זה המוטו שלקח אליהו אפריאט מסבתו ואימץ לחייו. אפריאט, חקלאי וחבר מרכז הליכוד, נבחר באחרונה ליו"ר ועד הנהלת האגודה במושב. במשק 16 של משפחת אפריאט תמצאו את המוזיאון לחקלאות בישרש ואת חדר ההנצחה שהקים לזכר הוריו, לצד חווה חקלאית אורגנית שהקים למטרות חינוכיות
*תמונה ראשית: אליהו אפריאט, יו"ר ועד הנהלת אגודת ישרש. צילום: עמוס דה וינטר
אליהו אפריאט (70) ממושב ישרש הוא טיפוס צבעוני, תמיד מחייך ושמח, בעל חוש הומור מפותח מאוד, חבר מרכז הליכוד ויו"ר הנהלת האגודה של המושב, שבשטח המועצה האזורית גזר. אפריאט נבחר לתפקיד יו"ר הנהלת ועד האגודה במושב בחודש מרץ האחרון, לאחר שבמשך שנים ארוכות מילא תפקידים ציבוריים שונים במושב ובמועצה.
לאחר שנבחר כתב לחברי המושב: "ברצוני להודות לכם על האמון שנתתם בי בבחירות האחרונות. אעשה כל מאמץ להצדיק אמון זה לוועד המושב. לחברי הוועד הנבחרים אני מודה לכם שבחרתם בי פה אחד ליו"ר הנהלת אגודת ישרש.
"תודה לשתי נשות המושב היקרות שחינכו אותי בילדות, למורה דניאלה לוי, שחינכה אותי בכיתה א', ולמורה עדה לוי חסון שחינכה אותי שנתיים בכיתות ב' ו-ו'.
"ייצגתי את המושב כחבר במועצה האזורית גזר שתי קדנציות, הראשונה כחבר הנהלה עם עמרם שושן ז"ל ממושב מצליח, והקדנציה השנייה כחבר הנהלה עם פטר וייס ממושב משמר איילון. כיום אני ביחסים מצוינים עם ראשת המועצה רותם ידלין מכרמי יוסף.
"אני פעיל 40 שנה בפורום ארצי ובקשרים טובים עם מספר חברי כנסת ועם שרים בכירים בממשלה.
"אני אעמיד את ניסיוני וקשריי למען המושב שאני אוהב ובו נולדתי, גדלתי וחונכתי. בשמי ובשם כל החברים אנחנו רוצים להודות למר ג'ו לוי, יו"ר הוועד ששירת את המושב מעל 40 שנה ותרם רבות למושב ולחברים. אני לרשותכם תמיד, אליהו אפריאט."
ימים ראשונים בישרש
הוריו של אליהו, אליס ויצחק אפריאט, עלו ממרוקו ארצה בשנת 1950. הם הצטרפו לגרעין הציוני "קדימה" בקזבלנקה, שהיו לו נציגים בכל מרוקו. הם באו ממוגדור, עיר נמל שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי.
אליהו מספר: "בגרעין שלהם היו רק משפחות צעירות עם שלושה ילדים. אספו אז 70 משפחות ויחד עלו לארץ ישראל. שמו אותם במעברה ב' ברמלה ומדי יום הגברים קמים והולכים להכשיר את המושב הסמוך, שהיו בטוחים שקוראים לו קדימה.
"בהתחלה התגוררו באוהלים, בנו בעצמם צריפים ועברו אליהם. כשהלכו לרשום בעלות על המשק והקרקע, קם הפקיד ואמר: 'יש כבר יישוב בשרון שנוסד ב-1935 שנקרא קדימה, אתם לא יכולים להיות מושב קדימה'. מבחינת המתיישבים זה היה אירוע דרמטי וגם קצת מצחיק, כי חלק מהעולים האשימו שגנבו להם את שם המושב. מה עשו? לקחו ספר תנ"ך ואמרו נפתח והיכן שייפול נמצא שם. פתחו ומצאו בספר ישעיהו, כ"ז פסוק ו': 'הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל; וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה'. וכך קבעו את השם של המושב – ישרש, למרות שבאורגינל רצו שייקרא קדימה.
"אבי לא היה חקלאי, למעשה אף אחד מהם לא היה חקלאי. במרוקו אבי היה סוחר. כשהגיעו למושב הוא קיבל חצי סוס עם השכן ומחרשה. אחרי שהיו באוהל ובצריף, תקופות שעוד לא הייתי, בנו בית בצורה ח', עם חדר גדול להורים, מטבח, חדר לסבתא וחדר לילדים. היינו בחדר שמונה ילדים, שניים במיטה. ישנו על מיטות סוכנות מברזל.
