אשת חיל בנתיבי תרבות: סיפורה של כרמלה מיכאלי מנתיב העשרה, שהגיעה כתינוקת מעירק דרך איראן לארץ, ופה נמשך מסעה מבאר-שבע אל מושב שדות בפתחת רפיח ומשם לנתיב העשרה
אשת חיל בנתיבי תרבות: כרמלה מיכאלי, חברת מושב נתיב-העשרה, נשואה, אם לשישה וסבתא לעשרים נכדים. במשך שנים היתה אחראית על הפעילות התרבותית הענפה במועצה האזורית חוף-אשקלון. כרמלה נולדה בבגדד, עירק. משפחתה, שכללה גם אח ואחות גדולים ממנה, התגוררה אז בבית גדול בן שתי קומות, עם עוזרת ומבשלת. האב היה סוחר בדים. ההורים אהבו את עיראק, אולם בשלב מסוים החלו לרדוף את אבי המשפחה עקב היותו ציוני.
ואז, כשהיתה כרמלה בת שלושה חודשים, חשו הוריה שעליהם לעזוב את בגדד במהירות ולעלות לארץ. הם עזבו את ביתם יחד עם שלושת ילדיהם בחשאי, כשהם מותירים את הבית כאילו ממשיכים לחיות בו, עם כביסה תלויה על החבל, אוכל חם על הכיריים ודלת לא נעולה.
את הבריחה ארגנו ערבים עיראקים תמורת כסף רב. המסע החל ברגל לעבר הגבול עם איראן. הם הלכו במשך כמה ימים, כאשר בכל שלוש שעות נתנו לכרמלה התינוקת כדור שינה, כדי שלא תבכה. בשלב מסוים החליטה האם להפסיק לתת לה את הכדור, התינוקת בכתה, ואז הגיע אחד המבריחים הערביים, ואיים באמצעות סכין להרוג את התינוקת שהייתה בחיק אימה.
לאחר מסע מפרך ותלאות הגיעו לאיראן, שם הועלו על מטוס והגיעו ארצה. זה היה בשנת 1950. שיכנו את העולים באוהלים בבאר שבע. לימים עברה המשפחה לדירה בשכונה א'. האב הועסק כמנהל חשבונות בעירייה, עוזר לגזבר. האם הצעירה התגלתה כבעלת אופי נמרץ, יזמה, טיפחה את הבית והמשפחה, עבדה גם מחוץ לבית ותרמה לחברה. אלו תכונות שהורישה, כנראה, גם לבתה כרמלה.
שנות הילדות והנעורים עברו על כרמלה בבאר-שבע, שם למדה גם שרטוט בניין. בשנת 1970 היא נישאה ללוי, שלמד ב"מכמורת" והיה קצין שני באוניית דיג. באותה עת היא עבדה בסוכנות ותפקידה היה לשרטט את כל קווי המים באזור הדרום. במסגרת עבודתה זו נתקלה בשם אזור שנקרא "פתחת רפיח", ושמעה שקולטים שם משפחות צעירות.
המעבר לפתחת רפיח
חודש לאחר הנישואין נסע הזוג הצעיר לראות את המקום והתאהב בו, למרות החולות, הדיונות והשממה מסביב. בשנת 1971 הם התקבלו למושב שדות, בו התגוררו אז 18 משפחות בלבד. השנים במושב זה היו שנות פריחה, תרתי משמע. לבני הזוג נולדו שלוש בנות, הם טיפחו משק של גידולי ירקות. האדמה הטובה ומזג האוויר הנוח תרמו להצלחה. העגבניות שלהם צמחו לתפארת ושווקו כמתחרות לעגבניות הערבה. כרמלה עבדה גם עם תרנגולי הודו. תפקידה היה לחסן את ההודים של המושב כולו וגם לגזום את מקוריהם. היא הייתה מתעוררת בארבע לפנות בוקר, יוצאת לעבוד, ועד שמונה היו כל ההודים "מטופלים".
שש שנים לאחר התיישבותם באזור, התקבלה כרמלה לשמש כאחראית על התרבות במועצה האזורית איתם של יישובי חבל ימית. בין השאר היתה אחראית על חגיגות העשור לחבל ימית.
באותו זמן עברה המשפחה טרגדיה. אחותה של כרמלה נפגעה מגידול בראשה והפכה נכה. שנה לאחר מכן נפטר בעלה של האחות. היה ברור לכרמלה ולבעלה שהם לוקחים את שלושת האחיינים לביתם ומגדלים אותם כילדיהם לכל דבר. ואכן כך היה. כרמלה בת ה-31 הפכה בבת אחת להיות אם לשישה ילדים – שלוש בנותיה ושלושת בני אחותה. חברי מושב שדות והגופים המקצועיים הציעו את עזרתם, אך כרמלה סמכה על האינטואיציה האימהית שלה; ואכן הצליחה לגדלם בקרב משפחה חמה ואוהבת.
"במשך עשרות שנים הייתי קמה בכל בוקר בחדוות עשייה, ולא נעדרתי כמעט מעבודתי במועצה. אני גאה במורשת התרבות שאני משאירה אחרי, והגיעה הזמן שאהנה מהם כתושבת ולא כמי שמארגנת"
המאבק נגד פינוי חבל ימית
בשנת 1978/9 החלו לדבר על פינוי חבל ימית. ביוזמתו של אריק שרון החלו להכשיר שטחים לבניית בתים למפונים בפתחת שלום. אך התושבים לא הסכימו. ובאחד הלילות יצאו כרמלה ועוד שבעה גברים כדי להרוס את סימוני השטחים באמצעות טרקטורים. מעשה זה גרם למעצרם במשטרת באר-שבע, ופורסם בעיתונות.
