כשהחל מבצע שומר החומות, לקח שחר כהן מנירים את בתו תמרה להוריו בלהבים. אשתו שרון והתינוק אפק נשארו בקיבוץ. כשהמצב החמיר, גם שרון ואפק הצטרפו וכולם עברו לכמה ימים לרמת רחל. בהמשך הם חברו ל-80 המשפחות מנירים שהתארחו בשדה בוקר ובשבת הם חזרו הביתה. "אין כמו לחזור הביתה"
כששואלים את תושבי עוטף עזה על החיים בצל הסכנה, רבים מהם משיבים שב-95 אחוז מהזמן הם חיים בגן עדן ו-5 אחוז מהזמן בגיהנום. שחר כהן, חבר חדש יחסית בנירים, משיב בתום מבצע שומר החומות, כי מבחינתו מדובר ב-99 אחוז גן עדן ובאחוז אחד של גיהנום שהגיע לסיומו לאחר 11 ימים.
"בסבבים הקצרים אתה לא מרגיש גיהנום", הוא אומר, "זה נמשך כמה שעות או ימים ספורים, ואתה לא צריך לצאת עם הילדים מהבית. עכשיו זה היה בעוצמות אחרות, ובפעם הראשונה חווינו מה זה לחיות בעוטף עזה".
שחר (38), שרון (34) ותמרה (4) כהן הגיעו לנירים באוגוסט 2019, ובקיבוץ נולד בנם אפק (עשרה חודשים). הוא מרצה לעברית, לתקשורת פוליטית ולהיסטוריה במכללת ספיר, היא מורה בחינוך המיוחד שעובדת עם ילדים לקויי שמיעה.
הם הגיעו מהיישוב להבים שבו התגוררו ביחידת דיור בבית הוריו של שחר, וכשהתאפשר להם מבחינה כלכלית לבנות לעצמם בית בחרו לעשות זאת בנירים.
"חיפשנו קהילה קיבוצית", מתאר שחר, "אחרי שבדקנו כמה קיבוצים, התחברנו הכי טוב לאנשים בנירים והחלטנו להצטרף אליהם".
הייתם מודעים לקרבה לגדר הגבול? לעובדה ששני חברי קיבוץ, זאביק עציון ושחר מלמד, נהרגו בצוק איתן וגדי ירקוני נפצע קשה?
"כן. ידענו לאן אנחנו מגיעים. בעבודה שלי בספיר כבר חוויתי קודם מה זה צבע אדום, אם כי לא באותה עוצמה שבה אני חווה את זה היום".
איך קיבלו אתכם בקיבוץ?
"קיבלו אותנו בצורה מושלמת. תהליך הקליטה היה פנטסטי. במשך שנה היינו עטופים ומחובקים על ידי ועדת קליטה. בשנה וחצי שאנחנו פה כמעט ולא חווינו אירועים ביטחוניים, אבל בכל מה שקשור לסוגיות החברתיות בקיבוץ קיבלנו מענה לכל בעיה שהעלינו".
קיבלתם הוראות כיצד לנהוג בצבע אדום? תדרכתם את הילדה?
"כן, בנובמבר 2019 היה מבצע חגורה שחורה, ואז חווינו בפעם הראשונה התראת צבע אדום. הסברנו לתמרה שזה צליל אדום, וכשהיא שומעת את זה היא צריכה להיכנס לממ"ד ולרקוד שם. ככה תיווכנו את זה לילדה".
כשהחלו ההתראות של הצבא וחסימות הכבישים ביום הראשון של הסבב הנוכחי, הבין שחר שהמצב הולך לקראת הסלמה ולקח את תמרה הקטנה להוריו בלהבים.
שרון נשארה בקיבוץ, והעבירה את הזמן עם אפק בבית. "קולות המלחמה שנשמעו פה באזור היו מלחיצים", מתארת שרון, "שמענו את הפיצוצים של הטילים של החמאס מעזה ואת הטילים שלנו לעזה, ובין לבין נשמעו כל הזמן אזעקות צבע אדום. לקולות המלחמה נלווה גם ריח של שריפות שהתלקחו פה."
"בהתחלה חשבתי שזה ייקח יום-יומיים ואני אשאר בקיבוץ, אבל זה לא נגמר אלא הלך והסלים. ישבתי בין האזעקות עם אפק בתוך הבית, ולא העזתי לצאת אתו לרגע מדלת הבית."