"הסבתא אהבה אותי והייתה מכינה תרופות סבתא. היא ושותפה שלה במושב. היא הייתה מפחלצת ציפורים נגד עין הרע, מכינה תרופות ומיני תערובות לכל מיני סגולות. היא גם לימדה מרוקאית, היו לה כל מיני אמרות שפר והיה לה מוטו שאימצתי אותו ומלווה אותי בחיים: 'תהיה קליל וחביב ויאהבו אותך אנשים', או בקיצור – אל תהיה כבד ורציני מדי."
על הבעיות הלא פשוטות שהיו בארץ בין העולים שבאו מארצות ותרבויות שונות הוא מספר:
"נולדתי ב-1955 ובשנת 1961 הייתי בכיתה א'. למעשה נולדתי לתוך החקלאות. היה בישרש בית ספר לכיתות א'-ח', אבל בכיתה ד' העבירו אותנו לבית ספר במושב סתריה לאינטגרציה. עברנו לשם והיה בלגן גדול. זה התחיל מאיזה ילד מזרחי שנתן בוקס לילד אשכנזי והתפתח לקטטה. באה אמו, לקחה את הילד ואמרה: 'בא הביתה, אלה שוורץ-חייעס'. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזאת – 'שוורץ-חיה'.
"הם היו שישה ילדים ואנחנו המזרחים היינו תשעה, וההורים של הילדים האשכנזים התחילו להוציא אותם מהכיתה, עד כדי כך. באה המורה, שחששה שעוד מעט תיגמר לה הכיתה, כינסה את כולנו ואמרה: 'אתם מעתה והלאה תהיו ביחד'. היא דיברה על לבנו, ולא תאמין – מאותו רגע והלאה הפכנו לקבוצה אחת מגובשת וחברתית והיינו דוגמה לבית הספר."
אליהו נולד במושב ישרש, אח צעיר לשלושה אחים שנולדו עוד במרוקו ושלוש אחיות. חווה היא הבת הבכורה, יעקב ז"ל היה רופא, מרסל נקרא על שם הסבא מכלוף, שמעון (סמי) לא נשאר במושב, אחריהם טובה, אליהו, נעמי ואחרון חביב – נסים, בן הזקונים.
רק לא כבשים
עדר הצאן גדל ל-45 כבשים ואליהו רעה במשך שש שנים את הצאן.
"היה לנו 1,500 דונם משותף לכל המושב וכל אחד היה לו 8 דונם ליד הבית, לא היה כמו היום," הוא נזכר. "הייתי חמור עבודה של הכבשים ולא אהבתי את המרעה. הייתי טיפוס חברתי, נער צעיר, רציתי להיות עם החבר'ה והבנות – אבל רוב הזמן הייתי במשק."
בצעירותו למד אליהו במקווה ישראל. כבר כנער הוא ואחיו עזרו לאביהם במשק, שבו גידלו כבשים, ירקות, עופות ותות שדה – מה שנקרא אז "משק מעורב".
אליהו מספר: "באמצע כיתה ח' שמעתי על בית הספר מקווה ישראל וביקשתי מאמי 5 שקלים לאוטובוס. נסעתי למקווה, עשיתי בחינה והתקבלתי, אבל נתנו לי רשימה של ציוד שצריך להביא – שלושה סדינים, שלוש ציפות, בגדי עבודה וכך הלאה. "היינו אז עניים, אז כנער חשבתי – מי ייתן לי את זה? מזכיר המושב, צפריר שקורי, שהיה מנהל מחלקת חינוך במועצה, אהב אותי. באתי אליו והסברתי לו שאין לנו אפשרות לממן את זה. הוא קרא לעובדת סעד מקיבוץ נען ואמר לה לרכוש את הכול והבטיח שהמחלקה תשלם. היא לקחה אותי לרמלה, לחנות שהייתה בבעלות ההורים של מוני מושונוב, ושם קנינו הכול. כך הגעתי למקווה.
"במקווה ישראל המדריך ביקש ממני לספר על המושב ועל המשק שלנו. סיפרתי לו שיש לנו צאן, ירקות, תות שדה, משק מעורב. הוא שמע 'צאן' ואמר: 'מצוין, בדיוק התפנה מקום בכבשים, תוכל לעבוד שם'.
"קמתי ועניתי לו: 'אם ככה אני הולך'.
הוא שאל: 'מה קרה?'
אמרתי לו: 'באתי לפה בגלל הכבשים? שש שנים אני עם הכבשים, ואתה רוצה לשים אותי שוב בכבשים?'
"הוא אמר: 'שב, שב, מה אתה רוצה?'
עניתי שאני רוצה ענף שביום שישי סוגרים ולא שומעים ממנו עד יום ראשון בבוקר. בסוף הוא רשם אותי למכניקה – מכונאות טרקטורים וציוד חקלאי – ולפרדס."
