כהרגלי, הגעתי מוקדם לפגישה במשרדו של מרכז המשק בקיבוץ רמת דוד שבעמק יזרעאל. בהמתנה למפגש, סובבתי במסדרון ועל הקירות היו ציורים מרהיבים, במגוון צבעים מאוד אותנטיים, על החיים של כולנו, בחברה, בקיבוץ וברפת, כיום ובעבר. ביקשתי את הטלפון של הצייר וכך הגעתי ליונתן טל, לביקור מרתק, בבית שכולו סדנת ציור מרהיבה ועשירה.
יונתן בן 81, נראה ונשמע הרבה יותר צעיר, מלא אנרגיות וזיכרון מופלא של פרטים רבים בהיסטוריה ובעשייה המדהימה שלו, באומנות הציור ובחיים מגוונים…
פרקי ילדות – אבא ברפת ואימא בלול
אבא בא מאוקראינה ואימא מבילרוסיה. הם הגיעו בגרעין גורדוניה (של חבר הקיבוצים), היו מראשוני החלוצים שהקימו את קיבוץ רמת דוד. אבא עבד קשה כל חייו – רפתן ברפת, היה עייף מחליבה 3 פעמים ביום. לעיתים, לא הגיע בלילה הביתה כי נשאר לישון במתבן, כדי להספיק לחליבת בוקר. הייתי ילד ויש לי תמונות מהחליבה ברפת… משם אבא עבר לגן ירק שגם הוא הופעל ידנית.
אימא הייתה חברמנית עם אגו וניהלה את הלול עשרות שנים – עבדה קשה מאוד. אנחנו 3 ילדיה, עזבנו את הקיבוץ ועשינו קריירה בחוץ. כשביקרנו אותה, נהגה להתחנן, שנעזור לה לצאת מהלול, אבל כשלה ידינו. יום אחד היא נעלמה ולבסוף נמצאה מעולפת על הרצפה, בקצהו של לול גדול מרובה חדרים. לאחר כמה התעלפויות כאלו ויתרו לה לבסוף, על עבודת הניהול. היא יצאה מהלול כדי להיהפך ל…מזכירת הקיבוץ.
זיכרון ילדות ראשון שלי – כל בוקר מרים את הכרית, כדי למצוא ציור של אבא. כל חייו חלם על ציור, אך התחיל לצייר ברצינות, רק כשיצא לפנסיה בגיל 67. הוא צייר רבות דווקא את כפר ילדותו, אותו עזב למעשה בגיל 20.
בהיותי בכיתה ח' זכורים לי דבריו של המורה מנהלל מוטקה כפרי, בפתיחת שיעורי ציור: "כולם להישאר לצייר חוץ מיונתן, אותו אין לי מה ללמד".
גם הרפתקאות
היו לי חיים מאד מגוונים עם אהבת הרפתקאות ללא מעצורים. עוניים של הוריי ליווה אותי כל חיי. בניגוד לשאר חבריי, הוריי לא קנו לי אפילו צעצוע אחד, מלבד ספר בודד בשם "טיסות פלא" שמספר על הודי המגיע לכפר בישראל ולקח כמה מילדיו על מרבד קסמים, לכל פינות העולם – כל חיי חיכיתי לאותו הודי. משבושש, ביקשתי מהקיבוץ לאחר הצבא, לצאת לעולם הגדול, נתנו לי חודשיים. ברור שהגעתי באיחור של חודש וחצי. הוזמנתי לבירור, הייתי ביישן ובישיבת הנזיפה, כולם נתנו לי כהוגן על הראש, איך חזרתי אחרי 4.5 חודשים. בפינת החדר ישב נציג הציבור שרק בסוף, הפתיע את כולם באומרו: "לדעתי צריך לתת לו מדליה – בלי כסף ובטרמפים, היה ב-17 ארצות באירופה ולבסוף חזר בלי פצע". העונש שקיבלתי – לא להרצות על המבצע עם שקופיות במשך שנה שלמה.
לאחר 3 חודשים התמרדה ועדת תרבות ונתנה לי להרצות תחת הכותרת "התייר שחזר מהכפור" – זו הייתה הצלחה אדירה.
מתי התחלת לצייר ממש?
התחלתי בציור ממשי רק בגיל 37. בהיותי בגיל 49 אושר לי ללמוד ציור במכללת אורנים. עד אז למדתי מניסיוני, ע"י פיתוח שיטות עצמיות, שאינן נהוגות בבתי הספר.. באורנים למדתי בעיקר מספריית האמנות שהיו בה כ-5,000 ספרים.
עם סיום אורנים ציירתי בכל הסגנונות והנושאים, הייתי חייב לבחור כיוון. סגנון ברור, לבסוף, כקו מייצג עבורי. באופן טבעי בחרתי בקיבוץ ובחקלאות – זה נושא רחב ועשיר. אני מצייר בסגנון ריאליסטי, פיגורטיבי, אימפרסיוניסטי. ומתרחק מציור בסגנון "פגע וברח" מופשט.
