הוא הגיע לערבה עם חלום על פרדסים, הקים לתחייה את המו"פ המקומי והיה שותף להפוך את המג'הול הישראלי למותג עולמי. בגיל 85, כשהוא מסכם עשור בהתנדבות כיו"ר שולחן התמרים וממשיך כל דרך חיים
*תמונה ראשית: אמנון גרינברג: "התגברתי על הרצון המקורי שלי לגדל אשכוליות, פומלות ותפוזים"
החקלאות של הערבה הדרומית בשנות ה-70 של המאה הקודמת נראתה אחרת לחלוטין מכפי שהיא מוכרת לנו כיום. במרכז העשייה עמדו בעיקר גידולי ירקות, ותחנת הניסיונות המקומית סבלה מחוסר תקציב ומחוסר עניין מצד החוקרים המובילים בארץ. לתוך המציאות הזו נקלע אמנון גרינברג, כיום בן 85 דמות עתירת זכויות שכבר עשורים רבים משפיעה באופן עמוק על עיצוב פני החקלאות הישראלית, ומי שמנווט בעשור האחרון את ענף התמרים כיו"ר השולחן במועצת הצמחים.
סיפורו של גרינברג בערבה מתחיל בכלל בטעות חקלאית, או ליתר דיוק – באהבה. "אחרי השירות הצבאי הגעתי לקיבוץ מגן ועבדתי שם בפרדס, ובהמשך גם ריכזתי אותו", נזכר אמנון. "כשיצאתי ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, הנושא המרכזי שלי היה פרדס והתמחיתי בהדרים ובסובטרופיים, מתוך כוונה ברורה לחזור למגן. אבל לחיים היו תוכניות אחרות. אשתי, שהיא חברת קיבוץ יטבתה, 'גררה' אותי אליה לקיבוץ".
"הדבר הכי דומה לפרדס אצלנו זה תמרים"
כשהגיע לקיבוצו החדש ושאלו אותו במה הוא רוצה לעבוד, השיב מיד שהוא מבקש להשתלב בפרדס. "אמרו לי: 'אין פה פרדס'. אמרתי: 'טוב, לא שאלתם מה יש, שאלתם מה אני רוצה לעשות'. אז אמרו לי: 'תשמע, הדבר הכי דומה לפרדס אצלנו זה תמרים, בוא תיכנס לתמרים'. האמת היא שדומה זה לגמרי לא, אבל נכנסתי לענף והשאר היסטוריה. התגברתי על הרצון המקורי שלי לגדל אשכוליות, פומלות ותפוזים איכותיים, והתחלתי לגדל זנים אחרים. בהמשך הדרך תרמתי רבות גם בנושאים של דקל נור, חדראווי וחלואווי, וכמובן – במג'הול".
לאחר שסיים את לימודיו האקדמיים, החליטה ועדת המשק של יטבתה להפקיד בידיו את מטע המנגו של הקיבוץ, אך בדיוק אז הגיעה פנייה לשנות מסלול ולנהל את תחנת הניסיונות המקומית בערבה הדרומית. המפגש הראשוני עם התחנה היה כמעט מדכא.
"מצאתי תחנה מסכנה וטכנאי בן 16 מסיני"
"האמת? היא הייתה די מסכנה ועלובה, ולא כל כך הבנתי למה נפלתי," מתאר אמנון בכנות. "המצב היה על הפנים. היו בה חוקרים שהיו גם מדריכים, וטכנאי אחד בלבד – נער בדואי בן 16 מסיני. מחקרים כמעט לא נעשו שם, ועסקו בדברים שוליים לחלוטין. כשהתחלתי לברר במכון וולקני עם חוקרי ירקות שהכרתי מהלימודים, אף אחד לא רצה לבוא. אמרו לי בצורה מפורשת: 'אנחנו לא מתקרבים לתחנה הזו'".
התפנית הגדולה שהובילה לשיקום התחנה, ולהפיכתה לימים למרכז מחקר ופיתוח (מו"פ) משגשג, נולדה בזכות פגישה מקרית לחלוטין באירוע חלוקת תעודות הגמר בפקולטה, בין החברים לספסל הלימודים של מחזור 1972–1973.
