את עוזי אני מכיר שנים רבות, מאז שהיה חבר הנהלה, בתקופת כהונתי כמזכיר ההתאחדות, החל מאמצע שנות ה-90. עוזי נמצא בצמרת הענף למעלה מ-30 שנה, עם מעורבות גדולה, דעתנות, פעילות נמרצת והרבה אכפתיות.
פניתי אליו לסקור את הרפורמות וההסכמים של הענף, בעשורים האחרונים והמאפיינים שלהם. עוזי מפרט את הדרמות הגדולות והמאבקים הפוליטיים בענף החלב, כאחד שהיה גם קרוב למוקדי העשייה
את פעילותי הציבורית בענף החלב, התחלתי בשנת 1988, כחבר מועצה והנהלה באגודת הזרעה "און". בשנת 1990 נבחרתי לראשונה, למועצה ולהנהלה בהתאחדות מגדלי בקר. מזכיר ההתאחדות היה אז דניאל פרי מקיבוץ רמת יוחנן ומשכנה היה בדירת 3 חדרים, בפינת הרחובות ארלוזורוב/דיזנגוף בתל אביב.
לקראת סוף 1996, לאחר פרשת הסיליקון, בפגישה של מועצת המ"ב עם אריק רייכמן, מנכ"ל תנובה, עלתה הטענה הבסיסית, כי לרפתנים אין אוזן קשבת בתנובה. אריק, אשר מונה לתפקידו, כתוצאה מהלחץ הציבורי להחלפת צמרת הניהול בתנובה, נתן הוראה להקים מחלקה לקשרי יצרנים ואני התבקשתי על ידי איצ'ה לידור ז"ל, מנכ"ל תשלובת החלב, להקים ולנהל את המחלקה. איצ'ה קבע את המסגרת ואני יצקתי את התוכן, בעזרתם של גורמים נוספים בתנובה.
חלקה של הפעילות סבב סביב נושאים מקצועיים (בהגדרה) כדוגמת, העברת בדיקות החלב למעבדה המרכזית בקיסריה, העברת האחריות להובלה למחלבות, תקנון איכות החלב והוועדה לפניות יצרנים לטיפול בתקלות איכות.
חלקה הנוסף, היה בייזום פעילויות לקירוב ולחיזוק תחושת האחריות המשותפת של יצרני החלב לעשייה. חלק זה כלל ביקורים במשקים, הלוואות פיתוח, תחרות איכות נושאת פרסים – חלב הזהב, והזמנת רפתנים מרפתות מצטיינות לסיור בארה"ב.
את התפקיד שילבתי עם העבודה ברפת הפרטית במשקי, משק דובלין. כל בוקר החל עבורי ברפת, יחד עם פועל ובהמשך היום דאגו לכל צורכי המשק, אשתי ואבי, שהיה עדיין פעיל.
סופי השבוע שלי הוקדשו לתיקונים ולעבודות אשר לא בוצעו בהעדרי. אחרי ארבע שנים בתפקיד העברתי את השרביט לאפרי רייקין, יצאתי ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים ברופין, כמובן שוב, במקביל לעבודות המשק.
בקיץ 2003 התמודדתי מול מאיר בראון על תפקיד מזכיר ההתאחדות, מאיר נבחר לתפקיד ואני המשכתי לשמש כחבר הנהלה עד 2006.
מספטמבר 2004 הייתי שותף להקמה ולהרצה של התאגיד החדש של תנובה "אדום אדום", שם שימשתי כמנהל העדר. במסגרת תפקידי זה ניהלתי את הרכישה ואת יבוא הבקר, כמו גם, את גידולו במשקים השונים עד הבאתו למפעל. ב-2006, חזרתי באופן מלא לעבודה במשק. בכל השנים שילבתי לצד עבודתי במשק, פעילות ציבורית במוסדות הענף ובמושב.
הרפורמה הגדולה ברפת החלב
בשנת 1998 עלה ביוזמת משרד החקלאות, הנושא של רפורמה במשק החלב והיו בה שני דגשים:
- איכות הסביבה והכשרת הרפתות לתקני הסביבה.
- הגדלת יחידות הרפת (שינוי מבני) להגברת ההתייעלות.
הייתי אז חבר הנהלת ההתאחדות, המזכיר היה יוסי מלול.