"ידעתי שיש לי במקרה של אזעקה, עשר שניות להיכנס לממ"ד ולסגור את הדלת. קלטתי שבעצם אני לא יכולה לצאת עם הילד החוצה, כי כל חצי שעה יש פה אזעקת צבע אדום."
"ראיתי שזה הולך לכיוון רע מאוד, ואמרתי לשחר לבוא למחרת לקחת אותנו מנירים. אני רציתי מאוד להישאר בבית בקיבוץ, אבל זה הגיע למצב שבו הרגשתי שזה עושה רע לאפק."
"אני לא יכולה לטייל אתו בעגלה כדי שינשום קצת אוויר בחוץ, אז אין לנו בשביל מה להישאר. כששחר הגיע ארזנו מהר כמה דברים, ועזבנו כמה שיותר מהר את אזור הסכנה".
"שחר לקח את שרון ואפק ואת תמרה, וכל המשפחה עברה למשך שלושה ימים לקיבוץ רמת רחל שבו מתגוררת הדודה של שחר. למזלם, הם הגיעו לרמת רחל לאחר שיגור הטילים לעבר ירושלים, כך שלא חוו את האזעקות באזור ירושלים."
כעבור שלושה ימים חברה משפחת כהן ל-80 המשפחות מנירים שהתארחו בקיבוץ שדה בוקר.
"חברים מנירים בעלי ניסיון יעצו לנו לצאת מיד עם תחילת המבצע כדי לחסוך את הטראומה הזאת מהילדים וככה עשינו", מסביר שחר, "כשהיינו בירושלים תמרה הייתה לבד וכל פעם שאלה למה לא חוזרים לנירים."
"כשהגענו לשדה בוקר הכל השתנה. זה היה סוג של ריפוי עבורה ועבורנו. נכנסנו למעין שגרה, מוקפים בחברי הקיבוץ. כשהגיעה הפסקת האש וכבר רצינו לחזור, היא אמרה שהיא רוצה להישאר עם החברים שלה בשדה בוקר ולכן חזרנו ביום שבת".
מה התחושה לחזור לקיבוץ?
"תחושה מדהימה. עם כל הכיף שהיה לנו בשדה בוקר, אין כמו לחזור הביתה לחיי השגרה. עוד ייקח לנו כמה ימים לעכל את המשמעות של מה שעבר עלינו בימי המבצע".
את היחס שלו להפסקת האש מגדיר שחר במילים "כבדהו וחשדהו". "זו הפסקת אש ולא הסכם", הוא אומר, "כך שאתה לא יודע אם הסבב הבא יפרוץ עוד חודשיים או עוד שנתיים".
כשאתה שומע ששיגור רקטות לירושלים או תל אביב זה חציית קו אדום, ומזה משתמע שהירי בעוטף הוא חלק מכללי המשחק, מה זה עושה לך?
"אני לא נפגע מזה אישית, למרות שבפעם הראשונה אני מרגיש מה זה להיות אזרח שקוף, אבל זה מביך שככה מתייחסים לתושבי העוטף במדינה שלנו".
אתה מאמין להצהרה שכל הפרה של הפסקת האש תיענה ביד קשה?
"מכיוון שהדברים האלו נאמרו פעם אחר פעם בסבבים הקודמים, הנטייה הטבעית שלי היא לא להאמין לזה, בטח כשמדובר בעוטף".
ואחרי כל אלה ברור לשחר ולשרון, שהם לא מתכוונים לעזוב את ביתם בנירים. "האבסורד הוא", אומר שחר, "שדווקא האירוע הביטחוני הזה, כמו הקורונה לפניו, חיזקו את הרצון שלנו להישאר בקיבוץ בעוטף עזה."
"הימים שהעברנו יחד עם שאר החברים בשדה בוקר, הראו לנו את החוזק והחוסן של הקהילה ואת היכולת שלנו להתחזק מהדברים האלו. במצבי חירום אתה מבין שהגעת למקום שהכי נכון לחיות בו".
שרון מוסיפה, שסבב הלחימה לא גרם לה לחשוב פעמיים אם להישאר בנירים, כי עדיין מבחינתה מדובר בגן עדן שבו יש קהילה נהדרת והוא המקום הכי טוב להם ולילדים.
