לימור צוקרון, תושבת אביעזר ואמא לשלישייה, חלתה לפני עשור בסרטן השד ולאחר התמודדות הצליחה להחלים. בימים אלה היא נאבקת שוב, אבל משדרת אופטימיות ומבקשת להבהיר: "נשים, לכו להיבדק. המתנה שקיבלתי מהסרטן היא הרצון לחיות". בחודש התשיעי להריונה גילתה תמר רבינוביץ' (45) ממעלה החמישה, כי לקתה בסרטן השד. תמר מספרת על ההתמודדות, על התמיכה מבעלה וגם על המהפך המקצועי שעברה. ויש לה מסר אחד לנשים: "גילוי מוקדם של סרטן השד הציל לי את החיים – לכו להיבדק"
בחודש אוקטובר מציינים את חודש המודעות לסרטן השד ואת החשיבות הרבה של גילוי מוקדם. למרות שהסטטיסטיקה מדברת על אחת מכל תשע נשים ועל 5,000 נשים שלוקות במחלה מדי שנה, הרי שאחוז ההחלמה הוא 90 אחוז, כך לפי האגודה למלחמה בסרטן ולכן יש חשיבות קריטית לגילוי המוקדם. "ידע הוא כוח והעלאת המודעות לסרטן השד ולחשיבות הבדיקה יכולה להציל חיים יקרים," אומר ראש המועצה האזורית מטה יהודה, ניב ויזל. "כל חודש אוקטובר נאיר, מדי ערב, את מבנה המועצה באור ורוד לציון חודש המודעות למחלה ולעידוד הנשים ללכת ולהיבדק. ונשמרתן מאוד לנפשותיכן."
להיות ערנית לגוף
לימור צוקרון, בת 45, אמא לשלישייה בני 17, מתגוררת במושב אביעזר. בשנת 2010 הבינה כי יש גוש בשד ובעקבות כך פנתה לרופאה. "הרופאה לא הייתה אדישה ואפילו קצת לחוצה," סיפרה השבוע, "היא הפנתה אותי לבדיקת ביופסיה ומשם החל המסע שכלל כימותרפיה, הקרנות והמון ניתוחים." "הדבר הראשון שחשבתי היה שאני לא הולכת לשרוד את זה, את הסרטן, זה לא היה במודעות שלי. כששומעים את המילה סרטן, זה מיד מתקשר למוות, אבל היום אני מבינה שהרפואה מתקדמת ואפשר לנצח את הסרטן ואף לחיות אתו שנים רבות." "הדבר היחידי שגרם לי להילחם הייתה המשפחה שלי. הילדים שלי היו בכיתה א', קטנטנים ממש ואני החלטתי שתהיה להם אמא, נלחמתי למענם."
תמר רבינוביץ: "אני מעזה להגיד שהסרטן שלי השפיע על אהוביי ואוהביי, אפילו של מכריי. בריאות הפכה לדבר החשוב בחיי, בריאות פיזית ונפשית. מצאתי חברים חדשים וטובים, חברויות שנוצרו בגלל הסרטן. מצאתי גם דרך חדשה בחיים והפכתי למאמנת כושר ומטפלת באמצעות ספורט. אני עושה המון ספורט-קרוספיט וריצה ואני חזקה יותר מאי פעם, ומרגישה את הספורט ממש כתרופה שריפאה ומרפאת לי את הגוף והנפש"
מה המסר שלך בעיקר בחודש זה, בו מציינים את המודעות לסרטן השד?