פוסט טראומה בימים שלא ידעו מה זה אחד מאחיו של אליהו, יעקב אפריאט ז"ל, כבר נפטר. הוא לחם כחובש במלחמת ששת הימים וראה מראות זוועה ברמת הגולן. כשחזר הביתה רצה ללמוד רפואה, אך לא התקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. לבסוף למד איטלקית ונסע לבולוניה שבאיטליה ללמוד רפואה, שם התקבל ללימודים.
אליהו אפריאט: "שש שנים הוא למד רפואה ובשנה האחרונה החליט לעבור מבולוניה למילנו, לאוניברסיטה יותר יוקרתית, אולם לאחר חצי שנה קיבל התקף טראומה. בדיעבד הסתבר לנו שהוא הלום קרב. הוא סבל מפוסט טראומה בתקופה שעדיין לא הכירו את התסמונת כמו היום."
אליהו מספר שבאותה תקופה היה חייל וכל בני המשפחה ניסו בכל מאודם לשכנע את יעקב לחזור הביתה, אך הוא סירב שוב ושוב.
"אמי הייתה אובדת עצות. היא פנתה לאחותה בצרפת, שאמרה לה שהסבתא היא ממשפחת אלהרר, ממנה בא גם הזמר דודו אלהרר, ושהבן דוד של הזמר הוא הרב הראשי של מילנו. התקשרו אליו והוא הסכים לסייע והצליח לאתר אותו. הוא הצליח לשכנע אותו לחזור לארץ לטיפול, קנה שני כרטיסים והביא אותו."
יעקב ז"ל אושפז בבאר יעקב, בבית חולים לפגועי נפש, שם טופל ומצבו אף השתפר, אך באופן טרגי, כאשר יצא לחופשה – נדרס על ידי נהג בתאונת דרכים.
לימודי חקלאות
בצבא המשיך אפריאט לעזור לאביו במשק.
"הייתי מקבל פעם בשלושה חודשים שבוע חופש ופעם בחצי שנה חופשה חקלאית. כאשר השתחררתי התחלתי לעבוד בחקלאות. בא משה אסולין, שהיה ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל, ושימש כמנהל המחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד.
"הוא בא לשטח ואמר לי: 'אליהו, חבל, אתה בחור מוכשר. אדמה? תמיד אתה יכול לחזור לעבוד. בוא, אני אקח אותך ללימודים'.
"הלכתי ולמדתי במשך שנה וחצי חקלאות ברופין. אסולין היה מועמד של מפלגת העבודה, ובכלל אז רוב המושבים היו מערך, אבל ברופין עמדתי על דעתי הפוליטית שאני שייך לימין. חבר שלי ממקווה ישראל היה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, הוא היה חבר של רוני מילוא ומיקי איתן, והוא הכניס אותי לפעילות הפוליטית ורשם אותי כחבר ליכוד בשנת 1981."
בית ומשפחה בישרש
את רחל, כיום רעייתו, פגש אליהו כשלקח חבר ממושב משמר הירדן למצודת זאב. אותו חבר היה צריך לקבל מלגת לימודים במצודת זאב, אך לא היה לו רכב ואליהו הקפיץ אותו לתל אביב. רחל, אף היא ממושב משמר הירדן, למדה באותה תקופה למקצוע דיאטנית קלינית במכללת דוד ילין.
"כיוון שהם מאותו מושב הם דיברו ביניהם ולא הצלחתי להשחיל מילה. אז נדלקתי עליה, וברגע שהוא ירד לקבל את המלגה לקחתי ממנה את מספר הטלפון שלה. אני אדם מאמין – אתה עושה חסד לבן אדם ומיד אלוהים גומל לך. כך הכרתי את אשתי.
"היא הייתה עתודאית, גמרה את הלימודים והייתה קצינת רפואה. היא שירתה כדיאטנית בבית הבראה צבאי בחיפה. אנחנו התחתנו ובהמשך העבירו אותה לאסף הרופא. היא שירתה בקבע, אבל בלי מדים, במשך עשר שנים.
"ואז, ב-1992, החליט הרמטכ"ל דאז אהוד ברק שצריך לעשות צבא קטן וחכם. הציעו לה את אותו תפקיד בעפולה, אבל היא החליטה לעזוב, ועם הפיצויים סיימנו לבנות את הבית והיא המשיכה לעבוד במקצוע במשרד הבריאות.
"לאשתי יש אח בכור ושש אחיות, אז אנחנו שישה גיסים. הקמנו 'פורום גיסים' ואני יושב ראש הפורום."
לאליהו ורחל נולדו שלושה בנים: הבכור יעקב (יקי), בן 40; האמצעי גיא יצחק, בן 38; והצעיר עומרי, בן 27. הבן הצעיר משרת ביחידת יהל"ם והמבוגר הוא כיום מ"פ מנהלה של יחידת קומנדו מילואים.