החל משנות הרפורמה, אנחנו עדים להגדלת יחידת הייצור ברפת המשפחתית, ובקיבוצים החל תהליך של איחוד רפתות.
איכות הסביבה הייתה מרכיב מאוד משמעותי והתהליך הביא לכך, שמרבית הסככות, בכל הרפתות, נבנו מחדש. לא עוד סככות קוראל נמוכות וצפופות – הסככות שהוקמו היו גבוהות, רחבות ידיים עם מרחב מחיה ורווחה לבעלי החיים, חלקן עם גגות נפתחים. מאז הרפורמה, לא ניתן לראות ברפתות זבל אשר זורם החוצה ומזהם את הסביבה.
זה היה מהפך גדול מאוד – גילוי נאות, אני הייתי בין המתנגדים לרפורמה. חששתי מאוד מתנועת המלקחיים: מחד, הצורך בהחזר ההשקעות הגדולות, בזמן קצר, ומאידך הורדת מחיר החלב והקטנת הפדיון.
אבשלום דולב היה מי שניסה להרגיע אותי, באמרו כי עם הזמן, יהיו שינויים לטובה בתנאים ואלו יקטינו את הסיכונים, הצדק היה איתו.
בתחילת התהליך ניקבע כי הרפורמה תימשך 3 שנים, אך בהמשך, התקופה הוארכה והתקבלו מענקי השקעות עד סוף 2007 – סך הכול 8 שנים היסטוריות בתולדות רפת החלב.
גם הורדת מחיר החלב מותנה ב-2004, כאשר שר החקלאות שהוביל את התהליך היה ישראל כץ. החזר קיזוז המחיר, אפשר את החזר ההלואות הגדולות אשר נלקחו לצורך מימון ההשקעות.
הרפורמה יצרה מהפכה בענף הרפת, עם בניית הסככות החדשות, מכוני חליבה חדשים ומאצרות הזבל – זה היה ועודנו, מהלך בעל משמעות דרמטית והיסטורית.
מכירת תנובה – מסוף הרפורמה ועד 2011 נהנינו משקט יחסי, בכל הקשור ליחסי ממשלה-יצרנים, אך בשנת 2008 על אף מאבקנו העיקש, תנובה נמכרה לקרן אייפקס. לא כל חברי ההנהלה המשפחתיים, היו נאמנים לקו המרכזי של ההתאחדות, אותו הוביל המזכיר כנגד המכירה, עובדה אשר פגעה פגיעה אנושה ביכולת העמידה כנגד השינוי. כמוצא אחרון, ההתאחדות בראשות מאיר בראון, חתמה עם תנובה על הסכם ל-15 שנה, אשר בו מחויבים הבעלים החדשים, לתכנון בענף ולמחיר המטרה.
ב-2008 כאשר מזכיר ההתאחדות כבר היה יעקב בכר, התקיימו בחירות למועצת ההתאחדות, קבוצה של חברים ואני בקרבם, נבחרנו ברוב גדול, אך כתוצאה מערעור על התוצאות לרשם האגודות, נפסלו הבחירות ובהוראת הרשם, הוקם להתאחדות ועד ממונה.
מוכר מאיזה מקום? שימשתי כחבר הוועד הממונה וניהלתי מאבק עיקש בתוך הוועד וכנגד המזכיר בכר. בקיץ 2012 הוועד הממונה סיים את תפקידו ובבחירות שנערכו נבחרו מועצה והנהלה חדשים.
הסכם לוקר
מחאת הקוטג' – ב-2011 פרצה "מחאת הקוטג'" ולא במקרה היא נקראת כך. המחאה פרצה כתוצאה מקפיטליזם חזירי ומחשבה של בעלי תנובה החדשים, כי ניתן "לסחוט" את הצרכן במוצרים בעלי ביקוש קשיח, מבלי שירגיש. הפיקוח על מחירי הקוטג' הוסר ב-2008 וכאשר חברה מוכרת 250 מיליון גביעים בשנה, כל 10 אג' תוספת, מעלים את שורת הרווח הנקי ב-25 מיליון שקל.
הבעלים החדשים העלו את מחירי המוצרים בצורה זוחלת ומחיר הקוטג' בנקודות המכירה, הרקיע ל-7.5 ש"ח לגביע – התנהגות צינית של תנובה והרשתות. יש לציין כי גם המחלבות האחרות לא טמנו ידן בצלחת והעלו את המחירים, כך שבחנויות המחירים היו ברמה דומה.