"המסר שלי הוא להיות ערנית לגוף שלך. הפחד גורם לנו להתעלם אך ככל שמתעלמים הסיכויים להחלים נמוכים יותר, ללכת להיבדק לפחות אחת לשנה ולהיות מודעת לכל שינוי שמתרחש בגוף. המתנה שקיבלתי מהסרטן היא הרצון לחיות, אני לא עוברת בחיים אני חיה אותם במלואם." "התחלתי לפתח תחביבים שלא חלמתי שאגיע אליהם, התחלתי לימודי תואר במשאבי אנוש, התחלתי לגלוש, לחתור, לטייל יותר בעולם והרשימה עוד ארוכה לדברים שאני רוצה להספיק…אך בעיקר נהנית מכאן ועכשיו." "אני חותרת במועדון גלישה באשדוד waves ובו בין היתר פעילה קבוצת נשים שמחלימות מסרטן השד, 'הגולשות בוורוד'. הקבוצה עוברת פעם בשבוע פעילות חתירה שמועברת על ידי יוסי ברגר, בעל המועדון, כחלק מתהליך השיקום והריפוי." לאחר שניצחה את הסרטן, סיפרה לימור, היא עברה 10 שנים רגילות לחלוטין. בימים אלה היא שוב מתמודדת עם המחלה אך אופטימית מתמיד. "לפני שלושה חודשים, לצערי, הוא חזר לסיבוב נוסף וקשוח, אבל אני קשוחה יותר… לא מוותרת לו גם הפעם, נלחמת כמו לביאה."
המהפך של תמר
תמר רבינוביץ, בת 43, מקיבוץ מעלה החמישה, נשואה לליאור ואמא של תומר, עלמה ואוריה, מספרת על רגע הגילוי של המחלה, ההתמודדות וגם על העצמה אישית. "חליתי לפני שבע שנים, בגיל 36, בעיצומו של ההיריון עם אוריה. את הגוש גיליתי בעצמי. מישוש אקראי במקלחת, בשד ימין. בטן של חודש תשיעי. הרגשתי את הגוש בכל יום, במשך שבועיים, בעודי מחכה לתור הקבוע לרופאת נשים. חושבת לעצמי: 'זה כלום, אני אבקש ממנה למשש והיא תגיד שאין שם דבר'."
לימור צוקרון: "הדבר הראשון שחשבתי היה שאני לא הולכת לשרוד את זה, את הסרטן, זה לא היה במודעות שלי. כששומעים את המילה סרטן, זה מיד מתקשר למוות, אבל היום אני מבינה שהרפואה מתקדמת ואפשר לנצח את הסרטן ואף לחיות אתו שנים רבות"
גילוי מוקדם של סרטן השד
"הרופאה שלי לא חשבה שזה 'שום דבר'. היא שלחה אותי לאולטראסאונד וביופסיה מיד. התשובות הגיעו כעבור יומיים. הלידה, בזירוז מלאכותי, הייתה כעבור ארבעה ימים. הלידה הייתה שמחה ועצובה. לידת בננו השלישי, אוריה, המצחיק, החייכן, המתוק. אבל עם דמעות רבות על העתיד לבוא מיד לאחרי הלידה. טיפולים כימותרפיים, שורה של ניתוחים, שבסופם ניתוח כריתה ושיחזור של השד."
"זו היתה שנה של התמודדות עם טיפולים שלי, תוך טיפול והגנה על 3 ילדים קטנים – אוריה תינוק, עלמה רק בת שנתיים ותומר בן 4 וקצת. במקום לבלות בחופשת לידה ולטייל עם בני הקט שזה עתה נולד – ליאור, בן זוגי, לוקח אותי, ומסיע אותי לטיפולים הכימותרפיים ומטפל בי בין טיפול כימותרפי אחד לשני. כאבים, חולשה, שיער שנושר. ואמא שלי, היא זו שמטפלת בתינוק בימים שאני לא יכולה. מטיילת איתו, משחקת איתו, מחבקת אותו המון במקומי. הקשר בין סבתא אסנת ואוריה חזק ומקסים ומיוחד מאוד עד היום."
ההתמודדות החוזרת
"וכאילו לא היה די בכך, ואולי בגלל שהמערכת הפנימית דרשה כיוונון נוסף, בגיל 40 הרגשתי שוב גוש קטן. הפעם בבלוטות בבית השחי. באותו צד כמו הפעם הקודמת. גם הפעם, הגילוי היה מוקדם. הבדיקות אותן אני עוברת כל חצי שנה איששו את החשש. בלוטות סרטניות. שוב ניתוח והפעם בתוספת של הקרנות. שוב תקופה של החלמה, חולשה ועצירה של החיים והדרך החדשה שבה רק התחלתי לצעוד את הצעדים הראשונים."
