כותבים עלינו – הפרות היצרניות ביותר בעולם

התמקדות של מדינת ישראל בגנטיקה, באיסוף נתונים ובהפחתת חום, הובילה לתנובת החלב הממוצעת הגבוהה ביותר בעולם לפרה

מישל אקרמן – HOARD'S DAURYMAN 4.2022

המחברת היא כתבת בענף החלב והחקלאות שבסיסה בקולומבוס, אוהיו.

ההולשטיין הישראלי במעמד עולמי

כדי לסייע בהפחתת חום קיצוני בישראל, אוורור מסופק על ידי מאווררים עיליים גדולים ואיטיים. מקלטרים עוזרים לספק קירור ואידוי, באקלים היבש והמדברי.

אם הניסיון הקולקטיבי שלנו עם המגיפה, לימד אותנו משהו, למדנו שהחוסן חשוב. עם חוסן, אנחנו יכולים לגבש נהרות במדבריות. בעזרת חוסן, אנחנו יכולים ליצור יצירות מופת ממה שניתן לנו.

בעבור מדינה קטנה מאוד, שידועה יותר באמונה מאשר בפרות, חוסן ורוח חדשנית עזרו לה להשיג תואר מעורר קנאה: ביתן של פרות החלב הפוריות ביותר בעולם.

מדינה זו, ישראל, מובילה את העולם בייצור שנתי לפרה, מאז שנות ה-90. כיום, 120,000 הפרות בעדר הלאומי מייצרות 26,288 פאונד חלב, 1,010 פאונד שומן ו-880 פאונד חלבון בכל שנה בממוצע. את כל זה אפשר למצוא במדינה של 550 מייל רבועים, בערך בגודל של ניו ג'רזי, המדינה הרביעית בקטנים ביותר שלנו.

חלק ניכר מהבסיס הגנטי של פרות אלו, מקורו בבקר שנרכש מארצות הברית בתחילת שנות ה-50. על ידי גידול הולשטיין-פריזי האמריקאי לפרה המקומית, הישראלים פיתחו בקר המתאים לאזורם. על ידי אילוף סביבתם, הם יצרו נווה מדבר במדבר. על ידי עבודה משותפת ושיתוף מידע, הם פיתחו כלים שקידמו את הולשטיין הישראלי למעמד מנהיג עולמי.

ההתחלה

עוד לפני 100 שנה, היו מעט פרות חולבות ביתיות, בארץ המובטחת. החלב ב"ארץ זבת חלב ודבש" הגיע בעיקר מעזים ומכבשים. הולדת תעשיית החלב המודרנית בישראל, במקביל להולדתה של ישראל עצמה בעקבות מלחמת העולם השנייה.

במהלך תקופה זו, נמלטו מאות אלפי פליטים יהודים, רבים ניצולי השואה, לאזור הידוע אז, כמנדט הבריטי על פלסטין.
בנובמבר 1947 אימצה העצרת הכללית של האו"ם (או"ם) תוכנית שחילקה את האזור לשתי מדינות: האחת יהודית והשנייה ערבית.
במאי 1948 הכריזו מנהיגים יהודים על עצמאות למדינת ישראל; העימות המכונה "מלחמת העצמאות" התפתח. ישראל התקבלה לאו"ם כחברה מלאה, בשנה שלאחר מכן.

האומה החדשה הייתה תערובת של תרבויות מהמזרח התיכון וממזרח אירופה. העולים הביאו איתם טעם של חלב נוזלי ומוצרים מחלב פרה. אבל הסביבה, כמעט לא הייתה מסבירת פנים לגזעי החלב האירופיים שהם הכירו. הארץ בישראל הייתה אז ביצתית, סלעית או צחיחה. ללא שטחי מרעה שופעים, מעט שטחי עיבוד ואספקת מים דלה, הישראלים נאלצו ללמוד דרכים חדשות לחקלאות ולמצוא פרה חלבית אחרת.

