ההליך המשפטי מורכב. לא די להוכיח את הנזק שנגרם, צריך גם להוכיח מי אחראי לו. במקרה של תביעה כנגד ספק, יש משמעות גם לחשבונית הרכישה, כפי שמלמד הסיפור בהמשךבנושא מזון לבקר. חשבונית שאינה מפורטת דייה, יכולה למנוע הצלחה בתביעה.
קיבוץ גזית, בשנת 2014, האביס את עדר הבקר שלו בקש ובבליל מזון, שלאחריו החלה תמותה בעדר. התברר שניתן לעדר קש-חיטה, אך 120 הפרות ו-74 המבכירות של גזית סירבו לאכול אותו. לכן, "בוצע קיצוץ של הקש והוא עורבל עם חומרים נוספים (זבל עופות, קש-חמניות וקש-סטיביה)". לאחר שהעדר חזר לשטחי המרעה החלה בו תמותה. מבדיקה שערך הקיבוץ הוא מצא שהתמותה היא תוצאה של רעלן "עוקץ העקרב". לפי הנחיית הווטרינר הוצאו לשחיטה 54 פרות ו-2 פרים שהואבסו בקש-חיטה. המבטחת, "ביטוח חקלאי", ששילמה לקיבוץ תמלוגי ביטוח, הגישה יחד עם הקיבוץ לבית משפט השלום בנצרת, תביעת נזיקין כנגד החברה ממנה הקיבוץ רכש, לדבריו, את קש החיטה. בתביעה לפיצוי בסך 781,105 שקלים, הם טענו באמצעות עו"ד יוסף רנרט, שהחברה-הנתבעת התרשלה בכך שסיפקה לקיבוץ קש חיטה רעיל, מבלי שבדקה את המשלוח.
הנתבעת, שעיסוקה בשיווק ואספקה של שחת, טענה באמצעות עו"ד עמראן ח'טיב, שאכן היא סיפקה קש לקיבוץ, אך אין ראיה שהבקר הואבס רק מהקש שהיא סיפקה וסביר שהקיבוץ השתמש בקש מספקים אחרים.
השופטת נבילה דלה מוסא תיארה כי העדר אכל את כל חבילות הקש ולכן לא ניתן היה לדגום אותן לצורך בדיקת מעבדה. הקיבוץ סיפר, שנמצאה חבילת קש מאותו משלוח, וכי בבדיקה בה נמצא "עוקץ העקרב". זהו, "צמח שאפשר לראות אותו בעין ולזהות אותו ללא צורך בבדיקת מעבדה", הסביר מומחה בבית המשפט.
השופטת קבעה שהתחלואה והתמותה הן אכן תוצאה של הרעלת PA שנמצא ב"עוקץ העקרב", אך כדי להצליח בתביעה על הקיבוץ להציג ראייה 'הקושרת' את חבילות הקש שאכל העדר אל הנתבעת. יש להוכיח שהנתבעת היא שסיפקה את הקש הזה.
מעדות המומחה, למדה השופטת, כי כאשר בני בקר מסרבים לאכול קש מסוים, הדבר אמור להדליק "נורה אדומה". היה על הקיבוץ לבדוק את הקש ולשלוח אותו לבדיקת מעבדה. קיצוץ הקש וערבובו בחומרים נוספים 'הסתירו' מהעדר את הגורם שהביא לסירוב שלו לאכול מהקש. השופטת הסיקה שהקיבוץ לא נהג בזהירות הנדרשת כשהחליט להאביס את העדר באותן חבילות קש. היה עליו להימנע מכך, לבדוק את החבילות, לוודא שאין בהן רעלן, לא לקצץ אותם ולא לערבב בהן חומרים אחרים, כדי לגרום לעדר לאכול מהן.
בנסיבות אלה, הסבירה השופטת, יש לבחון 'בזהירות ובקפדנות' את עדות העד מטעם הקיבוץ, שכן הייתה לו נגיעה אישית לאירוע ולדרך ההתנהלות והזהירות שהיה צריך לפעול בה. היא מצאה בעדותו סתירות ובחרה שלא לתת לה משקל רב. כך למשל, ציינה השופטת, שהעד סיפר שרכש "קש גיבוב", אך בחשבונית הרכישה שהציג נרשם: "עבור קש". עד הנתבעת אמר שלא ברור אם הם סיפקו קש-תירס או קש אחר, שכן בחשבונית צוין רק: "קש". לדבריו, נהג המשאית שהוביל את הקש לקיבוץ, מסר שלא הייתה הפרדה בין חבילות הקש שסופקו לקיבוץ מספקים שונים, כך שלאחר פריקת הקש לא ניתן היה להבחין מי הספק של כל סחורה.
משכך, פסקה השופטת כי הגם שנמצא שעדר הבקר נפגע כתוצאה מהאבסה במזון שהכיל רעלן, לא הוכח שהנתבעת סיפקה את המזון המורעל לקיבוץ. היא דחתה את התביעה, וחייבה את הקיבוץ וחברת הביטוח לשלם לנתבעת הוצאות המשפט ועוד 30,000 שקלים בעד שכ"ט עו"ד.