ספרי על משהו טוב שקרה לך למרות המחלה.
"אני מעזה להגיד שהסרטן שלי השפיע על אהוביי ואוהביי, אפילו של מכריי. בריאות הפכה לדבר החשוב בחיי, בריאות פיזית ונפשית. מצאתי חברים חדשים וטובים, חברויות שנוצרו בגלל הסרטן. מצאתי גם דרך חדשה בחיים והפכתי למאמנת כושר ומטפלת באמצעות ספורט. אני עושה המון ספורט-קרוספיט וריצה ואני חזקה יותר מאי פעם, ומרגישה את הספורט ממש כתרופה שריפאה ומרפאת לי את הגוף והנפש."
"האהבה והזוגיות התחזקו לאין שיעור. המבט של ליאור בעיניים היה מבט של אהבה גדולה, שבועיים לאחר ניתוח הכריתה וזה המבט שמלווה אותי מאז ומחזק אותי מאז. אני ממשיכה בדבקות לעשות בדיקות תקופתיות בכל חצי שנה ולעבור בדיקות רפואיות שונות כל הזמן כדי לבחון את שאר מערכות הגוף ולראות שהכול בסדר. ממשיכה לקחת תרופות, בהתאם להוראת האונקולוגית, אפילו שתופעות הלוואי קשות ביותר."
במבט לאחור, איך את רואה את התקופה שעברת?
"המחלה לא ניצחה, לא את המלחמה וגם לא את קרבות הביניים. אני מסתכלת לאחור ועוברת על התמונות של אותה שנה ואני לא רואה אישה חלשה (וכך אני זוכרת שהרגשתי). אני רואה אמא שלא ויתרה ונסעה עם הילדים לבריכה ולים, טיולים עם המשפחה, ארוחות חג חגיגיות אצלנו בבית ותינוק אחד שגדל להיות ילד שמח ומאושר.
"את חיי אני חייבת לרופאת הנשים שלי, ד"ר אורלי שושני, שליוותה אותי בהריון ומאז ממשיכה לשמור איתי על קשר בכל יומולדת ובכל ראש השנה. היא שולחת לי ברכות ומתעניינת בשלומי ואני שולחת תמונות של הילדים גדלים. היא זו שמיששה ולא שלחה אותי לדרכי באמירה שמדובר בבלוטות חלב. הגילוי של הגוש אז, בעודי עדיין בהריון ולא לאחר לידה – הציל את חיי. לו הייתי מחכה ומתחילה להניק, יתכן שאז באמת לא היה ניתן להבחין שמדובר בגוש קטן. השנה המטלטלת שעברנו, משפחתי ואני, הייתה מאתגרת אבל גם הניעה אותנו לפעולה. השינויים האישיים שלי, ההתפתחות המקצועית והרוחנית אותה עברתי הם תולדה ישירה של הסרטן הזה."
איך את מתחילה את היום שלך?
"כל בוקר שאני קמה מוקדם, לובשת בגדי ספורט ויוצאת אני מרגישה עוד ניצחון קטן. כל משקל שמועמס באימוני קרוספיט על הכתפיים – עוד ניצחון. וגם כל פעם שאוריה עולה על האופניים וטס במדרכה של הקיבוץ, מאושר, שר שירים ונהנה מהרוח ומהמהירות."
מה המסר שלך לנשים?
"אני יודעת שגילוי מוקדם של סרטן השד הציל לי את החיים. אם את מרגישה משהו שלא נראה לך – גשי להיבדק. אם אומרים לך זה כלום – תתעקשי. אם את בגיל 35+ גשי להיבדק. וגם כיום בימי קורונה, אל תפחדי לגשת להיבדק. כי גילוי מוקדם משמעותו חיים ארוכים וטובים."
