּסַפְּרוּ לִי שֶׁכְּדֵי לָעוּף כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ זֶה זוּג כְּנָפַיִם, אִם רוֹצִים לָעוּף יֵשׁ לִדְאֹג שֶׁיִּהְיוּ גַּם שָׁמַיִם".
נחוצים לנו שמיים, כדי שיהיה סולמנו כ"סולם יעקב", שרגליו נטועות בקרקע וראשו בשמיים.
כדי שגם בתנאים המשתנים נהיה קיבוצים – נחוצות לנו קהילות של משמעות, ונחוצה לנו הנהגה שחותרת למשמעות, בקיבוצים ובתנועה.
