תולדות קיבוץ דליה, מימי "חומה ומגדל", דרך "חג המחולות" ואנקדוטות נוספות בספר "איך היגענו הנה – לידתו של קיבוץ" שכתבה עדה רוזן גל, בת הקיבוץ
*תמונה ראשית: עדה רוזן גל. הניסוי והנס. הקמת קיבוץ דליה. צילום: דניאלה קונטיני
ב- 1944, בעת שמיליוני חיילים נלחמו באירופה למיגור גרמניה הנאצית, הציעה אילזה פלס, אשת חינוך ותרבות ממייסדות דליה, לחגוג את חג השבועות באירוע של ריקודים עם חברי הקיבוצים השכנים. הצטרפה אליה ליוזמה חברתה גורית קדמן, מורה למחול ומהיוצרות הבולטות של ריקודי העם בישראל.
10,000 רקדנים ורקדניות השתתפו בכנס הראשון, בבא אחריו, שהתקיים ב-1947 כבר הגיעו 25,000. תנועת "המזרחי" התלוננה על כך שהכנס התקיים בשבת, ובן גוריון שלח מכתב למזכירות, אבל ללא הועיל. הכנס הפך למסורת ולאבן דרך בתולדות המחול בישראל, ומשך אליו במהלך השנים מאות להקות.
סיפור לידה
סיפורו של הכנס הוא אחת מנקודות הציון בספרה של עדה רוזן גל, בת קיבוץ דליה, "איך היגענו הנה – לידתו של קיבוץ", המוקדש ל-20 השנים הראשונות של קיבוץ דליה. השנים המכוננות, הכוללות את גיבוש הקבוצות המייסדות בחו"ל, העלייה על הקרקע כאחד מ-52 יישובי "חומה ומגדל", ותחילת הדרך בהתיישבות, בחקלאות ובתעשייה.
רוזן גל נולדה בדליה ב-1948, ביתם של חנקה ומרדכי יגול (יגולניצר). אביה היה דמות מרכזית בקיבוץ, כיהן כגזבר, ובהמשך היה מנהל מפעל "ארד" לאביזרי השקיה במשך עשרות שנים. לאימה היו נטיות אמנותיות שעברו בהמשך אליה. היא עצמה שירתה בחיל האוויר, ואחרי הצבא למדה כימיה ("כדי לעבוד במפעל זוהר"), הייתה אקונומית, וכיהנה כמנהלת אדמיניסטרטיבית של המוסד החינוכי הרי אפרים. במקביל למדה מינהל חינוך. לאחר שנישאה בשנית (לדני גל ממעברות) עזבה המשפחה לכוכב יאיר ורוזן גל עבדה כמנהלת תחום בחברת תרופות גדולה. כיום היא פנסיונרית, עוסקת ביצירת חפצי אמנות ויודאיקה מזכוכית, ובהתנדבות. "איך היגענו הנה" הוא ספרה הרביעי.
המטפלת המיתולוגית, האידאולוג והמוזיקאי
הספר עוסק בשנים 1933 עד 1951, מחולק לפי תקופות ותקופות משנה, ומסתיים בשנה שבה מצאו מים באדמות דליה. חלקו הראשון מתמקד בנושא "מאירופה למושבות", בו מתארת הכותבת את צמיחתן של שתי הקבוצות שיסדו את דליה: העולים מרומניה ומטרנסילבניה, קבוצת "במעלה" ששהתה אחרי עלייתה במגדיאל, וקבוצת "במפנה" של הייקים שהתיישבו עד העלייה לקרקע בכרכור. השילוב בין שתי הקבוצות השונות באופיין לא היה מובן מאליו, אבל בסופו של דבר הצליח, ומעלה עד היום אנקדוטות הומוריסטיות אצל בני הדור השני. החברים והחברות עלו כאמור כיישוב "חומה ומגדל" לנקודה זמנית, ואחרי כשנתיים עברו למיקום הנוכחי.
לצורך כתיבת הספר נברה רוזן גל בארכיון של דליה שם השכילו לשמר חומר רב ועשיר על השנים הראשונות, וכן בארכיונים של מגדיאל ושל כרכור, ובחוברות זיכרון. בנוסף לתיאור ההיסטורי הכללי, היא התמקדה במספר דמויות משמעותיות מבין המייסדים והביאה את סיפורן: המטפלת המיתולוגית, האידאולוג, האמן, איש הכספים והמוזיקאי. כל קורא חבר קיבוץ בהווה או בעבר יזהה דמויות כאלה גם בקיבוצו, כך שהספר אינו מיועד רק לאנשי דליה, אלא יכול לעניין את הקהל הרחב.
הצ'לו של טוטו, הקמת "מסבנה" ומפגש עם קובה ריפתין
אחד מהסיפורים מתאר את דרכו של יצחק דרור ("טוטו") מטרנסילבניה, שהסכים למכור את הצ'לו שלו ולהעביר את התמורה לתנועה שהיה חבר בה, תמורת הבטחה (שלא מומשה) שיקבל צ'לו אחר בארץ. לכנס המחולות חיבר טוטו יחד עם אילזה פלס את השיר-ריקוד: "בוא דודי אלופי הגורנה".
הספר מתאר את הקמת מפעלי הקיבוץ, "זוהר דליה" (שהוקם כ"מסבנה", בית מלאכה לסבונים במגדיאל), ו-"ארד דליה", שנוצר מאיחוד בין שתי מסגריות. בצד ציטוטים רבים מדברי חברים בעלונים ובאספות, אפשר לקרוא על אירועים נבחרים בחיי הקיבוץ כמו שאלת ההתגייסות לצבא הבריטי, הקמת בית הילדים הראשון, חפירת הבאר הראשונה, ומפגש עם קובה ריפתין ויעקב חזן.