המחאה, על אף שעניינה היה גם בדיור וביכולתו של אדם צעיר להגיע לדירה בישראל (מתוך שמרכיב הדיור מהווה הוצאה כבדת משקל, בכל משפחה), התמקדה במחירי המזון ומוצרי החלב במרכזם.
מוצרי החלב סומנו מאז, כסמל של יוקר המחיה במדינה. השפעת האירוע ניכרת עד היום, ביחסה של הממשלה אלינו ומי יודע, אם ומתי תשתנה המגמה.
בהמשך יצא דוח קדמי (שרון קדמי מנכ"ל משרד הכלכלה אצל השר שלום שמחון). הרעיון המרכזי שבו, היה להגביר את התחרותיות באמצעות הורדת מכסים. לו הייתה מתקבלת עבודתו של המנכ"ל קדמי, היבוא היה עלול למוטט את הענף.
יצאנו להפגנות, נרחבות מול ביתו של השר שמחון במושב אבן מנחם ובתל אביב, בעקבות הפעילות הנמרצת, דוח קדמי נגנז ובמקומו הגיע מתווה לוקר.
מתווה זה יושם ונמשך מ-2012 ועד 2017. תכליתו של המתווה הייתה – הורדת מחיר, סגירת רפתות, פדיון מכסות, התייעלות מואצת והכול במטרה להוריד את מחיר המטרה.
במתווה לוקר, נסגרו כ-200 רפתות – חלקן אכן היו צריכות להיסגר, אך רבות היו טובות ויעילות, בעליהן אשר חששו מהעדר אופק בענף, ניצלו את תנאי הפרישה המשופרים וסגרו. הרפתות אשר החליטו להמשיך פדו את מכסות המשקים שנסגרו וגדלו באופן מהיר.
הסכם 2018 – נקרא גם "הסכם החיסול"
בעת גיבוש ההסכם לא שימשתי בכל תפקיד בהתאחדות, אך הייתי חבר בשולחן החלב המושבי, אביתר דותן כיהן באותה עת כמנכ"ל ההתאחדות.
במהלך 2017 התברר לנו משמועות כי הסכם חדש לענף הולך ונירקם.
מאיר צור מזכ"ל תנועת המושבים, הקים ועדה שנקראה הצוות האסטרטגי. תפקיד הצוות היה הערכות לבחינת הסכם חלב חדש, לכשיצא לאור. במסגרת הצוות קיימנו במשך חודשים ארוכים תהליך של למידה, שמענו אנשים עם רעיונת שונים וגלגלנו תסריטים לעתיד – בצוות ישבו גם חברים שהיו בהנהלת ההתאחדות.
בהמשך, ברור היה כי אף לא אחד מנציגי המושבים, היה שותף להסכם המתגבש ולתנאיו ההרסניים למשק המשפחתי.
בעקבות כך, מאיר צור דרש כי נהיה שותפים ומספר ימים לאחר מכן, הגעתי כשליח של הצוות האסטרטגי, לפגישה במשרד האוצר. נכנסתי לחדרו של הרפרנט שלנו במשרד, שם עסקו כבר בהגהה של ההסכם שהיה דרקוני מאין כמוהו: הורדת מחיר החלב, הורדת מכסים תנועת מספריים של פתיחת יבוא ומחירי חלב יורדים. אומנם היו בהסכם גם מענקים להשקעות, אך מי יעז להשקיע באלה התנאים, כאשר הכל סוגר עלינו.
בעודנו שם, הרמתי טלפון למאיר צור אשר הורה על כינוס מיידי, באותו היום, של שולחן החלב המושבי. נפגשנו בערב בכפר ויתקין בהשתתפות לוקר, אבו, גיורא ואביתר, אשר נתנו לחברים הסברים אודות ההסכם והצידוקים לקבלתו. בתום דיון סוער מול ראשי הענף, חברי השולחן החליטו לדחות את ההסכם.
בעקבות כך החלו ניסיונות שנמשכו כשנה, להכניס שיפורים בכדי להמתיק את הגלולה המרה. לצד זה, קרה תהליך לא טוב בסקטור המושבי – חוסר האמון, בין היצרנים לתנועת המושבים ולהתאחדות, הלך וגבר והוקם ועד הרפתנים.
