אני שמה לב שהאישה היא מי שלרוב מקבלת החלטות מהותיות בענייני העברה בין־דורית * דעתה בין בני הזוג לרוב חשובה ומשכנעת יותר והיא הדעה שמיושמת לרוב בפועל * ייתכן שזה קורה כיוון שהאישה מחוברת יותר לילדים ולצרכים שלהם
*תמונה ראשית: תופעת "הביצה והתרנגולת". כרזת מפ"מ, ראשית שנות ה-50. נפתלי בוס
אם חשבנו לרגע שהתפיסה המגדרית שלנו במרחב הכפרי נעה בהתאם לתפיסות שהולכות ומתקדמות במגזר הציבורי, מתברר שלא תמיד זה כך. בימים אלה, כשבחרתי להשאיר את שערי גלוי לאפרוריותו ההולכת ומתגברת, אני יושבת ומלקטת תופעות מגדריות; וכשאני מבחינה בדבר מה שחוזר על עצמו שוב ושוב, אני מבינה שניתן לספחו לרשימת התופעות; וכדרכה של הקונסטלציה המשפחתית – ברגע שסיטואציות מסתמנת כתופעה – חשוב לבחון אותה, ולשאול את השאלה המתבקשת –מה התופעה מסמלת? ומה היא באה לספר לנו על עצמנו ועל החברה שסביבנו?
לפני כשנתיים החלטתי לזנוח את הטרנד הנשי הנפוץ של צביעת שערות ראשי מדי חודש בחודשו, ולהתמסר לוויתור על הוספת שכבת צבע לטובת אותנטיות ולגישה המחברת אותי אל עצמי. זו החלטה שאת סימניה ניתן היה לראות כעבור שבועות ספורים, והתגובות על כך נפרשו כמעט כמספר השערות שיש על ראשי. החל מתגובות מפרגנות, דרך תחינותיה של אמי שאחזור לצבוע, ועד לכאלה שבכלל לא שמו לב לשינוי – גם זה קורה. מאז עברו שנתיים, ואני משתדלת לאהוב כל שערה לבנה ששזורה על ראשי. בהחלט חושבת שכל אחת הושגה בעמל רב של שנים, ניסיון, תובנות ועוד.
מדי פעם עולות בכל זאת מחשבות בראשי בעניין ההתייחסות של אנשים אל מחלפות השיער המלבינות שלי, ותוהה לעצמי איך זה שכשגבר מופיע עם צדעי שיער אפרוריים, הוא זוכה לחזק את תדמיתו כאיש בעל ניסיון, בעל תובנות וניסיון חיים; ואילו במקרה של אישה עם שערות אפורות, מתייחסת אליה החברה ככזו שהזניחה עצמה. מדוע הגבר זוכה לשדרוג התדמית, בעוד שהאישה פוגעת בתדמיתה מעצם החלטתה שלא לצבוע את שערותיה? יש לציין שכל אישה בת 60 פלוס, אם לא קודם לכן, אמורה לשאת ככה וככה קבוצות שיער מלבינות, אלא אם כן היא התברכה בנס גנטי. אבל בפועל, נשים מסתתרות מאחורי שכבות של צבע, שהן מורחות על עצמן בקביעות במספרה או בביתן כל כמה שבועות.
זה מפתיע בעיניי, שאנחנו – כולנו מקבלות ומקבלים בזרועות פתוחות את האג'נדה החברתית של התדמית המגדרית בהתייחס לשערות לבנות. איך יכול להיות שלמעלה ממאה שנים קורא לנו יום האישה הבין־לאומי לחשב מסלול מחדש ולארגן את אופי המחשבות שלנו, ועדיין אנחנו שבויים ושבויות בגישות עתיקות. אני, בכל מקרה, אמשיך לדבוק בשערי המלבין, ולהופיע בדיונים, בגישורים ובפגישות עם מחלפות שיער לבנות; ואנציח את התפיסה שאותה אני מוכיחה שוב ושוב – שהשיער הלבן אינו הזנחה, אלא תפיסת עולם שבוחרת להיות אותנטית ולשקף את השנים והניסיון שצברתי בחיי. כמו חבריי למקצוע הגברים.
