אליקו נר-גאון, אחיה למחצה של ריקי גל, מציג בבית השיטה תערוכת צילומים בהם נראים אנשים, לאו דווקא לבושים, חלקם קשורים בחבלים, והכול מתרחש בתוך מספרה כמו זו שבה הוא גדל
*תמונה ראשית: "החבלים בתערוכה מדברים גם על הקשרים בין האנשים". צילום: אליקו נר-גאון
המתבונן בתערוכתו של אליקו נר-גאון המוצגת במתחם המכבסה בבית השיטה, "הבן של שמעון הספר" (אוצר: יניב שפירא), נכנס מיד לעולם הפנטזיה המדמה מצבים סוריאליסטים לא הגיוניים. ההתרחשות מתקיימת במספרה משנות ה-50, האביזרים, הריחות, המוזיקה, מכניסים אותך מיד לזמן אבוד, ואתה מהלך בין התצלומים מוכה פליאה והלם. מייבשי שיער, מספריים, תערי גילוח, בקבוקי ספריי, ערמות שיער, מטאטא ישן, כיור חפיפת ראש המוצב על גבי מזבח קדוש, זו המספרה של הבן של שמעון הספר, הוא אליקו נר-גאון.
"אבא היה היחיד שקיבל אותי כמו שאני"
התערוכה נפתחה כבר לפני חודש וחצי וזרם המבקרים לא פוסק, ואליקו מדריך ועונה בגילוי לב על השאלות, וכאלה יש רבות. בילדותו סבל מדיסלקציה והפרעות מוטוריות, נפלט מבתי ספר כי לא התאים למסגרות. הקושי של המשפחה להתמודד איתו התבטא בהתפרצויות זעם מצד אימו והצקות מצד אחיו. את המפלט מצא במספרה של אביו, בשכונת קרית יובל בירושלים. "אבא היה היחיד שקיבל אותי כמו שאני, אומר אליקו, בחיים לא הרים עלי יד. הערצתי אותו ורבים חיכו למוצא פיו. בגלל החשש שאתחבר לנוער בסיכון הציע לי לעבוד איתו במספרה, והוסיף בנימה צינית 'נו, נראה מה ייצא ממך'. עבדתי אצלו בתחילה כשולייה, אחר כך גם חפפתי ראשים וכמובן הגשתי קפה".
שעות ארוכות עבד אליקו (64) במספרה, שמע רכילות נשים וספג את האווירה המיוחדת, שנתנה לו השראה להקמת תערוכה המורכבת מצילומים שהם פנטזיות מדומיינות מהחיים במרחב המוגן הזה ששמו מספרה. אביו נפטר לפני 30 שנה, "המוות שלו היה קשה לי מאוד" נזכר אליקו, "הייתי קשור אליו בחבל הטבור, והחבלים האלה שאת רואה בתערוכה מדברים גם על הקשרים בין האנשים".
תערוכתו של נר-גאון כבר משכה קרוב לאלפיים מבקרים והיא ממשיכה להכות גלים. היא ממוקמת במבנה נטוש ששימש בעבר מחסן בגדים. במשך שנה שלמה הכשיר אליקו את המקום והתאימו לתערוכה. "לא כל מבנה נטוש מתאים", אומר אליקו, "בחרתי במחסן הזה בגלל התקרה המקומרת שהזכירה לי כנסייה. בילדותי הייתי בורח לכנסיות בירושלים להקשיב לצלילי העוגב".
מפלט בכנסייה
אימו למדה בכנסייה האנגלית בעיר העתיקה, נישאה וילדה שני ילדים, שאחת מהם היא הזמרת ריקי גל. לימים ננטשה על ידי בעלה, נותרה חסרת בית, ומצאה מחסה לילדיה בבית יתומים בכנסייה הפינלנדית בירושלים, שם שהו שנתיים. מנישואיה השניים נולדו אליקו ושתי אחיותיו. הכנסייה עבורו היא גם סיפור משפחתי וגם זיכרון משנות נעוריו כאשר ברח אליה להירגע מהמציאות הבית-ספרית ומהרחוב. "הסתגרתי במחסן הבגדים שעות ארוכות כדי להרגיש, האם המבנה הזה אכן יכול לשמש רחם שיכול להכיל את סיפור חיי ואת הקשר המיוחד שלי עם אבי" אומר אליקו.
אני עוברת בין צילומי הענק ורואה אנשים מחוברים בחבלים בתנוחות שונות, חלקן ארוטיות, חלקן אף לא אסתטיות, הגוף של הסַפָּר מוצג לראווה בכל "הדרו" כאילו קורא תגר על היופי. "רציתי להביא מושגים אחרים של יופי", אומר אליקו, "למה הפסל של דוד המלך הוא אידיאל היופי והשלימות, והסַפָּר שלי לא? מי קבע? אני בא לשבור את המוסכות שעליהן גדלנו".