אל ההתארגנות החדשה הצטרפו כמה מאות רפתנים מודאגים והיכולת לשבת ביחד, בצורה בונה, חדלה להתקיים. "שולחן החלב" לא התקיים עוד, אך הצוות האסטרטגי בתנועה, המשיך בנסיונותיו להכניס שיפורים בהסכם.
בפגישות נוספות באוצר ובכנס יצרנים גדול שאורגן ע"י תנועת המושבים, באו לידי ביטוי פקידי האוצר "יודעי הכל" מחד, ומאידך, דאגתם העמוקה של היצרנים המושביים, להמשך קיומם של המשקים והפרנסה. כך חשתי אני את המרחק בין העמדות.
בסיכומו של עניין, השינויים שהצלחנו להכניס היו מזעריים – שר האוצר כחלון לא היה מוכן לאשר לתנובה, תוספת מחיר שהגיעה לה בדין ולהסכם החיסול נכנס גם פיצוי לתנובה, על אי העדכון בשוק והכול על חשבון הרפתנים.
מתוך הלחץ הכבד ותחושת האיום, ההסכם עבר במועצת ההתאחדות – גם בתמיכתם של הנציגים המושביים ונחתם ע"י הצדדים.
הכאוס הפוליטי אשר את נזקיו נשלם עוד שנים רבות ברמה הארצית, מנע את המשך התהליך, אשר דרש שינויי חקיקה וכך בפועל ההסכם נגנז. התהליך הרע ברמה הארצית, מנע נזק בלתי הפיך לענף החלב – שוב ניצלנו, אך הקרע בין חברי הסקטור המושבי להתאחדות היה עמוק.
מנכ"ל ההתאחדות אביתר, לא השכיל להבין את ייחודו של הסקטור המושבי ואת רגישותו לענף וליכולת ההשתכרות. רבים מהמושבניקים פדו בשנות הרפורמה את כספי הפנסיה שלהם או של הוריהם והשקיעו ברפתות. פגיעה בהכנסה, בגובה הייצור או בערך המכסה, עלולה הייתה חו"ח, להשאיר רבים מאיתנו ללא הכנסה וללא פנסיה. חוסר ההתייחסות בהסכם למשק המשפחתי הקטן ולהמשך קיומו, היווה את הגורם המרכזי להקמת ועד רפתנים – אותם אנשים לא ראו עוד בהמ"ב בית ונוצרה תנועה חוץ ארגונית.
הסכם 2020 – "כפיות קטנות", צעדים קטנים לא מהפכות
ביוני 2020 ליאור שמחה מקיבוץ נצר סירני, נכנס לתפקידו כמנכ"ל ההתאחדות. לא הכרנו אותו לפני כן ויש להודות, כי הכניסה שלו לוותה בלא מעט חשדנות. מכיוון שבהמ"ב לא התקיימה אסיפה, מזה כחמש שנים, הוחלט על כינוס אסיפה. כצעד מכין היה צורך להכין רשימה מוסכמת לנציגי המגזרים במועצה.
יצאנו לבחירות בקרב הרפתנים, בריכוזו של אופי רייך ונבחרו 12 נציגים לרשימה המוסכמת, מטעם תנועת המושבים, לקראת אסיפה שעד כה לא התקיימה בשל מגבלות הקורונה והסגרים.
כעבור מספר שבועות ליאור ביקש להקים את הצוות האסטרטגי לגיבוש הסכם החלב החדש ופנה אלינו, הנבחרים, בבקשה כי ניכנס לפעילות בהמ"ב בתחומים שונים. כתוצאה מבקשתו, גיבשנו בינינו מתווה (היה מאתגר), שעל פיו כל אחד מהנבחרים, יהיה פעיל בעשייה – בצוות, בהנהלה, במועצת החלב.
התהליך לקבלת החלטה
המתווה הביא לכך שאני השתתפתי בצוות האסטרטגי יחד עם ארנון אושרי, דרור קורלנדר, עמוס טהר, טוטי בלוך ואילו בקיבוצים היו שמאי מדיני, פרץ שורק, סרג'יו פישלים, זיו בן ארי ושמיל בלברמן. סרג'יו נקבע כמרכז הצוות. במשך מספר מפגשים (הכל בזום) עשינו תהליך למידה מעמיק, במסגרתו פגשנו לא מעט גורמי מקצוע הקשורים להליך המו"מ.
