האלוף (במיל') אורי אור: "כל מי שלחם איתי, יהיה תמיד איתי"

בגיל גבורות ממשיך האלוף (במיל') אורי אור, תושב מושב חופית, להיות פעיל מאוד. הוא מכהן כיו"ר המועצה לשימור אתרים בהתנדבות ורץ בקבוצות ריצה של גמלא ורמות, למרות שכל המשתתפים צעירים ממנו בהרבה.  בזכרון הלאומי תמיד יזכר כמח"ט השריון הצעיר, שלחם בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים

תחילת חודש אוקטובר, מה שתמיד מחזיר אותנו להרהר במלחמת יום הכיפורים, אותה מלחמה קשה שפרצה ב-6 באוקטובר 1973 אל מול צבאות מצרים וסוריה. אורי אור תושב מושב חופית, מי שגדל והתחנך במושב כפר חיים, היה ונשאר בן ההתיישבות העובדת. 

כשפרצה מלחמת יום כפור ביב אורי אור מח"ט צעיר, בן שלושים וארבע. כשפרצה מלחמת יום כיפור פיקד אור על חטיבה 679, חטיבת מילואים. 

לעולם ייזכר בתולדות המלחמה ההיא כמח"ט שהוביל והיה הראשון שהדף את הסורים ברמת הגולן. ארבעים שמונה שנים עברו מאז וככל שעוברות השנים, הפליאה, ההתפעלות, התדהמה על הגבורה והתעוזה גוברות.  

בימים אלו אורי אור הוא גבר בתחילת שנות השמונים – היה ונשאר  גבר כריזמטי, חכם, יפה, מדויק, מפוכח ושובה לב. אורי ויעל נישאו, הקימו משפחה, ילדו שלושה ילדים וכיום הם סבא וסבתא לילדיהם ונכדיהם. 

הילדות במושב 

אורי נולד ב-22 באפריל 1939 בכפר מעש, בן שני להוריו. אביו חלם להיות בעל משק והחליף את ביתם בכפר מעש לטובת משק בכפר חיים. כשהיה בן שש הגיעה המשפחה לכפר חיים. 

הוריו  ילדו חמישה ילדים. הפרנסה היתה לא קלה וכך קרה שהאב עבד בתל-אביב במפעל מצברים ואילו האם וכל ילדי המשפחה עבדו במשק, בחקלאות.  המשק גדל והיה פעיל, במשק היתה רפת ולול וגידולים שונים. האם היתה מאד דומיננטית עם מערכת ערכים ברורה ורחבה. גידלה את משפחתה ואת משקה לתפארת. 

 "למדתי ברופין והייתי מדריך בנוער העובד. הייתי אחראי על ההדרכה בכפר חיים. הייתי חבר בגרעין של בניי המושבים, גרעין חרמש – הגרעין שהקים את מושב רם און."

"כשהתחלתי להדריך נוער, חזרתי מהפעולה הראשונה בתנועה. אמא התעניינה ושאלה: 'מה היה בפעולה?' סיפרתי לאמא: 'עשינו קפה וכן הלאה', ואז אמא שאלה: 'ומה היה התוכן?' שאלה זו שנשאלה הפכה לאחד מהמוטיבים של חיי. "

"מאז, כל מה שאני עושה הוא בעל תוכן. שם אימי היה פניה. אימי היתה אישה חכמה וחינכה אותנו לחיים משמעותיים. הדת של אימי פניה היתה עבודה.

כשהייתי בן שלוש עשרה, העמסתי שקי תערובת במשק (זוכרים?) והתלוננתי שקשה לי… אמא אמרה לי: 'על הקושי הזה אתה בוכה? כשתקרא ספר ולא תבין אז תבכה'. 

"בהמשך, קצת גדלתי וכשיצאתי לעבוד בשדה עם סוס ועגלה וחזרתי ואמרתי לה, שדברים מסוימים לא הספקתי לעשות ולא הצלחתי כי ככה וככה. ענתה לי אימי: 'אם אתה רוצה להצליח בחיים אל תאשים'. היה לאימי מוטו ברור עליו חונכתי: שאנו כאן בארץ הזו חלק ממשהו גדול יותר, שכל אחד מאיתנו הוא חלק מיצירה מאד גדולה." 