לאחר הלימודים ברופין התקבל אפריאט לעבודה בנתיב הגדוד בבקעת הירדן. הוא נשאר שם חודש, עזב והצטרף לאחיו. יחד גידלו ירקות ואף פתחו חנות בשוק.
"חזרתי למושב. לאבא היה משק, לאחי היה משק ולי לא היה משק. גרתי בחינם בבית הישן ועבדתי איתם ארבע שנים, עד שהייתה לי הזדמנות וקניתי משק ב-68 אלף דולר ב-1986. זאת הייתה תקופה טובה, עשינו הון. גידלנו עגבניות, מלפפונים, פלפלים ועוד. התחלנו עם מרסל אחי ואבא, אחי הקטן נסים עוד היה בצבא וכאשר השתחרר הצטרף אלינו. בניתי משק ובאמת הצלחתי."
המוזיאון והחווה החקלאית
בשנות ה-90 מצב החקלאות בישראל היה בכי רע.
"עד 93' חגגנו, היינו סוג של רמי לוי של שנות ה-80," מספר אפריאט. "היינו שלושה אחים ואבא זכרונו לברכה, היה לנו משק גדול ולקחנו בשכירות חנות בשוק. אנחנו מגדלים, מוכרים וראינו ברכה בעמלנו.
"ב-93' היה את הסכם אוסלו, לפיו מכניסים מעזה את כל הירקות לישראל, והם הציפו את השוק. אני הייתי חקלאי וסוחר לחלופין – פעם הייתי בשדה ופעם בשוק. לי עלה 1.10 שקל לגדל מלפפון ואחרי זה הייתי מוכר אותו ב-4–5 שקלים. אחי, שהיה מתווך של ירקות, היה קונה מהם את הסחורה בחצי שקל. אז איך יכולנו להתחרות מולם? לא נשאר רווח. בנוסף עשינו טעות ומכרנו את החנות בשוק. בדיוק סיימתי את בניית הבית והלכתי לעבוד כשכיר."
בשיא המשבר בחקלאות התקבל אפריאט לעבודה בשנת 1995 בתפקיד קצין ביטחון בגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, שם עבד במשך 15 שנה.
"במקווה התאהבתי בהיסטוריה," הוא אומר. "אני אוהב היסטוריה ולכן אני אוסף כל מיני כלים עתיקים. אפשר להגיד שאני אספן. יש אספן ויש אוגר, ואני משתדל ללכת ביניהם באמצע.
"האמת שהילדים שלי לא אהבו את זה שאני שומר את הכלים האלה. יום אחד התעצבנתי והלכתי לזרוק הכול, אבל בא אליי מישהו ואמר לי: 'חבל שאתה זורק, לדברים האלה יש ערך היסטורי גדול'. אז חלק זרקתי וחלק החזרתי לבית."
בשנת 1995 נפטר אביו של אליהו, יצחק אפריאט ז"ל. בשנת 1998, במלאת שלוש שנים לפטירתו, הקים אפריאט מוזיאון צנוע על החקלאות במושב ישרש, להנצחת שמו של אביו. בפתיחת המוזיאון הרשמית נכחו כ-300 איש, במעמד ראש המועצה דאז פטר וייס, ואמו גזרה את הסרט.
במוזיאון הוא מציג את הכלים החקלאיים הישנים ואת החיים החקלאיים של שנות ה-50: מעדרים מסוגים שונים, טוריות, מגלים, מחרשות ידניות הרתומות לסוסים, חרמשים מכל הסוגים, טרקטור מסיי פרגוסון משנת 1978 ועוד.
השנה, כאשר אמו נפטרה בשיבה טובה בגיל 96, בנה חדר הנצחה לזכרה, אליס ז"ל, ובו הוא מציג כלי בית ישנים של פעם, שנחשבים כיום לנדירים.
המוזיאון וחדר ההנצחה מעניקים למבקרים מסע נוסטלגי לימי הקמת המושב בשנת 1950, עם תצוגת כלים חקלאיים היסטוריים ופריטים ביתיים משנות ה-50 וה-60.
במקביל להפעלת המוזיאון, אפריאט עדיין מנהל במשק חווה חקלאית אורגנית למטרות חינוכיות. בימים אלה יש בחווה דלועים, חסות ממינים שונים, עגבניות, תירס, תות שדה, עצי תות, ענבים ועוד.
במימונה האחרונה אירח אליהו את כל מכריו וחבריו ביום משק פתוח וחגיגת מימונה, עם בוא האביב וימי התחדשות הטבע. בחווה נהנו המוזמנים מקטיף עצמי חווייתי: קטיף תות שדה מהחממה, תות עץ אפגני אורגני היישר מהעץ, וכן סיורים בין גידולי תירס, עגבניות, בצל ירוק ועוד.