עקרונות הציור שלי מחייבים 3 מרכיבים:
· הרבה עבודה.
· סיפור – נרטיב.
· אסתטיקה קלאסית, ששמה דגש על עקרונות היופי.
אני מצייר מהווי הקיבוץ ומההווי של החיים שלי. ציורי ריאליסטיים ופיגורטיביים. בכל ציור יש סיפור, שכל צופה יכול להבין אותו. נטייתי בציוריי היא לעבר החקלאי, לחקלאות של פעם, שבה עבדו בעיקר עם הידיים. כילד ראיתי את הוריי שרצעו את נשמתם לתורת העבודה של א.ד. גורדון ועבדו עבודת כפיים בחקלאות. זו המורשת שהם העבירו אליי ואני מוריש אותה הלאה באמצעות ציוריי.
כל חיי בקיבוץ, התרשמתי מגורלם הקשה ומצוקת כל האמנים, שהיו תלויים בחסדי הגזבר. החלטתי שאני לעולם לא אהיה תלוי בו. בניגוד לאבי, לא אתחיל לצייר לפני שאהיה עצמאי מבחינה חומרית. למעשה התחלתי לצייר בחשאי, למרות שכל חיי בקיבוץ הייתי צייר, בכל משימות ועדת תרבות, כגון: פלקטים, ציור קריקטורות לעלון הקיבוץ, כרזות וכו' – מה שעורר התנגשות עם סגנוני הריאליסטי.
גישתי הביקורתית / צינית לחיים, מקבלת את ביטויה במאבק בין סגנוני הריאליסטי לקריקטורי. אומנות בכללה לא אוהבת הומור, שכן זו אמירת האמת הנוקבת ביותר! מזה עשור אני משתתף בתערוכת – אומני העמק בנהלל. איני נבהל אם סגנוני ונושאיי לפעמים, מעוררים התנגדות בין ציירי הפוטוריזם, שמחפשים חידושים וכיוונים אחרים. עשיתי כבר 35 תערוכות ותצוגותיי עדיין תלויות בגחמות של אוצרות, שלהן זכות החלטה סופית. אמנות היום מובלת על ידי אוצרות, שלא תמיד מעוניינות להציג סגנונות, שכבר נוסו בעבר בעולם האמנות. למרות זאת, יש לי את חוג מעריציי הקבוע, שתומך בי ללא סייג
אני מצייר מהווי הקיבוץ. מהווי של החיים שלי ומלחמותיי בקיבוץ. ציוריי ריאליסטיים ופיגורטיביים וכמעט בכולם, יש גם נקודה הומוריסטית. איני אמן השואל שאלות, אלא זה הנותן תשובות. פעם תמונה הייתה שווה אלף מילים, כיום כל תמונה דורשת אלף מילות הסבר. אני משתדל שאמנותי תהא מובנת לכל. ובייחוד תתן כבוד לצופה בה.
סך יצירתי היא ארכיון קיבוצי מצויר, המביט על תחנות החיים בקיבוץ בעין שוחקת, מלטפת ועוקצת.
בכל זאת ממה התפרנסת במהלך השנים?
מציור אין פרנסה, ולכן אני נגר הקיבוץ כל חיי, כבר 15 שנה לתוך הפנסיה. איני מתבסס על מכירת תמונות. אבל חושף את יצירותיי באלבומים, ביוטיוב, בפייסבוק בתור Jonathan Thal. החשיפה מפגישה אותי עם מקרים מדהימים, שבהם למשל, נתגלה לי כי במקור, נולדתי כפג, מה שמסביר את הדחף הבלתי נלאה שלי להישגיות. בעוד בני גילי הולכים לישון תשע בערב, אני כרגיל מוצא עצמי מצייר עד שעה אחת, ללא כל הסבר מניח את הדעת.
מיקוד בנגרות – במקור היינו כיתה בת 10 ילדים. נולדנו במלחמת העולם השנייה כאשר הורינו היו עסוקים בבניית הקיבוץ הצעיר. היינו חופשיים לנפשנו וחסרי יד חומלת, יצאנו קצת מופרעים עם הרגל ברור לפוצץ כל שיעור. הייתי אחד הלידרים של החבורה. עד סוף כיתה ט' לא למדנו הרבה עד שהקיבוץ התעשת והזמין צוות פסיכולוגים. הם עשו לנו הליך "הפרד ומשול" במסגרתו נשלח כ"א לבתי ספר מקצועיים. החלטה זו פשוט הצילה את כולנו – מעצמנו. על סמך תחביבי נשלחתי ללמוד נגרות באורט נתניה. אותו תקופה גרתי במשמר השרון וסופחתי לכיתתו של אהוד ברק.