פניה האם, בדרכה ובחוכמתה, גידלה את ילדיה לאחריות ללא האשמות, לנתינה ועשייה, מתוך הבנה שכל אחד הוא חלק חשוב ומשמעותי ביצירה הגדולה וליצירת תכנים משמעותיים.  

אורי: "מילים אלו של אימי היו ונשארו עימי בכל עשייתי, מילים שהיו ונשארו חקוקות אצל כל אחיי ואחיותיי ועוברות הלאה לילדינו. שני אחיי, גדעון ועמוס היו לחקלאים בכפר חיים והתפרנסו מחקלאות. עמוס, אחי הבכור, נפטר לפניי מספר שבועות. הוא היה הבן הבכור במשפחתנו. עבורי הוא היה כ'כיפת ברזל', תמיד הגן עליי. אימי באופייה הפכה אותנו לשבט גדול ומגובש. 

"כשהייתי בן שבע עשרה וחצי קיבלתי החלטה ששינתה את כל מסלול חיי. החלטתי ללכת לשירות צבאי רגיל ולא לנח"ל. רציתי ללכת לצנחנים והגעתי לחיל השריון." 

אהבת את השירות הצבאי?  

 "לא אהבתי את השירות הסדיר. ההתחלה היתה קשה. הייתי בפלוגה שעברנו התעללות. הלכתי לקורס קצינים וכשסיימתי את הקורס נוכחתי שיש לי השפעה ונוכחתי שאני חלק מדבר גדול – ויש לי יכולת ליצור שינוי. כך לאורך כל הדרך. דבריה של אימי פניה הינם קוים המנחים אותי. נישאתי ליעל וההחלטה לשרת בצבא היתה החלטה משותפת על דרך חיים זו." 

מלחמת יום הכיפורים  

השיחה בינינו נסובה על האשמים במלחמת יום כפור – ואורי עונה תשובה שמפתיעה אותי וגורמת לי להתבונן על המלחמה ההיא בעיניים אחרות וכן על החיים. אורי: "שפינוזה כתב מאמר מרתק. השאלה היא מה זאת האמת? על פי שפינוזה ישנם שלושה סוגי אמת: 1. אמת עובדתית; 2. מה אומרים ומספרים שהיה; 3. מה הבן אדם מרגיש. המסקנה – האמת האמיתית היא מה הבן אדם מרגיש.  

"ידענו שהצבא הסורי על הקווים. האמת השלישית – מה הרגשנו? לא הרגשנו שהולכת להיות מלחמה. עד היום זה מטריד אותי. גם היום, כשאני מרצה בקורסים לפיקוד, אני מדבר על כך שכאשר עומדת לפרוץ מלחמה – עלינו להרגיש זאת.

כפי שאמא שלי הנחתה אותנו, לא לבוא בטענות, לא להאשים. הצבא הסדיר היה אמור להרגיש שצפויה מלחמה, כנ"ל התקשורת שיש בידיה אינפורמציה עצומה. היציאה למלחמה התרחשה כאשר איש לא העלה על דעתו שפורצת מלחמה." 

היום אנחנו יודעים שגם אמ"ן וגם המוסד ידעו שהולכת לפרוץ מלחמה, אך התעלמו מנורות האזהרה וגם כאשר המלחמה הייתה כבר וודאית, בוקר ה-6 באוקטובר, איש לא טרח ליידע את הכוחות בשטח שצפויה לפרוץ מלחמה תוך כמה שעות. העלו כוננות, ביטלו חופשות, אך איש לא אמר למפקדים ולחיילים בשטח שצפויה לפרוץ מלחמה. 

תחילת המלחמה

"הייתי מפקד חטיבת מילואים, חטיבה 679. חזרתי משנת לימודים עם משפחתי בארצות הברית. מרגע שנפלה ההחלטה לגייס מילואים, הבנתי שהיעד הוא להביא כמה שיותר טנקים לחזית."

"רפול אמר שהאש תיפתח בשש אחריי הצהריים. האש נפתחה בשתיים בצהריים. בדרך כלל צוותים משובצים טרם יציאה לקרב. הבנתי שאסור לבזבז זמן על שיבוצים. קראתי למגד"ים והודעתי להם שאין שיבוצים טרם היציאה לקרב. 

