ישראל צופים מקיבוץ הרדוף, פסיכולוג חברתי ארגוני שסייע לקיבוצים רבים בתהליכי השינוי, נפרד מהעולם "על פי תוכנית"
*תמונה ראשית: ישראל צופים. "היה כיף אדיר להעביר את החיים האלה איתכם". צילום: מהאלבום המשפחתי
לפני כשבועיים נפרד ישראל צופים מהעולם כפי שבחר לסיים את חייו, במרכז Dignitas בשוויץ.
ישראל (70), בן קיבוץ קריית ענבים וכ-30 שנה חבר קיבוץ הרדוף, פסיכולוג חברתי ארגוני וטייס. בתנועה הקיבוצית מוכר ישראל כיועץ ארגוני שליווה קיבוצים רבים במסע המורכב מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, בעיקר מאמצע שנות ה-90 בואכה עמוק לתוך שנות ה-2000. באותה תקופה התפרסמה כתבתו של עזרא דלומי באחד מעיתוני הקיבוץ שכותרתה "טס משינוי לשינוי". בתקופה בה עברו קיבוצים רבים למודל של קיבוץ מתחדש, השתמש ישראל, שהיה גם טייס, במטוס קל להגיע לקיבוצים מהצפון ועד הדרום. דלומי נזכר כי לאחר שעבר השינוי בקיבוץ גשר הזיו, טס ישראל מעל הקיבוץ ופיזר סוכריות להנאת הילדים. היותו טייס אפשרה לו, לראות את הדברים גם "ממעוף הציפור", כפי שנהג לומר. בתקופה מורכבת זו, בה קיבוצים רבים עמדו מול דילמת "להיות או לחדול", חלחלה ההבנה שכלכלית וחברתית המצב לא יוכל להימשך כפי שהיה אך עם זאת, הפרטת הקיבוצים ומודל רשת הביטחון לא התקבלה אצל כל חברי הקיבוצים כבשורה הצופנת עתיד טוב יותר.
כשרונו הרקיע שחקים
כילד ניגן בחליל צד ובזכות כשרונו המוזיקלי הוזמן לתזמורת צה"ל, אולם הוא בחר להתגייס לחיל האוויר לקורס טייס לאחר מלחמת יום כיפור. "הרפתקנות שיש בה חופש המאפשר לנפש לנסוק מעלה מעלה אבל תמיד במגבלות הכללים" כפי שספד לו חברו מהרדוף. "ידעת לחיות את הפער וגם ליהנות מהחופש ומהנגיעה בקצוות השמים". ישראל הוביל תהליכי שינוי בקיבוצים בראייה נכוחה של המציאות, יחד עם "חוכמה של הקשבה לקולות העולים מהקהילה כולה". והוביל תהליכים המאפשרים "חופש לפרט, עצמאותו והגשמתו האישית ללא תלות בגופי הקיבוץ", כפי שהאמין וחי.
לפני יותר מעשור הקים עם שותפים נוספים את "הצנחניה" אשר בחורף הקרוב עתידה לצאת לנורבגיה לניסוי מדעי שמטרתו לבחון אפשרות לקרר את כדור הארץ.
הסתכל למציאות בלבן של העין
כשבוע לפני שנסע אל מותו, התראיין ישראל בפודקאסט "סוף הדרך" שעורכות שרית אופק, עובדת סוציאלית בתחום של סוף החיים, ועינת גוטפריד, אחות הוספיס בית.
ישראל, שבספטמבר האחרון ליווה עוד תהליך שינוי בקיבוץ גדול ועל הפרק עמדו תוכניות להבאת מטוס חדש לארץ כמו גם ניסויים חדשניים בתחום הביטחון, מספר בפודקאסט על תופעות חריגות שפקדו אותו בעת שטייל עם אשתו בנורבגיה, בעקבותיהן ערך בדיקות, ועל גידול סרטני אלים שהתגלה במוחו. "התברר שהגידול הזה הוא מהסוג הגרוע ביותר הקרוי GBM", סרטן אלים, שגדל מהר ולא ניתן לריפוי, "אבל אפשר לנסות לדחות את ההתפתחות שלו. ואנחנו הרי עובדים עם מה שהחיים מביאים ולא רק עם מה שהיינו רוצים שהחיים יביאו".