יצירת הולשטיין הישראלי

הולשטיין הישראלי של ימינו נוצר באמצעות הכלאה. בתחילה יובאו מהולנד קבוצות קטנות של פרות ושוורים. פרות דמשק המקומיות גודלו לשוורים הולנדים המיובאים ויצרו הצלבות מהדור הראשון (F1). בנותיהם הזדווגו עם שוורים הולנדים מיובאים אחרים ויצרו צלבים סיבוביים (R2) מהדור השני. בנות אלו זווגו לשוורים הולנדים ישראלים, כדי ליצור צלבים סיבוביים (R3) מהדור השלישי.

ב-1946 עברו הישראלים מקו דם הולנדי, להולשטיין-פריזי, עם יבוא של 70 ראשים מקנדה. הזדווגויות אלו הניבו את הולשטיין הישראלי המוקדם. עם הזרם העצום של מהגרים יהודים לאחר המלחמה, נוצר צורך במספרים ניכרים של הולשטיין-פריזים, רובם הגיעו מארצות הברית.

ההזמנה הראשונה של 700 פרות, פרות ושוורים מארה"ב, הפליגה מניופורט ניוז, וושינגטון, בנובמבר 1949 על סיפון ה-SS Pass Christian Victory. הניצחון ביצע בחודשים הקרובים, שתי הפלגות נוספות, בהוראות אגף החקלאות של הסוכנות היהודית. המטען טופל על ידי "בוקרים לים" – חברים צעירים בכנסיות השלום שקפצו על ההזדמנות לעשות טיול של פעם בחיים.

בסך הכול, ייבאה ישראל כ-18,600 ראשים אמריקאים, כולם התאפשרו בין השאר, בזכות מענקים של ממשלת ארה"ב, לאחר המלחמה. עדר החלב הישראלי גדל עד סוף שנות ה-50 ל-100,000 פרות.

הולשטיין הישראלי מעט קטן יותר ממקבילו האמריקאי בבגרות. הוא גדל לייצור, אריכות ימים, פוריות ויכולת לעמוד בחום ובלחות.

מודל עסקי משותף

היהודים שהיגרו לארץ השאירו מאחור הכול, כולל עיסוקיהם. אף על פי שהיו מאומנים ומשכילים היטב, הם לא היו חקלאים. למרבה האירוניה, זה אולי התאים להם, שכן הם לא הביאו לישראל רעיונות מוקדמים לגבי חקלאות.

הדרך שלהם הייתה לעבוד יחד, להיטמע בשני המושגים החקלאיים שכבר קיימים – הקיבוץ והמושב, ולבנות תעשיית חלב.

הקיבוץ – קהילה קיבוצית בעלת עושר בבעלות קהילתית, העניק לעולים מקום מגורים והתחלה חדשה, הייחודית לישראל. הקיבוץ הראשון הוקם בשנת 1912 עם עדר חלב. הרעיון הוא עכשווי גם כיום, כאשר הקיבוצים הם חלוצים רבים בטכנולוגיית החלב, שמשמשת כיום ברחבי העולם. 163 המשקים הקהילתיים בישראל מייצרים 58% מכלל ייצור החלב במדינה. ייצור שנתי לפרה הוא 27,284 פאונד חלב, עם רכיבים של 3.6% שומן ו-3.3% חלבון.

המושב – כפר חקלאי המזכיר קיבוץ. מכונות משותפות, אספקה ​​נרכשת ביחד, ומוצרים משווקים בשיתוף פעולה. עם זאת, כל משפחה שומרת על משק בית משלה ועובדת באדמה משלה. 521 המושבים, הנחשבים למשקים משפחתיים בסטנדרטים אמריקאים, מייצרים 41% מסך ייצור החלב. ייצור שנתי לפרה הוא 25,472 פאונד חלב, עם רכיבים של 3.7% שומן ו-3.3% חלבון.