"השיבוצים יהיו על פי מי שמגיע וכך ישתבצו. אלמנט הזמן היה קריטי וידעתי שככל שנגיע מהר יותר לרמת הגולן – כך הסיכוי שלנו גדול יותר. רפול פקד עלי לעלות לרמה עם הלוחמים, ואני, שהייתי צעיר בן שלושים וארבע, הודעתי לו שאעלה עם הכח הכי גדול שאפשר, אבל עם חלוקת הרמה לגזרות."

"שתי החלטות אלו הן ששינו והובילו להדיפת הסורים. בשתיים עשרה בלילה הובלתי והייתי הראשון בטור חטיבתי של שלושים טנקים וטיפסנו לרמת הגולן. על אף היותי צעיר, ידעתי שיש לי את היכולות והבטחון להוביל את החטיבה. הגענו והסורים היו כבר בנפח, בעורפה של חטיבה שבע." 

מוראות המלחמה 

בכוונה איני כותבת ומפרטת על הקרבות ועל מלחמת יום כפור של אורי אור. על כך נכתבו ספרים והמלחמה תועדה מכאן ומכאן. אני כן שואלת שאלות שהן במהות האנושית של היציאה למלחמה והשתתפות במלחמה.  

פחדים שהתעוררו במהלך המלחמה

"הפחד העיקרי שלי כמפקד היה האם אני יכול לעמוד במשימה. הפגזים היו רעש רקע. המנוע והמניע שהניעו אותי כמפקד, היה: איך אני מגן על המדינה שלי ואיך אני ממלא את המשימה המוטלת על כתפיי בצד הטוב ביותר. הייתי ממוקד בכוחות שלחמו, לא נתתי לעצמי להישבר ולהתעסק עם האבדות שהיו לנו בימי המלחמה. את כל המשאבים שבי הקדשתי בכיצד ממשיכים לפקד ולהוביל להכרעת הקרבות. 

"התמקדתי בצוותיי הלוחמים, לא נתתי לעצמי להישבר לנוכח האבדות הגדולות. התעסקתי בהובלה קדימה ודאגה לכך שיהיו צוותים של לוחמים. כל האנרגיות שבי הופנו ללחימה בלבד, כך עד הפסקת האש. הסמח"ט שלי היה לוי מן. הוא זה שדאג ברמה האישית ללוחמים ולפצועים. לוי דאג לכולם ואני התמקדתי בפיקוד ובלוחמה." 

רגשי אשמה?  

"אני חוזר לאמת השלישית. על אף שחזרתי מארצות הברית זמן קצר קודם המלחמה, מה שמטריד אותי הוא איך אני לא הרגשתי שעומדת לפרוץ מלחמה. אין בי רגשי אשמה אלא הבנה שכמו באישי – ככה בקולקטיבי, וזו האמת – לא הרגשנו שעומדת לפרוץ מלחמה." 

הרעות. נכתב ודובר רבות על הרעות, הרעות הגברית. רעות הינו קשר הנוצר בתנאים מיוחדים.  

"רעות מורכבת משלושה פרמטרים בעיקר ובמיוחד בעתות מלחמה. אחד התנאים להיווצרות רעות בעתות מלחמה הוא הכבוד העצמי. המניע האנושי של החיילים  והמפקדים והקשר שנוצר וחברות שהיא מיוחדת במינה. אנשים רבים חווים טראומות במלחמה. היחד שנוצר בינינו במלחמות הוא לטוב ולרע ונשאר עימנו לכל החיים."  

זוכר כל אחד 

לאחר מלחמת יום כפור, כשהגיע העת לקבור את חללי צהל ולהעבירם מהקברים הזמניים שלהם לקבורה בישובים בהם גרים, פגשתי את אורי אור לראשונה. היה זה בלוויה של אחד המג"דים של החטיבה.

אורי הלך עם חבר כשאני לצידם, וסיפר לפרטיי פרטים על גבורתו של הלוחם. אני שהלכתי בצידם מאד התרשמתי מהבקיעות והידע לפרטי פרטים על גבורתו ולחימתו של אותו לוחם. גם היום, אורי מדבר, מספר, יודע ומכיר לפרטיי פרטים מה אירע לכל אדם ומפקד שלחם בחטיבה עליה פיקד.  