ישראל מתאר שעבר ניתוח מורכב בראשו להסרת הגידול ועל המשך טיפול על פי הפרוטוקול הרפואי. באפריל, ביום שלפני ערב ליל הסדר, התקבלה ההודעה שהגידול חזר, והפעם התמקם בין קפלי המוח, במקום בו לא ניתן לנתח.
על פי האבחנה של הגידול הבין ישראל שמצבו המנטלי והפיזי עלול להידרדר עד למצב בו אישיותו משתנה או שיהפוך לחולה סיעודי. ישראל, שבעת לימודיו באנגליה עבד בבית סיעודי, מספר שכבר אז גמלה בליבו ההחלטה שהוא לא יגיע למצב כזה. "לא מבין איזו מין שיטה זו, בה אנשים חולים וכואבים ומשאירים אותם בחיים, הם סובלים ובני המשפחה סובלים".
"מתעופף מהאירוע ומקווה לצנוח בשלום"
כפי שפעל וכפי שייעץ בקיבוצים – הוא הסתכל למציאות בלבן של העין. "אני זוכר שהתחבקנו באוטו ואמרתי לאסתקירו (אשתו אסתר. מ.ר) 'החיים כמו שהיו לנו עד עכשיו נגמרו ולא יחזרו יותר. יש לנו עוד זמן, והזמן הזה – נוציא ממנו את המיטב'. ובדיעבד החיים מאז אותו ספטמבר הם חיים מדהימים".
מי שזכה לעבוד עם ישראל (גילוי נאות: הייתי חלק מצוות השינוי בשדות ים וזכיתי ל"שעות ישראל" לא מעטות. מ.ר), מכיר היטב את המושג "חלופות", האופציות העומדות על השולחן להתמודדות עם נתוני המציאות. "הבנתי שזו רק שאלה של מתי, וחשבתי מה האפשרויות שלי. אמרתי במקרים כאלה אני מפעיל מה שקוראים 'כיסא מפלט', לוחץ על איזה כפתור או מושך בידית ואני מתעופף מהאירוע ומקווה לצנוח בשלום, אבל גם אם לא, הכול עדיף מאשר להיות בתוך מטוס בוער. … הכנתי לאט לאט את כיסאות המפלט והעדיפות בסופו של דבר הייתה ללכת על מודל הגישה של Dignitas".
אחרון בחוץ
במהלך החודש שלפני מותו נפרד ישראל מחברים ובני משפחה. אירוע פרידה גדול נערך בקהילה המיוחדת של קיבוץ הרדוף.
התקופה האחרונה שלפני מותו, סיפר ישראל, הביאה עימה שקט פנימי, התחברות לרבדים פנימיים וחיים בנוכחות עמוקה. לשוויץ נסע "לפי תוכנית", כפי שנהג לומר, מוקף בבני משפחתו ושם סיים את חייו. כנגן חליל צד בחר להיפרד מהעולם לצלילי הסימפוניה הראשונה של צ'ייקובסקי.
בהלוויה שנערכה בהרדוף ניגן בנו עמרי בחליל הצד שהעניק לו ישראל, בתו אלה ניגנה "שתלתם ניגונים" בכינור. "היה לנו חשוב שלא תהיה הלוויה עצובה", היא אומרת. "כמו שאמר, המוות שלי הוא לא טרגדיה. חייתי חיים מלאים ושלמים, חייתי בטוב, גם בזכות מזל וגם בזכות איך שניהלתי אותם. הייתה תחושה של השלמה עם המוות ואפילו שמחה, שהוא סיים את חייו כפי שבחר. הרוח החזקה שלו הייתה נוכחת והייתה אווירה של התרוממות רוח".