כך שיקמתי את תחנת הניסיונות עם הדור החדש
"פגשתי שם את אורי שני שלמד איתי," מספר אמנון. "שאלתי אותו מה הוא עושה, וסיפרתי לו שסידרו לי לנהל תחנת ניסיונות מסכנה בלי חוקרים. ידעתי שהוא למד קרקע ומים. אורי אמר לי: 'במקרה יש על מה לדבר, אבל יש איתנו עוד חבר שלמד ירקות, חזר עכשיו משנה בחו"ל ומחפש עבודה – צחי רותם'. אמרתי לו: 'לא אכפת לי, אני לוקח את שניכם!'. עוד לא הבנתי אז איך התקציבים עובדים, אבל אמרתי יאללה. תוך שלושה שבועות צחי רותם ואשתו נחתו ביטבתה, סידרנו להם דירה והוא התחיל לעבוד כחוקר ירקות. חודשיים לאחר מכן הגיעו גם אורי שני ואשתו. כך למעשה שיקמתי את תחנת הניסיונות עם הדור החדש. אורי שני, כידוע, התקדם יפה מאוד, עשה אצלנו את הדוקטורט והוסיף למו"פ מוניטין רב עם עבודות בסיסיות ופורצות דרך על שימוש יעיל במים מליחים, השקיה, דישון והמלחת קרקעות".
בשנת 1980 סיים אמנון את הקדנציה הראשונה שלו בתחנה, ועבר לשורה של תפקידי מפתח בקיבוצו: הוא כיהן כמרכז ענף התמרים ביטבתה, ריכז את המשק במשך שלוש שנים מורכבות בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול של התנועה הקיבוצית, ואף ביצע שנתיים תורנות במחלבה – העוגן המרכזי של יטבתה. משם יצא ללימודי כלכלה ומנהל עסקים ברופין, מתוך מחשבה שימשיך בכיוון הניהול הכלכלי, אלא שהערבה שוב קראה לו.
קדנציה שנמשכה 23 שנים
בשנת 1985 שינתה תחנת הניסיונות את פניה והפכה רשמית למו"פ, הודות להכרה של הסוכנות היהודית בצורך במחקר ברמה הגבוהה ביותר להתמודדות עם תנאי האזור הקיצוניים. בסוף שנות ה-80, כשהמו"פ נקלע למשבר ניהולי ומנהיגותי, פנו החברים אל אמנון וביקשו ממנו לחזור. הוא נענה לאתגר, ובסוף שנת 1989 נכנס שוב ללשכת המנהל – קדנציה שהתארכה פעם אחר פעם ונמשכה בסופו של דבר 23 שנים רצופות.
אחד המהלכים המשמעותיים שהוביל אמנון בשנות ה-90 היה קליטת מדענים עולים מברית המועצות לשעבר. הממשלה הציעה אז תוכניות סבסוד מדורגות לשכרם של החוקרים החדשים, ואמנון השכיל לנצל זאת כדי להזניק את רמת המחקר באזור. "זו הייתה תרומה עצומה – גם עבורם, שמצאו בית מקצועי, וגם עבורנו כמערכת מחקר," הוא מדגיש בגאווה, ומציין בסיפוק כי בניגוד למוסדות אחרים שפיטרו חוקרים עם תום הסבסוד הממשלתי, המו"פ בערבה הדרומית שמר על עובדיו ומימן את משכורתם גם ממקורות עצמיים.
חקלאות פורצת גבולות: מהודו ועד ירדן
המוניטין המקצועי שצבר אמנון בניהול המו"פ ובגידול באזורים צחיחים פתח בפניו דלתות גם בזירה הבינלאומית, והוביל למיזמים בעלי אימפקט כלכלי וחברתי עמוק. בשנת 1996 הוא נשלח מטעם קרן ג'יפריד למשימה מיוחדת לשדרוג ענף התמרים במדינת גוג'ראט שבהודו – חבל ארץ חצי-מדברי שבו גידלו תמרים ברמה בסיסית ביותר. במשך תשע שנים נסע לשם מספר פעמים בשנה כדי ללוות את החקלאים המקומיים.