אורי: "הזכרון שחרוט בי ונשאר ממלחמת יום כפור, הוא זכרון של דקה אחרי דקה מרגע פרוץ המלחמה ועד שהסתיימה. זו התקופה הכי קשה בחיי בן אדם. כמפקד, לכל אורך הדרך הכרתי את כל המפקדים שלי וכמה שיותר בכל הדרגים. 

גם היום אני מייעץ למפקדים צעירים: 'תסתכלו לחיילים שלכם בלבן של העיניים, בלי משקפי שמש. מפקד צריך לקחת אחריות מבלי להאשים את החיילים, קחו אחריות'.  

"הטכנולוגיה מפותחת ומתפתחת, אך האדם, כל אדם, הוא מסובך ומורכב יותר מכל טכנולוגיה. ההבנה הזו מביאה עימה קשרים אנושיים בעלי משמעות כזו, שאף הם יוצרים רעות."

"ההבנה שלי כמפקד יוצרת גישה אנושית של מחויבות ואחריות הדדית בין המפקד לחיילים שלו, בין החיילים למפקד שלהם. בתנאי מלחמה נוצרת רעות, כשכל אחד מהלוחמים מגייס את כל משאביי הנפש שלו לשיא בלתי אפשרי בתנאי קרב. שוב חוזר המוטיב שציותה פניה אמי, כולנו חלק מדבר הרבה יותר גדול." 

מה הלקח לדעתך הגדול של מלחמת יום כיפור?  

"היינו צריכים להרגיש. אף היום במצבים רבים אנחנו חייבים להרגיש ולפעול." 

להבין את הסיפור 

מאז נעוריו ממשיך אורי בעשייה והתכוונות בכל תחומי חייו: "כיום אני יושב ראש המועצה לשימור אתרים, בהתנדבות כמובן. הסיבה שלקחתי על עצמי התפקיד הזה, כי אני מאמין שחוזקה של החברה שלנו – הוא בהבנת הסיפור של בניית הארץ, מתחילת העלייה הראשונה.

הסיפור של החזרה של העם היהודי לארצו. עלינו לשמור על אתרי המורשת שלנו באמצעות הבנת הסיפור, ידיעת הסיפור וחינוך הדורות הצעירים לאור הסיפור.

בכך אנו מחזקים את הקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל. יש לנהוג כך גם עם האוכלוסיה הערבית. לאוכלוסיה הערבית יש מסורת ונכסים רוחניים שקשורים לקרקע ולמקום.

הבחירה שלי להמשיך להיות פעיל, להיות היושב ראש של המועצה לשימור אתרים, נובעת מאותו קו מנחה עליו צמחתי וגדלתי. מהיום שהדרכתי בנוער העובד והלומד אני משרת את מדינת ישראל. אני חלק מדבר שהוא גדול הרבה יותר ואני חלק ממנו."  

אלוף במיל' אורי אור

אורי אור הינו דמות שמעוררת הערצה, הערכה ויותר מכל אהבה גדולה, בשל דרכו, בשל אישיותו. אורי שומר על כושר גופני גבוה והצטרף לקבוצת ההליכה של גמלא ורמות.

שם כל הנוכחים צעירים ממנו לפחות בעשר שנים. בגיל גבורות הוא עובד, פעיל וכשנשאר לו קצת זמן קורא ספרים, ספר ביום. יעל, האישה שאיתו, עובדת ויוצרת עבודות אמנות בעיסת נייר, שמשאירות את המתבונן בהתפעלות עצומה. חייהם של אורי ויעל הם חיים מלאי עניין. 

המוטיבים אותם הנחילה פניה  אימו של אורי , ממשיכים להתקיים והמשיכו גם לדורות הבאים. 

וכשחיוך על פניו של אורי, הוא שואל אותי כך: "תגידי, תמיד הכל היה טוב כאן?' שאלה שמביעה ומשקפת אדם מפוכח שבוחר לחיות את האמת הפנימית שלו, האמת השלישית, עליה כתב שפינוזה. האמת האחת והיחידה, האמת של מה שכל אחד מאיתנו מרגיש בכל נקודת זמן. 

ומי מהקוראים הרוצה לדעת, להיזכר, ללמוד על אורי אור כמפקד חטיבה 679 במלחמת יום כפור, על דרכו כמפקד בצה"ל – לחצו כאן