דו קיום כן, לא במחיר של אנרכיה ואובדן הביטחון האישי

ל-1947, השנה שלפני מלחמת השחרור,  היו סממנים רבים שדומים למתרחש כיום במדינת ישראל 2021,  למרות שהיא שונה בתכלית.

השלטון שהיה אז בידי ממלכת הוד מלכותו הבריטים, היה בד"כ שלטון קורקטי וקפדני שמקיים חוק וסדר, וגם ללא משוא פנים לאחת משתי הקהילות הגדולות שאכלסו את פלסטינה א"י בזמן שהסכסוך הלאומי ביניהן הלך וגבר.

הדבר השתנה לחלוטין מרגע שחבר הלאומים, האו"ם של ימינו, קיבל את ההחלטה ההיסטורית לסיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות ערבית ויהודית. 

מאותו רגע החל השלטון הבריטי לארוז את חפציו כולל סמלי השלטון שלו ולהתפנות מהארץ בתהליך ארוך של חודשים כשהוא נוטש יישובים ומקומות שונים ומקפיד רק לשמור על כמה עורקים ראשיים לתנועת כוחותיו, על נמל היציאה הראשי שלו בחיפה ועל כמה מקומות אסטרטגיים כמו בתי הזיקוק הגדולים בחיפה שהיו בבעלות חברת "של" הבריטית.

בכל המקומות שננטשו נותר ואקום שלטוני ומיד החלו בהם מאבקים מזוינים באש חיה בין הכוחות של הערבים והיהודים בשביל להשתלט על המקומות, דבר שהעלה את המתח בחיים ואת השנאה ההדדית בכול ארץ ישראל לרמות שלא נודעו כמוהן בעבר.

על קצה המזלג דומה למתרחש בימינו כשהוואקום החליף בכול מיני מקומות את המשילות החוק וההרתעה.

ולמרות זאת בתוך כל המהומה השנאה והאש בימים הם, נותרו לא מעט איים של שפיות ודו קיום בין שתי הקהילות, פרי של שנים רבות של עבודה משותפת קשרים ויחסי אנוש נאותים.

אחד המקומות הללו היה מפעל בתי הזיקוק הגדול בחיפה בו עבדו מאות פועלים יהודים וערבים שנים רבות ביחד בשלום ובכבוד הדדי.

בבוקרו של יום אחד באמצע 1947 עברה מכונית שחורה שבה לא ישב חבר הכנסת איתמר בן גביר אלא שלושה חברי הארגון הצבאי הלאומי האצ"ל.

הם זרקו פצצה מתוצרת בית על קבוצת פועלים ערבים שהצטופפו בכניסה לבתי הזיקוק בדרכם לעבודה ולא חשדו בכלום. התוצאה הייתה שישה פועלים ערבים הרוגים ועוד כמה עשרות פצועים. המכונית ויושביה נמלטו מהמקום ולא נתפשו.

כעבור כשעתיים בערך חצו דרך השדות כארבעה מאות ערבים, קרובי הנרצחים חבריהם וסתם אספסוף מתלהם, כולם מהכפר "באלאד א-שייח" ששכן לא רחוק מהמפעל, וחדרו לתוכו דרך הגדרות מבלי שאף אחד ימנע זאת מהם.

כך החל מסע נקמה והרג בסכינים גרזנים ומוטות ברזל, של כל עובד יהודי במפעל שנקרה בדרכם. חינגת הדמים הזאת נמשכה ללא הפרעה כארבע שעות, כשהשלטון הבריטי, המשטרה והצבא שלו שמשלו אז בארץ, מהססים ולא מתערבים ומסתפקים בהטלת סגר בלבד מסביב למפעל ובדרכים שמובילות אליו על מנת למנוע מיחידות ההגנה מחיפה ומהקריות, שנודע להם על האירוע באיחור, מלהיכנס למפעל על מנת להציל את העובדים היהודים.

האם דומה הדבר למה שמתרחש בזמן האחרון בלוד? כן ולא, כי התוצאה הסופית בבתי הזיקוק הייתה 45 הרוגים ביניהם רופאים ואחיות שעבדו במרפאת המפעל ועוד עשרות פצועים בדרגות חומרה שונות. תודה לאל שזה עדיין לא קרה במחוזותינו הגועשים כיום. 

בזמן שבטבח בבתי הזיקוק לא אסרו האנגלים אפילו לא פורע אחד, תושבי חיפה היהודים והיישוב בכלל בארץ, נכנסו להלם ואבל כבד.

אבל לא עברו הרבה שעות וכוחות ההגנה והפלמ"ח מחיפה הקריות ומשמר העמק, תקפו את הכפר "באלאד א-שייח" עוד באותו הלילה ומצאו אותו ריק לחלוטין.

כל תושביו במאותיהם, גברים נשים וילדים, ברחו כבר בשעות הערב המוקדם של אותו יום לעכו ואחר כך ללבנון מפחד התגובה הקשה שתבוא מצדו של "היהוד" על המעשה הנורא שעשו. הם הבינו את זה לבד בלי בית משפט.

כיום על המקום שהיה בו פעם הכפר עומדות כמה ערים יפות כמו תל חנן, נשר והקריות היפות של חיפה בדרך לכרמל. 

אנרכיה ואובדן הביטחון האישי

כלקח מהזמנים ההם ובשביל לא לגלוש שוב לתהום בלהות שקשה לחזור ממנה, חייבים כולם,  אזרחים ערבים ויהודים כאחד לעשות מאמץ עליון ביחד בכדי להחזיר את החיים המשותפים והדו קיום למסלול אנושי ונורמלי כפי שהיה, כי חוסר משילות והרתעה, עם הסתה פרועה משני הצדדים, יוצרים רק אנרכיה פחד ומעשי לינץ' שלא יתקנו שום דבר שטעון תיקון ורק ירסקו לחתיכות את המעט שעוד נותר מהדו קיום.  

על הממשלה הזמנית והעומד בראשה, שדחו את ענייני הפנים החשובים למועד ב', להתעשת ולדעת שמיליוני אזרחי ישראל היהודים שהם הרוב הדומם בארץ שלמרות שגם ברגע זה נופלים על ראשיהם ובתיהם טילים, מלאי שאט נפש וכעס על ההתפרעויות הקשות הוונדליזם ומעשי הלינץ' מצד מיעוט מתפרע בשני הצדדים, אבל גם כעס על אוזלת היד של הממשלה בעניין הזה, שמחלישה את כוח עמידתם בזמן מבצע "שומר החומות" ולכן רוצים בכל מאודם שהכאוס הזה יפסק מיד לטובת כל אזרחי ישראל מכול המגזרים. 

גם על הציבור הערבי במדינת ישראל ומנהיגיו, שמותר להם להזדהות בדרך חוקית עם אחיהם הסובלים בעזה, להבין ולהפנים שוב מה שהחמאס עדיין לא התחיל או רוצה להבין  –  שמדינת ישראל היא המדינה היחידה של העם היהודי בעולם שבה הוא יכול להגשים באופן חופשי את אורח חייו תרבותו ערכיו ודתו, ואחרי אלפיים שנה של רדיפות ושמד, הוא לא יוותר על הפריווילגיה הזאת יהיה מה שיהיה.

וכשהכול יחלחל לתודעה של כולם, נוכל לחזור לדו קיום מלא תוך תיקון הדברים החשובים באמת שהוזנחו.

אנרכיה ואובדן הביטחון האישי | תמונה: ויקפדיה