"את סיפור הקמת קיבוץ דליה ושנותיו הראשונות אני מתחילה מבית הקברות, המקום בו התחלה וסוף מתחברים" כותבת רוזן גל על ספרה. "אני פוסעת דרך הראשונים שהגיעו מאירופה וחלמו על חיי שיתוף ובחירה בחיים של יחד בקיבוץ. בדרך זו יש ברצוני לשקף את הניסוי ואת הנס שהיה תוצאתו, הקמת קיבוץ דליה, ועוד קיבוצים רבים, על ידי אותם בחורות ובחורים צעירים שעזבו את ביתם החם והלכו להגשים את החלום הציוני. מקום של חיים שיתופיים למשפחה גדולה ומגוונת".
"איך היגענו הנה – לידתו של קיבוץ", עדה רוזן גל, 188 עמ', בהוצאה עצמית, עורכת: הגר ינאי
הלילה של קבוצת שיבולים
בלילה מאוחר כאשר כבה הגנרטור השתרר לפתע שקט מוחלט ואיתו חושך מפחיד. המבנה של בית הילדים בו חיינו היה כיתה בצד אחד לאחר מכן חדר אוכל ובהמשך מסדרון ארוך של חדרי שינה. החושך הפתאומי היה מאיר אותנו. היינו עומדים ליד החלונות וצועקים לשומר שיבוא. לא ידענו מי השומר, היתה תורנות בין כל חברי הקיבוץ. אז קיבלנו קצת ביטחון כאשר עמדנו צפופים ליד החלון ביחד. הכי אמיץ בקבוצה שלנו היה שמחה, ילד חוץ קצת שמנמן. הוא היה מלווה אותנו לבית השימוש. אותי, אומרת נועה, הוא ליווה עד לשירותים ואני זוכרת שברגע כניסתי לשירותים הוא היה בורח לחדרו וצועק "מחש מחש" הוא לא ידע לומר את האות נ'. למרות שהכרנו את התנהגותו הייתי ממשיכה לקחת אותו שילווה אותי לפחות חצי דרך. הפחד והלבד היו חלק מהלילה שלנו.
(מתוך הספר, עמ' 150)
השאלה המינית – פי שניים בחורים
"השאלה המינית" – כך הגדירו החברים את חוסר האיזון בין המספרים. פי שניים בחורים מהבחורות בקיבוץ במפנה. דרוש אומץ לעסוק בשאלה זו, נאמר בדאגה ואי נוחות אצל רבים מהחברים. זועקים בשיחה, שנוצר הרכב לא מוצלח בין מספר הבחורות לבחורים ועובדה זו גוררת אחריה מצוקות רבות. מצד אחד הבחורים, המחפשים בת זוג לטעמם, ומצד שני הבחורות, החשות את הלחץ הסמוי במבטיהם של הבחורים.
אומר נתן באחת ההתכנסויות: אנסה לבטא זאת במשפט אחד: 'האושר שאנו מחפשים בחיינו'.
אחרים חושבים שלמען שלמות הקבוצה, צריך לדרוש מהבחורות שיקדישו את עצמן יותר לבחורים. לא מספיק שרואים אותן בחדר האוכל בלבד. מצבנו הוא ללא מוצא, עלינו למצוא את הדרך ולנסות לברר זאת במשותף. מצווה עלינו יותר התחשבות.
(מתוך הספר עמ' 90)
תלונה לדוד בן גוריון
כמה ימים, עוד לפני הכינוס, הגיעה לתנועת "המזרחי" "והפועל המזרחי" תלונה על קיום הכנס בשבת. שתי התנועות שלחו תלונה בנידון ליושב ראש הסוכנות היהודית – דוד בן גוריון. בן גוריון שלח מכתב למזכירות דליה, בו הביע צער על הפגיעה בחוגים הדתיים. עם זאת קיבוץ דליה של השומר הצעיר לא שעה להפצרותיו, בהתאם להשקפת עולמו החילונית, וקיים בשמחה את הכינוס בשבת 21.6.1947 עם 25000 חוגגים. ובעתון הארץ נכתב: "מה שהחרדים רוצים ללמד את החופשיים הוא בעיקר מצוות 'לא תעשה'".
25,000 לבבות
הצופים הנרגשים תיארו את החוויה:
"אתם לא תדעו זאת לעולם! לעולם לא יבין מי שלא היה שם עד כמה זה נפלא ומופלא. עד כמה זה היה יוצא מן הכלל! כל המרחב כן – אמרתי – מרחב נחוץ לנו! אני מדברת על מרחב ראווה. הרי אפריים והכוכבים מול החשמל והחשמל מול הכוכבים. ואוטובוסים, ומכוניות, עשרים וחמשה אלף לבבות עם חמישים אלף ידים ורגלים. והתזמורת מנגנת, וכשהתזמורת משתתקת נשמעת נגינת הצרצרים והציפורים… אה, כל זה היה מרהיב אחא ואחר כך בא הלילה. מתעטפים בשמיכות. ישנים זה בצדו של זה. אבל לא יתכן לישון. ומהרהרים, חולמים. כה נפלא כאן… כה רחוק מן העיר, מן הדאגות, מן המיסים, ממכונת הכתיבה ומחנות המכולת". ובדליה אומרים: נכון שאנו היהודים הושמדנו, הוכינו. נכון שעד היום שונאים אותנו, עוינים אותנו. מענים ורודפים אותנו, אבל הפגנת כח כמו אירוע זה עוד לא נראתה, אולי יאמין לנו גם העולם".
(מתוך הספר, עמ' 138 – 139