"לשמחתי, הפרויקט הזה זכה להצלחה כבירה", מספר אמנון. "לא מדובר בתמרים שמקשים על השוק הישראלי, כיוון שהם מגדלים שם תמרים לצריכה כפרי טרי (בוסר, במודל של הזן 'ברהי'), אבל המיזם הזה חולל מהפכה חקלאית וכלכלית בחבל הארץ הכושל הזה. כיום זהו אזור מתפתח בצורה מרשימה ביותר, וזה מעניק לי גאווה גדולה".
שנתיים מאוחר יותר, ב-1998, יזם אמנון בשיתוף עם צוות המו"פ פרויקט חקלאי מרתק נוסף, הפעם ממש מעבר לגבול – בכפרים של הערבה הירדנית. במשך למעלה מעשור פעל הצוות הישראלי בהדרכה וחניכה של החקלאים הירדנים, שסבלו מרמה מקצועית נמוכה. המיזם, שהתנהל ברובו "מתחת לרדאר" בשל הרגישויות המדיניות, חולל מהפכה כלכלית וחברתית עצומה באותם כפרים וזכה להערכה עמוקה מצד הממשל הירדני.
ההובלה של ענף התמרים והאיומים שבאופק
לפני כעשר שנים, לאחר שפרש מחלק מפעילויותיו וחרף גילו המתקדם, שכנעו את אמנון לקחת על עצמו את תפקיד יו"ר שולחן מגדלי התמרים במועצת הצמחים – תפקיד מורכב אותו הוא מבצע בהתנדבות מלאה. בקרוב הוא צפוי לסיים עשור בתפקיד ואינו מתכוון להמשיך לקדנציה נוספת, אך הוא מותיר מאחוריו ענף חזק ויציב שעבר תהפוכות משמעותיות.
"בעשר השנים הללו הענף הפך לענף יציב מאוד וענף ייצוא מוביל", מסביר אמנון את תמונת המצב הנוכחית. "רוב-רובה של תוצרת התמרים בארץ מופנית לייצוא, וזה יתרון עצום. הענף הזה הוא העוגן הכלכלי של כל יישובי הגבול המזרחי של מדינת ישראל, והוא עדיין מביא תמורה הולמת להשקעה האדירה הנדרשת בו".
במרכז הענף עומד, כצפוי, זן המג'הול, שקצר מוניטין עולמי יוצא דופן. עם זאת, אמנון מבקש להציב תמרור אזהרה מפני העתיד לבוא: "המג'הול מצריך המון עבודה והשקעה כיוון שמדובר בפרי רגיש מאוד. יחד עם זאת, בזכות המוניטין המצוין שהצלחנו לבנות לו לאורך השנים בהשקעה משותפת רבה, המג'הול הישראלי גוזר כיום את המחירים הגבוהים ביותר בשוק העולמי – הרבה יותר מזנים אחרים, ובוודאי מהזנים הנחותים שמגיעים ממדינות אחרות. אבל המצב לא פשוט. שטחי הגידול של המג'הול בעולם הולכים וגדלים, ויש לנו מתחרים חזקים. המוניטין של הפרי והרווחיות הגבוהה שלו מושכים כל מי שיש לו אקלים ותנאי גידול מתאימים להיכנס לענף. קצבי הגידול של המתחרים בעולם די מאיימים, ואנחנו נצטרך להמשיך ולתת לכך מענה מקצועי ואיכותי כדי לשמור על היתרון שלנו".
לא עוצר: מחקר המנגו, הליצ'י והמבט קדימה
למרות שהוא כבר חצה את גיל 80, המונח "פרישה" זר לאמנון. הוא ממשיך להגיע לשטח ולנהל בפועל חלקות תצפית ומחקר, מתוך אותה סקרנות חקלאית שאפיינה אותו בתחילת הדרך. אחד הפרויקטים המרכזיים שמעסיקים אותו בשנים האחרונות הוא החזרת המנגו לערבה הדרומית – הפעם בעידן המים המותפלים.