יום האישה הבין־לאומי מצוין מדי שנה ב־8 במרץ ברחבי העולם, כששורשיו טמונים בתנועה הפמיניסטית שהחלה לפעול בראשית המאה ה־20. לכבודו בחנתי אספקטים מגדרים שונים, וכיצד הם באים לידי ביטוי במרחב הכפרי, וזה מה שגיליתי…
ככה זה
אחד הדברים שמצאתי, כתופעה החוזרת על עצמה, הוא שהמשכיות המשק עוברת ברוב רובם של הפעמים לבן ממשיך, ולא לבת ממשיכה. אומנם, פה ושם, אפשר למצוא בת ממשיכה אבל זה נדיר. אמנם הכלי המשפט של הבן הממשיך כבר עובר מהעולם, אבל הביטוי מבהיר לכולם על מה מדובר. כידוע, מי שאחראי על הבחירה הזו היא ההורים המורישים, בעלי הנחלה. וזה מדהים בעיניי, כי בלא מעט מקרים גם כשהאיזון בין הבנים לבנות במשפחה מתקיים, שני בנים ושתי בנות, הבחירה בפועל תהיה לרוב בבן כממשיך דרכם של ההורים בנחלה. מסקרן ממש מדוע. הייתכן שעצם הביטוי "בן ממשיך" מסליל את ההורים לבחור בבן?
תופעה נוספת שדליתי לאורך השנים מעבודתי עם בעלי נחלות בעת תהליכי העברה בין־דורית, היא שפעמים רבות רשומות הנחלות על שם הגבר – בעל הנחלה. זה לא אומר כלום על הבעלות בפועל, כיוון שתמיד יש בת זוג שמוגדרת גם היא כבעלת הנחלה. אבל מי שרשום בפועל ברישום הזכויות ברמ"י הוא הגבר. למה? כובע! הלכתי אחורה עם השנים להבין מאין נבעה התופעה הזו, ומצאתי אפס סיבות לכך. אולי נגמר הדיו בעת רישום הנחלה. זו בכל אופן הסברה ההגיונית היחידה שהצלחתי לברור מתוך ים של סיבות לא הגיוניות בעליל.
באחת ההזדמנויות דיברתי על כך עם מנהלת האגף דאז ברשות מקרקעי ישראל, וכשהצפתי בפניה את העניין, היא סיפרה לי על כוונתם לפנות באופן יזום לבעלי נחלות, על מנת לרשום גם את בת הזוג כבעלת הנחלה. זה עדיין לא קרה. מחשבה יפה בהחלט, שלצערי עוד לא יצאה לפועל.
מהצד השני, אני שמה לב שהאישה היא מי שלרוב מקבלת החלטות מהותיות בענייני העברה בין־דורית. דעתה בין בני הזוג לרוב חשובה ומשכנעת יותר והיא הדעה שמיושמת לרוב בפועל. ייתכן שזה קורה כיוון שהאישה מחוברת יותר לילדים ולצרכים שלהם, בעלת תובנות כיצד הדברים ראויים להתנהל, ויש לה ראייה רחבה יותר על איך כדאי שהדברים יתנהלו ובאיזה אופן יהיה נכון לחלק את הנכסים וההון המשפחתי לילדים.
בנוף המושבים מסתמנת תופעה ארוכת שנים שבה את רוב התפקידים בוועד המושב או הקיבוץ מאיישים לרוב גברים – יו"ר הוועד וסגנו, הגזבר ועוד שורה ארוכה של תפקידים שמתפעלים גברים בעיקר. רק במקרים בודדים לוקחת על עצמה אישה תפקיד אחד בתוך הוועד.
שאלתי את עצמי מדוע התופעה הזו מתרחשת שוב ושוב במרחב הכפרי, והגעתי למסקנה שמדובר בתופעת "הביצה והתרנגולת". נתחיל בזה שהפורמט מכוון ברובו לגברים. השעה שבה נקבעת פגישת הוועד מכוונת לרוב לזמנים שהגברים פנויים בהם והנשים פחות. העניין הוא שבפורום הוועד מתקיימים דיונים חשובים בנושא הפניית התקציבים; וכשאישה אינה נוכחת באותם דיונים, סביר שתהיה הטיה של הכספים למוקדי עניין גבריים יותר; וכמו שאמרתי "הביצה והתרנגולת" מתקיים לאורך כל הדרך.
אם אסכם את הנקודה האחרונה, הדבר המפתיע הוא שלנשים יש יכולת לספק ערך עצום יותר לאותם ועדי מושבים. אני רואה זאת שוב ושוב בפורמים שונים. נשים יודעת לשאול את השאלות הנכונות, רואות באופן נרחב את תמונת המצב נכון להיום ובמבט קדימה, ויכולות לשקף זאת לשאר חברי הוועד, ולהשפיע על האופן שבו יתקבלו ההחלטות; ובכך לייצר החלטות שקולות ונבונות יותר.
כך או כך, מנקודת מבטי, הכול סובב סביב שערותיי המלבינות, הגישה לחיים ובעיקר התעוררות המתרחשת סביב יום אישה הבין־לאומי. מעניין מה אומר על תופעות המגדר בשנה הבאה, כשקבוצת שערות נוספת תכסה את ראשי.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