השינוי באווירה היה מהיר מאוד, בהובלתו של ליאור. הגורמים לכך היו הצורה השוויונית שבה נבנה הצוות, תהליך הלמידה לקראת הסכם והמוכנות לשמוע ולקחת בחשבון את דברי החברים לצוות, משני המגזרים.
אחרי תהליך הלמידה, התקדמנו אל טיוטת ההסכם, שעליה עבדו ליאור, אמיר שביט ממשקי הדרום, בועז סופר ונוספים. את הצוות ליווה ביעוץ אסטרטגי, משרדו של אלי קמיר. מרבית הקשר שלנו בעניין זה היה עם יאיר ביטון אשר לקח חלק בישיבות שלנו. יאיר מצוי בנבכי ההתנהלות הממשלתית, מכיר את הנפשות הפועלות ונתן לנו רקע להבנת התמונה הכוללת.
מהר מאוד, היה לי ברור, כי לא צדקת הדרך היא שתכריע ותוביל להסכם, אלא לחצים ומערכות פוליטיות. מבחינת אנשי משרד האוצר היותנו רפתנים/חקלאים/ יצרני מזון בסיסי/מגיני ביטחון המזון/שומרי הקרקעות ועוד ועוד, אין בהם ולא כלום. גם התכלית הראויה של יישוב הארץ ושמירה על פרנסת המתיישבים, אין בה מבחינתם דבר. החשוב הוא ריצוי המולך הפופוליסטי בדמות – התחרות ופתיחת המשק ליבוא.
הדבר החשוב – קיבלנו את התחושה, כי בכל ישיבה כולנו שותפים לתהליך, יש לנו יכולת להשפיע וכל מה שקורה בדיונים מול האוצר, מגיע אלינו בצורה אמיתית. עובדה זו יצרה אצלי ואצל כולנו (לדעתי) אמון רב. הצוות האסטרטגי היה שותף לגיבוש ההסכם, עם כל הקשיים והלבטים ובניגוד להסכם 2018, אין כאן הנחתה של עובדה מוגמרת והרסנית לענף.
הדגש המרכזי בהסכם: אין פגיעה במחיר המטרה ובתכנון, אלו היו עמודי התווך של הענף וכך ימשיך להיות. ליאור קרא לזה "הר הבית". על הר הבית אין מחלוקת בין המפלגות וכך גם בקרבנו.
בהסכם 2018 הייתה פגיעה הולכת ומעמיקה במחיר המטרה ובהגדלת היקפי היבוא, בלי הבטחה לגידור הייצור המקומי. בהסכם החדש, הפתיחה של היבוא, באה על חשבון צמיחת הענף ולא צפויה לפגוע בייצור הקיים. בפירוש לא יצאנו עם כל תאוותנו, ויתרנו על מענקי השקעה, טווח ההסכם אינו ל-10 שנים קדימה, אך קיבלנו שינוי מגמה, במובן שלא ניתן לפגוע בענף, כמו שצפוי היה ב"הסכם החיסול". ההסכם אשר למזלנו נגנז כאמור, עלול היה לגרור שבר גדול וסגירה של מאות רפתות.
מאחר ותוקף ההסכם אינו כפי שציפינו, ייתכן כי נדרש להיערך בתוך זמן לא רב, לחידוש הדיונים לגיבוש ההסכם הבא. לדעתי אם נדע לשמור על אחדות סביב הנהגה אותנטית ונבחרת בהתאחדות, נוכל לגייס את המנופים הדרושים ולצלוח את כל הקשיים.
תאגיד החלב
מזה כחצי שנה ובמקביל לכל האירועים האחרים, יצאה לאור, יוזמה להקמת תאגיד של יצרני חלב. קראתי את התקנון המוצע ושמעתי את אופי רייך, מי שמונה לקדם את התאגיד, בקרב המושבים.
דעתי היא כי תאגיד שכזה, צריך לקום במסגרת ההתאחדות ולא כגוף חיצוני ונוסף. התאגיד אם יצבור תאוצה וכוח, יבוא בחלקים רבים מפעילותו במקומם של ההתאחדות ומועצת החלב וייתר את פעילותם. בנושא התכנון המרכזי התאגיד עלול להוות תירוץ לביטול התכנון (חלומם של אנשי האוצר), מתוך שאנו היצרנים "מתנדבים" ומקימים מערכת אלטרנטיבית. קואופרטיבים של יצרני חלב קיימים ברחבי העולם, אך שם מדובר גם ברכישה משותפת של תשומות, שבראשן המזון, כתשומה העיקרית ברפת.