מסד נתונים חלומי

הלך הרוח של נכסים משותפים התרחב גם למידע. מערכת הנתונים המשולבת המנוהלת על ידי התאחדות מגדלי הבקר בישראל (ICBA) היא חלומו של טכנאי מחשבים. לא רק שהוא כולל מידע על, כמעט כל פרה בעדר הישראלי, אלא גם מידע על אבותיה וצאצאיה. זהו מסד נתונים משמעותי מכיוון שכמעט כל הפרות רשומות, מסווגות למבנה, נבדקו בייצור, גדלו באופן מלאכותי על ידי Sion (ארגון הגנטיקה של המדינה), ומטופלות על ידי שירות וטרינרי יחיד. כמעט כל החוות, תורמות מידע ניהול עדר ל-ICBA וכך גם מעבדת החלב הלאומית ובתי המטבחיים ברחבי ישראל.

השלם אכן גדול מסך חלקיו. שיתוף פעולה זה איפשר פיתוח של כלים רב תחומיים רבי עוצמה לניהול עדר. כמוכן, על ידי התמקדות בתעשייה כולה, העקומה בצורת פעמון לייצור פרה בישראל, נראית שונה מאוד מזו שנראית בחלקים אחרים של העולם, שם חריגים יכולים להשפיע באופן מהותי על הממוצע.

התמודדות עם אמא טבע

תעשיית חלב איתנה התבססה גם על התגברות על המכשולים של, מעט מדי מים ויותר מדי חום ולחות.

משקעים בישראל מתרחשים רק בחורף בצפון ורק לעיתים רחוקות, אם בכלל, בדרום. המדינה הובילה את הדרך בשימור משאבים קונבנציונליים ושימוש במשאבים לא קונבנציונליים. כ-80% מהמים ממוחזרים לחקלאות ועבודות ציבוריות; כמעט כל בית משתמש במים מותפלים. חברות ישראליות המציאו השקיה בטפטוף וטכנולוגיה שמייצרת מי שתייה מהאוויר.

מחסור במים משפיע גם על מנת החלב. מכיוון שרוב זני המספוא המסורתיים דורשים השקיה, פרות מוזנות בתזונה דלת מספוא של 33% עד 35% חומר יבש על בסיס חיטה. היבול נזרע בנובמבר, נקצר באפריל כתחמיץ ומאוחסן בבורות בטון. חציר חיטה ושיבולת שועל הם המזון העיקרי לפרות יבשות; קש חיטה הוא המספוא העיקרי לעגלות. כמעט כל הדגנים ותוצרי הלוואי מיובאים.

רוב החוות מאכילות מנה מעורבת כוללת (TMR) לכל בעלי החיים. TMR אלו מיוצרים ב-20 מרכזי הזנה אזוריים ברחבי הארץ ומועברים לחוות, פעמיים ביום. קואופרטיב מרכזי לאחסון מספוא ביתי ומזון קנוי, קיים מאז שנות ה-60, כדי להפחית את עלויות ההזנה והמכונות ולהשביח את איכות המנות.

מערכת הצינון – הטמפרטורות בישראל במהלך הקיץ, נעות סביב 36 מעלות צלזיוס, עם לחות של 50% עד 90%. פרות מוחזקות בסככות גדולות ומכוסות עם מרבץ של זבל קומפוסט. האוורור מסופק על ידי מאווררים עיליים גדולים ואיטיים. מערכת קירור הפרות, המתרחשת בדרך כלל במכלאה, פותחה לפני כמעט 30 שנה. כל מפגש הוא מחזור של חמש דקות, שמורכב מ-30 שניות של השקייה ישירה של פרות ולאחר מכן, 4.5 דקות של אוורור מאולץ. המפגשים ניתנים חמש עד שבע פעמים ביום.

כדי להפחית עוד יותר את החום והלחות, מגדלים פרות להמלטה מאוגוסט עד מאי, כדי להימנע משיא חלב והזדווגות בקיץ. מדי צעדים משמשים ברוב החוות, כדי לזהות ייחום ולשפר את שיעורי ההתעברות.