את השחקנים בחר לפי טביעת עיניו, לאו דווקא בעלי ניסיון בימתי, אלא אנשים פשוטים שהסכימו להצטרף למסע שלו, להשיל בגדים ורגשות ולהתערטל ללא חסמים. הוא ביים אותם בתנוחות שונות והם הלכו שבי אחריו בהתמסרות טוטאלית. וזה לא פלא, אליקו הוא גבר שרמנטי, כריזמטי, קל ללכת שבי אחריו. גם הצוותים הטכניים התמסרו לכל שיגיונותיו והשקיעו בתערוכה מעל ומעבר ללא כל תמורה.
חבל רך ומחבק
שנה שלמה עבד על ליהוק הדמויות, על הבימוי, הצילום וכתיבת הסצנות. "כמו בסרט אני כותב את הסצנות לכל תמונה", מסביר אליקו, "חלק מהן הן דמיון וחלק אמת ובדיה במשולב. זה לא שחזור של המספרה, זה דמיון, ואתה יכול להוסיף לו ולהחסיר בו. כל התערוכה נעה בין בדיה לפנטזיה. אני פורס לעולם את הפנטזיה שלי ואומר לאבי – בוא הצטרף אלי, צא מהמספרה שלך ואוביל אותך לעולם הפנטזיה. תראה למה הגעתי היום".
מתוך שלל רב של צילומים, לאחר מיון קפדני וכואב, הוא בחר להציג 18 צילומים הגורמים לצופה להזיע ולהתעמק בפיענוח הסודות של אישיותו. זוהי תערוכה של סודות.
אתה מציג אנשים בצירופים שונים קשורים בחבלים, מה רצית לומר בקשירות האלה?
"קשירה משחררת שליטה, וברגע שהשחקנים נקשרו הם הרפו והגיעו למצב של שחרור מלא. לא הייתי צריך לשכנע אותם, הם הסכימו להיקשר אחד לשנייה. מדובר בחבל רך ומחבק, שלא מעיק ולא מחניק. תביטי בעיניים שלהם ותראי את האור קורן מפניהם. הם שמחים! אני נותן חופש ביטוי לשחקנים להיות הם עצמם. הם גילו תשוקה לעבור את התהליך הזה אתי ולהיות חלק מהחזון שלי. יחד עברנו תהליך פסיכולוגי עמוק שבמהלכו חל בהם שינוי פנימי עמוק".
בדרך כלל נהוג לומר שאומנים יוצרים מתוך חוויות של כאב. מאיפה נובע הדחף שלך ליצור?
"הצורך שלי ליצור הוא צורך מולד, קיומי. לדעתי, לא צריך להיות מיוסר כדי ליצור. אבל אפשר להבין מהצילומים שלי שהייתה לי ילדות קשה, אני חושף אותה ומראה לכם את הפצעים".
מה המסר שלך בתערוכה, מה בעצם אתה רוצה להגיד?
"אין לי מסר לאף אדם" אומר אליקו בנימה קצת כועסת, "הדיאלוג שלי הוא עם עצמי ועם אבא שלי, שנתן לי את חיי. אני מספר כל פעם סיפור מהחוויה שלי ומעלה אותו על הנייר. אני מספר את הנשמה שלי. אין לי רצון לאמירה כלשהי ואיני רוצה למחות על שום דבר, מלבד הרצון לשבור גבולות ומוסכמות בנושא היופי והאסתטיקה, מה מותר ומה אסור. אנשים עסוקים כל הזמן בלפענח את התמונות, מה זה הקשירות האלה, מה החבלים, מה זה התנוחות בעירום, וזה בסדר. זו עבודה של התבוננות וחקירה פנימית".
מהו בית השיטה בשבילך?
"בית השיטה בשבילי הוא אנשים ואדמה אהובה. זה מקום מחבק, שאפשר לי לעשות את היצירות החשובות בחיי. הצוותים שעבדו איתי כולם מהקיבוץ, והם נצמדו לחזון שלי והתמסרו לאומן שמייצר פנטזיות ולא יודע לאן זה יגיע".
כשיצאתי מהתערוכה חשבתי, מי בעצם היא הדמות המרכזית שמככבת בתערוכה? שמעון הספר? אליקו? אולי שניהם יחד.
"הבן של שמעון הספר"
אליקו נר-גאון
אוצר: יניב שפירא
מתחם המכבסה, בית השיטה
חמישי 10:30–14:00, 17:00- 19:00, שישי 10:30-14:00. שבת 10:30-14:00, 17:00-19:00 ליצירת קשר עידו פרבר 052-8886911
התערוכה תינעל ב-20.12.25