מתוך כך, אינני ממליץ לרפתנים, מושבים וקיבוצים להצטרף ליוזמה, אשר אני מניח כי תגווע מאליה.
משק דובלין ברמת צבי
הרפת הוקמה בשנת 1949 על ידי ההורים שלי. אימי נולדה ברומניה (טרנסילבניה) והייתה ניצולת שואה ממחנות ההשמדה אשוויץ וברגן-בלזן. אחרי המלחמה שהתה שלוש שנים בשיקום בשוודיה ועלתה לארץ, לקראת סוף 1948. אבי נולד בפולין ולאחר פלישת הגרמנים ברח לרוסיה, שם העביר את שנות המלחמה.
ב-1948 חזר לפולין ועבר טירונות צה"לית ע"י שליחי הצבא, אשר פעלו שם באופן חוקי וגלוי. על סיפון אוניית העולים אשר יצאה ממרסי (צרפת) ארצה, פגש והכיר את אימי. מנמל חיפה, הועבר הישר לחטיבה של יצחק שדה לקרבות "כיס פלוג'ה" שליד קריית גת דהיום. כשהסתיימה מלחמת השחרור, ההורים כבר היו זוג ותכננו את עתידם יחד. באירופה בימי המלחמה, סבלו חרפת רעב ורצו ללכת לכפר, כי שם לא יחסר אוכל.
אבי היה עירוני ללא רקע חקלאי, אמא אמרה לו, כי היא יודעת לחלוב פרות ביד וכך שכנעה אותו. הם הגיעו למושב רמת צבי, בגל העלייה השלישי, במסגרת קבוצה של חיילים משוחררים והתחתנו במושב לקראת סוף 1949.
ההתחלה הייתה קשה מאוד, לא היו להם האמצעים וההון הדרושים להקמת המשק. מהסוכנות הם קיבלו פרד וסכום כסף אשר לא הספיק לרכישת פרה וכך, תוך צבירה של פרוטה לפרוטה, הקימו רפת שגדלה לשלוש פרות. בשנים הראשונות התקשו להתפרנס רק מהמשק, אבי עבד בעין חרוד ובתנובה תל יוסף, בחפירה (ביד) להנחת תשתיות למחלבה ובכל עבודה קשה וכך עד 1956.
במבצע קדש, אבי גויס והגיע במסגרת חטיבה 9 עד לשארם א שייח. באותה עת, אימי הייתה הגיבורה האמיתית, אשר הצליחה להחזיק את המשק בעודה בהיריון, כשלצידה שתי אחיותי בנות ה–6 ושנה וחצי. אני נולדתי כמה חודשים מאוחר יותר בפברואר 1957.
כל השנים – משק דובלין
מאז שאני זוכר את עצמי, אני ב- משק דובלין בכל עבודה בשדה וברפת, כולל נהיגה על טרקטורים כילד קטן, בתקופה שזה עוד היה מקובל. העבודה הייתה ברובה עבודת כפיים שונה מאוד מעבודות הרפת היום, היא כללה בין היתר גידול ירק בקיץ ובחורף, קציר הירק איסופו וחלוקתו טרי לפרות.
לצבא התגייסתי ב-1975 בתקופה, שעבודה שכירה לא הייתה באופנה. במשק היו אז 30 חולבות ושני הוריי עבדו ברפת, ובלולי המטילות והפטם. השתחררתי מהצבא ב-78 ונכנסתי חזרה למשק במשרה מלאה.
ייצור החלב השנתי במשק שלנו היום הוא כ-1.3 מיליון ליטר (מכסה בודדת) ותפוקת הלולים כ-900 טון פטימים. בנוסף, נכנסה לאחרונה לעבודה, המערכת הסולארית השלישית והכוונה היא להמשיך ולהשקיע בתחום זה.
מאז חזרתי למשק אני משלב פעילות ציבורית, במושב ומחוצה לו, לצד העבודה השוטפת. נשוי לזורקה, אבא לבת וחמישה בנים בוגרים וסבא לארבעה נכדים בינתיים