"את המנגו ניסינו לגדל בערבה כבר לפני 40 שנה ויותר," משחזר אמנון, "אבל הגידול הגיב רע מאוד למי ההשקיה המקומית, שהם מים מליחים. המנגו פשוט לא אוהב מלח. היבולים היו נמוכים מאוד – טון עד טון וחצי לדונם, בהשוואה לשלושה או שלושה וחצי טונות שמקבלים באזור סובב כנרת בצפון. עם תחילת ההגעה של מים מותפלים לאזור שלנו, הובלתי מחקר שנמשך תשע שנים במטרה לבחון האם איכות המים המשופרת תאפשר לגדל כאן מנגו בכיר, שמגיע מוקדם לשוק, יהיה איכותי ויצדיק את ההוצאות. למרות שסיימתי רשמית את תשע שנות המחקר הללו, אני עדיין מתחזק בפועל את חלקת התצפית הזו, שמונה כ-250 עצים".
לא מוותר למלח: האתגר החדש בעידן ההתפלה
המטרה של המשך המעקב בחלקה הצעירה היא לבחון את תגובת העצים הבוגרים למים המותפלים, ולנסות להוכיח היתכנות כלכלית לחקלאי האזור: "צריך להבין את האתגר: בשל ההתאדות הגבוהה בערבה, אנחנו נאלצים להשקיע כמויות מים פנטסטיות, הגבוהות בהרבה מהמתחרים שלנו בצפון. לכן, היתרון הכלכלי היחיד שלנו יכול להגיע רק מאיכות יוצאת דופן והקדמה משמעותית בעונה. נכון לרגע זה עוד לא הוכחנו כלכליות יתר, אבל אנחנו לא מוותרים ומאמינים שנוכל להשתחל לשוק גם בנושא הזה".
מתוך מחקר המנגו, כמעט במקרה, נולד באותה חלקה סיפור הצלחה חדש ומבטיח – גידול הליצ'י. "זה מעין מוצר לוואי של המחקר", מספר אמנון בהתלהבות. "כחלק מהתצפיות שערכנו, שתלנו לפני שמונה שנים גם עצי ליצ'י בתוך חלקת המנגו. וראה איזה פלא – הליצ'י, תחת תנאי המים האיכותיים והאקלים שלנו, גדל בצורה יפהפייה. הוא מניב יבולים יפים ובעיקר מגיע לשוק בשלב מוקדם מאוד, שזה היתרון המרכזי שלנו בערבה". התצפית המוצלחת הזו כבר הולידה מחקר רחב ומסודר על גידול ליצ'י באיכויות מים שונות בערבה הדרומית, המובל כיום על ידי ד"ר מיכל אדלר.
לצד העשייה החקלאית הענפה, אמנון מוצא זמן לתרום לקהילה גם בכובעו כמורה דרך מוסמך, כאשר הוא מתכנן ומוביל בהתנדבות טיולים ברחבי הארץ עבור ותיקי חבל אילות. הידע העצום שצבר וההיסטוריה השזורה בזו של האזור הופכים אותו לכתובת קבועה לייעוץ עבור הדור הצעיר ועבור ותיקים המבקשים להיזכר בימיה הראשונים של ההתיישבות. "אני נמצא במסגרת הזו כבר הרבה מאוד שנים", מסכם אמנון, "ושמח להמשיך ולתרום ככל שביכולתי".
חקלאות בגיל 85: הניסוי שלא נגמר
כשאמנון גרינברג מביט היום על מרבדי הירוק של מטעי התמרים וחלקות המחקר הפזורים לאורך הערבה, הוא לא רואה רק חקלאות מתקדמת, אלא מפעל חיים של דור שלם. הילד שהגיע מהמרכז עם חלום על פרדסים ואשכוליות, הפך לאחד מעמודי התווך של ענף התמרים הישראלי, ולמי שהוכיח כי בעזרת חזון, מדע ועקשנות – גם המדבר הצחיח ביותר יכול להניב פירות איכותיים שאין להם מתחרים בעולם.
גם כשהוא מתכונן להעביר את שרביט הניהול של שולחן התמרים לקדנציה הבאה, ברור לכל כי הרוח של אמנון – רוח של יזמות חלוצית, פריצת גבולות וצניעות עמוקה – תמשיך ללוות את חקלאי הערבה ואת ענף המטעים הישראלי עוד שנים רבות. בגיל 85, עם נעלי עבודה ומבט קדימה אל עבר עונת הליצ'י והמנגו הבאה, הוא מזכיר לכולנו שחקלאות אמיתית היא לא רק מקצוע, היא קודם כל דרך חיים.