"אחרון בחוץ", ספד לו חברו מהצנחניה, ביטוי שמשמעותו שהצנחן האחרון קפץ מהמטוס.
ישראל נטמן בקיבוצו הרדוף, השאיר אחריו את אשתו אסתר, ילדיו – עמרי, מתן ואלה ושבעה נכדים.
איש ההפרטות של התנועה
האמנתי בו, במקצועיותו כמנחה ובכימיה המצוינת בינינו
אורי הייטנר, אורטל
ב-1991, בהיותי סטודנט לתואר ראשון, גייס אותי יהודה הראל לחברת "וקטור" שהקים, חברה שהובילה תהליכי שינוי בקיבוצים ברוח חזון "הקיבוץ החדש" שלו, תפיסה שהאמנתי בה וקידמתי אותה באורטל. הוא גייס אותי למיזם ששלהב את דמיוני – להקים מחדש את קיבוץ ייט"ב בבקעת הירדן, ברוח הקיבוץ החדש.
הוא ציוות אליי את חבר צוות "וקטור", היועץ הארגוני ישראל צופים מקיבוץ הרדוף. הכימיה בינינו הייתה נהדרת, פגשתי איש חכם וטוב שכיף לעבוד אתו. המיזם לא צלח. התנועה אפשרה לנו אותו בהנחה שניכשל, אך מרגע שהצלחנו, גייסנו גרעין משפחות והראשונות החלו להגיע למקום, היא סילקה אותנו.
בינתיים החל המאבק על הגולן, ויהודה ואני נרתמנו אליו. יהודה סגר את "וקטור". ישראל צופים החל לעבוד כיועץ ארגוני עצמאי. הוא אימץ תפיסה של הפרטת הקיבוץ, והוביל תהליכי הפרטה בקיבוצים רבים וקנה לו שם של איש ההפרטות של התנועה.
ב-1996, נבחרתי לקדנציה השנייה שלי כמזכיר אורטל, והתחלתי תהליך אסטרטגי, שכלל שינויים רבים בכל תחומי החיים, כקיבוץ שיתופי ומתוך רצון לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי. פניתי לישראל וביקשתי ממנו להיות מנחה התהליך. הבחירה הזאת לא הייתה מובנת מאליה וגרמה להרמת גבות רבות. למה שיתופניק כמוני בוחר דווקא באדם המזוהה ביותר עם ההפרטה, להנחות תהליך שנועד להבטיח את המשך היותנו שיתופיים? הסיבה הייתה שהאמנתי בו, במקצועיותו כמנחה ובכימיה המצוינת בינינו. הגענו להסכמה שהוא אינו מוביל התהליך אלא המנחה שלו. עיקר העבודה הייתה עם צוות ההיגוי המצומצם, המטבח שבו הגינו את הרעיונות שהבאנו לצוות הרחב. הצוות כלל את מרכז המשק, מנהל משאבי אנוש, הגזברית ואני, מזכיר הקיבוץ – יו"ר הצוות. וישראל עובד אתנו.
הרווחנו מנחה מעולה. הכימיה שהייתה בינו לביני התרחבה לכימיה בינו לבין כל אחד מחברי הצוות. עבדנו כשנתיים וחצי כמעבדה יצירתית ומקורית. מה הוא הרוויח? ראשית, הוא אהב את האנשים ונהנה לעבוד אתנו. מקצועית, עניין אותו להנחות תהליך שונה מהתהליכים שהוא עושה בקיבוצים. ושיווקית, היה לו חשוב לשדר, שהוא יודע להתאים את עצמו לקיבוץ שבו הוא עובד, ולכיוונים שהקיבוץ בוחר.
שנים אחדות עוד היינו בקשר, שלאט לאט דעך. שמעתי בתדהמה ובצער על פטירתו.
איש יקר, מיוחד במינו.
יהי זכרו ברוך!