למרות המאבקים והאמונה שלא יפנו את הפתחה, הפינוי בוצע בסופו של דבר. כרמלה ולוי החליטו להצטרף לחברי מושב נתיב-העשרה, ולהקים מושב חדש בשם זה דרומית ליד-מרדכי. וכך, מבית גדול ויפה הם עברו להתגורר באופן זמני בקרוואנים באשקלון. אחר-כך הקימו במושב נתיב-העשרה החדש מחסן בן 120 מטרים, במטרה להתגורר בו עד בניית בית הקבע. בסוף שנות ה-90 הסתיימה בניית הבית מובן שכל בני המשפחה לקחו חלק פעיל בבנייה – מי בצביעת משקופים ודלתות, מי בהקמת הגינה ועוד.
בחוף אשקלון
כרמלה מיכאלי שימשה בשני תפקידים במועצה האזורית חוף אשקלון. האחד – ממונה על קידום מעמד האישה, והשני – אחראית על התרבות במועצה.
במסגרת תפקידה כממונה על קידום מעמד האישה תרמה כרמלה רבות לשוויון הנשים. היא החלה במושב חלץ, בו לא היתה זכות הצבעה לנשים באספה הכללית ולא זכות בחירה והיבחרות לוועד האגודה. המלחמה של כרמלה, שפעלה יחד עם תושבת חלץ בשם דרומה, ובחסות תנועת המושבים, הצליחה.
ביוזמתה ובניהולה התקיימו סדנאות רבות ושונות לנשים, כגון בנושא האסרטיביות. הוקם פורום נשים, ומטעמו יצאו הנשים לטיולים בארץ ולימי כיף. כמו כן היה עידוד רב ליצירתיות של נשים, והוצגו תערוכות של נשים יוצרות החברות בפורום זה. אחד המפעלים היפים היה בשיתוף עם הספרייה האזורית של המועצה – "שישי נשי", בו הגיעו להרצות נשים פעילות וידועות, שמקרינות העצמה נשית, שחוו חוויות מיוחדות, מתחומי התקשורת וממגוון האומנויות – ספרות, מוסיקה ועוד. קהל הנשים נפגש ביום שישי בבוקר למשך שלוש שעות, טועם מן הכיבוד העשיר ושומע את ההרצאה. לפעילויות אלו הגיעו נשים גם מיישובים מחוץ למועצה האזורית חוף אשקלון.
כמנהלת תחום התרבות במועצה האזורית בשלושים שנה האחרונות הצליחה כרמלה ליצור שיתוף פעולה בין המושבים והקיבוצים, דבר שלא היה קודם לכן. החלו פעילויות משותפות וביקורים הדדיים ביישובים השונים. נערכו סדנאות לשילוב אזורי, אבל גולת הכותרת היו ערבי הזמר, השירה בציבור. ערבי הזמר נערכו בכל פעם בחדר-אוכל או בבית-עם של אחד היישובים, שהיו מלאים מפה לפה. לערבים אלו הגיעו אנשים מכל יישובי חוף אשקלון, וגם מן הערים והיישובים שאינם שייכים למועצה, בנוסף לכל זה יזמה כרמלה שתי להקות ייצוגיות של המועצה, חבורת זמר ולהקת מחול שמופיעות בכל רחבי הארץ.
בשנת 2013 זכתה המועצה אזורית חוף אשקלון בפרס "שרת התרבות" על עשייתה של מחלקת התרבות במועצה.
המועצה האזורית חוף אשקלון מאופיינת בגיוון של תושביה – דתיים וחילוניים, וכאמור, חברי מושבים וחברי קיבוצים. כרמלה ידעה לשלב בין האוכלוסיות השונות, ולהביא יוזמות תרבות, פסטיבלים, הצגות, ומפעים והרצאות בהתאם לאופיים של התושבים השונים.
יש לציין, שהיא עסקה גם בתחום ההשכלה הגבוהה. מאות סטודנטים זכו למלגות מגופים שונים, וזאת בתמורה לפעילותם החברתית במושבים.
סוף והתחלה חדשה – אשת חיל בנתיבי תרבות
כאמור, כרמלה חברה במושב נתיב העשרה, ששוכן ממש בגבול עזה. יישוב זה ויישובים אחרים באזור סובלים רבות, כידוע, ממצב ביטחוני קשה.
בעת מבצע "עופרת יצוקה" (ינואר 2009) עדיין לא היתה התארגנות מוסדית לטיפול במשפחות שמתגוררת באזור. ואז התרחבה פעילותה החברתית-תרבותית של כרמלה ליוזמות שמתאימות לשעות חירום. במסגרת זו יצאו יום יום 17 אוטובוסים מהיישובים באזור הסכנה אל מרכז הארץ וצפונה. והרבה מופעי תרבות הגיעו למקלטים הממוגנים עבור התושבים שבחרו להישאר.
היום יש מכלול הפגות שדואג לנושאים אלו, דבר שכרמלה החלה לעשות לבדה ביוזמתה.
לאחר תקופת עשייה פורייה למען הכלל, היא יוצאת לגמלאות. עתה הגיע הזמן להקדיש יותר למשפחה המורחבת ולהתפתח אישית בתחומים אחרים, נוספים לאלו שעסקה בהם.
מציינת כרמלה: "במשך עשרות שנים הייתי קמה בכל בוקר בחדוות עשייה, ולא נעדרתי כמעט מעבודתי במועצה. אני גאה במורשת התרבות שאני משאירה אחרי, והגיעה הזמן שאהנה מהם כתושבת ולא כמי שמארגנת." ואין נתינה ללא קבלה.