אחרי הצבא, נקראתי למרכז המשק בקיבוץ – "הרפת מחכה לך", ניסה לפתות אותי. הייתה לי יראה מבעלי חיים ובסוף סיכמנו, שאעבוד בהשקייה במטעים. רק אחרי שנתיים נכנסתי לנגרייה ומאז, הפכתי לנגר של הקיבוץ. עשיתי בחיי מגוון עבודות גדול. עבורי הלקוח תמיד צודק – כל עוד הוא מביא מידות. לצערי, היום מגישים לי תוכניות בגודל בול דואר בווטסאפ.
לאחר מלחמת ששת הימים, שבה הייתי ביחידת השריון הראשונה שהגיעה לסואץ, הגיעה אלי הצעה מפתה לעבוד בצוות הפרסום, שהכניס את קוקה-קולה לישראל. משם עברתי לעבודה עם הצוות שהטיס, מידי יום, במטוס דקוטה עתיק, עובדים לאבו רודס. בצוות היו "מר דקוטה" – הטייס הוותיק בחיל אוויר ושותפו מוניר רדפא, הטייס הנוצרי שהבריח ארצה מיג עיראקי. לאחר זאת, עבדתי 3.5 שנים בהתפלת מים בשארם-א-שייך, רק שם עשיתי את ההון הגדול שיבטיח את חיי כצייר עם שובי לקיבוץ.
מסע סביב העולם – תחילה הייתי חייב לממש את חלום ילדותי, שכזכור נהגה בעזרת הספר היחידי, שאותו קיבלתי מהוריי, כלומר ביצוע מסע סולו סביב העולם, הישג שהופיע לבסוף במשך 6 שנים ב"ספר השיאים של הגינס". מדובר במסע, לאורך מסלול בן 253,000 ק"מ, שנמשך כמעט 4 שנים (1,377 ימים), שבו ביקרתי ב-72 מדינות. רציתי להוכיח שניתן לבצע הישג כזה, גם בעזרת ארנק קיבוצי. למעשה, יתוש הנסיעה מסביב לעולם עדיין פועם בליבי. גם אחרי שובי לקיבוץ ב-77, המשכתי וביקרתי בסה"כ, ב-134 ארצות.
כשחזרתי לקיבוץ התרשמו מהחלטתי ובנו לי נגרייה חדשה בת 300 מ"ר עם 18 מכונות ו-4-3 פועלים, שיפצנו את דירות הקיבוץ וראינו רק אושר, עד שביום הראשון של ההפרטה ב-2005, הוחלט לסגור את הנגרייה. במשך 7 שנים ניהלתי מאבק, עד הגיעי לפנסיה. אז ניתנה לי פינה שבה אני מבצע תיקונים ומידי פעם דברים חדשים, אך בקצב הולך ויורד, עקב חיסול שיטתי של כל מבני העבר שעסקתי בתחזוקתם.
כיום, לאחר שעות העבודה אני מצייר מידי יום. ונותן דרור לדמיון שאותו הזנתי בכל שנות נדודיי. לדוגמה: ציור עם 20 דמויות לוקח לי כחודש ומספק לי, אין קץ שעות רגיעה, ככל שהמכחולים בידי, מידתם יורדת מ-3 ס"מ בתחילה עד מכחול 0 עם כמה שערות. – התמונות מצטברות ויש לי חדר מלא.
הבית של יונתן מספר את כל הווייתו כאמן – הקירות סביב מרופדים בציורים, בפסלים ובכלי עבודה ישנים. העבודה המעשית מתבצעת בלב הסלון – מה שכמעט לא משאיר מקום לחיים אחרים. אגב, בכניסה לבית עומד פסל ההומאז' לסדרן העבודה האגדי, שחלף מן העולם בקיבוץ המתחדש. גם ליצירה הרצינית הזו, שעשויה חלקי מכונות ממתכת, מתגנב ההומור – שלעולם לא עוזב אותו.
היה ביקור כיפי ומעניין..
האוטו שלנו גדול וירוק
ציור אופי של "האוטו שלנו גדול וירוק", מתוך ספר הילדים, להיט כל הזמנים, "בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין (חברת קיבוץ גבת).
האוטו המיתולוגי השתייך במקורו, לקיבוצים הרשומים בשלט שהוצמד בחזיתו. הוא הועסק במשולב, בהובלת משאות ונוסעים, לאורך הקו הבוצי שחצה את עמק יזרעאל בדרך לחיפה. את דרכו סיים, כשקורקע בפתח קיבוץ רמת דוד, שם שימש כתחנת אוטובוס זמנית. לשם ביצוע הציור, גייס יונתן תמונות ארכיב שונות ומיקום אמיתי בחצר המשק. הדמויות צוירו במכוון כשהן זעירות מהרגיל לעומת האוטו – מחווה כלפי המיתוס שנוצר, בו מככב לרוב האוטו – אך לא מפעיליו האלמונים. 