אפימילק, החברה הישראלית שפיתחה את מד הצעדים, רכשה את המוניטין שלה בטכנולוגיית החלב המתקדמת עוד ב-1977, אז שיווקה את מד החלב האלקטרוני הראשון. אפימילק גם פיתחה את תוכנת ניהול עדרי החלב הראשונה ואת מנתח החלב המקוון הראשון, עם מדענים ממכון וולקני. ענף נוסף כולל לראשונה, חולבים רובוטיים, שהותקנו לראשונה בישראל ב-1999.

אתגרים דומים

למרות שיצרני חלב בישראל ובאמריקה, חיים כמעט במרחק של חצי עולם זה מזה, המרחק הזה הולך ומתקרב מיום ליום, ככל שהטכנולוגיה מתקדמת בתקשורת, הנסיעות הופכות נגישות יותר ועסקים פועלים בקנה מידה עולמי.

האתגרים שלהם נראים כעת דומים להפליא, בחווה ומחוצה לה. המאמצים לשפר את הקיימות ולהפחית את טביעת הרגל הפחמנית, משפיעים על החקלאות והייצור ברחבי העולם. אתגרי העבודה הם אוניברסליים. ההתחממות הגלובלית מעוררת אסונות שלא שמים לב לגבולות. חלופות צמחיות למוצרי חלב, נובטות בכל מקום. וצרכנים בכל המדינות המפותחות מצפים יותר ויותר לשקיפות בעסקים.

לא משנה היכן הם גרים, רפתנים מצליחים נחתכים מאותו בד. הם מאומנים היטב, מאמצים טכנולוגיה, מחפשים חדשנות, דורשים מידע על בעלי חיים בודדים, מסתמכים על אוטומציה, משתמשים בתוכנת ניהול, מנהלים רישומים ומוכנים לחלוק נתונים ותוצאות של חווה.

בית ספר ישראלי לרפתנות

בין המוסדות שמטרתם לחלוק את ניסיונם של המדינה, ניתן למצוא את בית הספר הישראלי לרפתנות, שהוקם בשנת 2010 כמרכז הכשרה עולמי לאנשי מקצוע ברפת. בית הספר הישראלי לחלב מציע סמינרים ליצרני חלב מקומיים ולאורחים בין-לאומיים, בתור חוויה ישראלית בת חמישה ימים.

החוויה הישראלית כוללת סיורים בחוות ישראליות וביקורים באתרים ישראלים. אפשר לתאר את זה כנקודה המתוקה שבה מתכנסים היסטוריה, ידע ופרות.

"מנקודת מבט לימודית, אני מעריך לראות גישות שונות לאתגרים נפוצים ולראות בעיות, מנקודת מבט אחרת", אמר קלווין מאסט, יצרן חלב בקליפורניה שהשתתף בסמינר בינואר 2020. "זה לא סיור טיפוסי ומסחרי בארץ הקודש. זוהי חוויה מקומית, שבוצעה על ידי מומחים מקומיים המסבירים כיצד הם חולבים, מראים לכם את ארצם ודנים בהיסטוריה באופן אישי ומשמעותי".

"מהניסיון הזה, רכשנו חברים חדשים ופיתחנו קשרים עמוקים יותר עם חברים ותיקים", המשיך מאסט. "אנו מתקשרים באופן קבוע ומצפים למפגשים עתידיים."

פיל כץ, מדריך מקצועי מאוניברסיטת מישיגן סטייט, הוא בין החברים החדשים שמסט פגש בישראל. הוא מסכים שיש דקויות מהגישה הישראלית לרפת. נוסף על כך הוא שיתף, "איפה עוד אתה יכול לחוות את המורשת של שלוש דתות עולמיות – יהדות, איסלם ונצרות – וליהנות מהאוכל המדהים ביותר על פני כדור הארץ?"

הביקורים מותאמים במיוחד לחברות, ארגונים או קבוצות אחרות של 10 עד 20 אנשים. אם אתם מעוניינים ללמוד עוד, בקרו באתר בכתובת www.dairyschool.co.il/ או צרו קשר עם אופיר לנגר בכתובת ofier@dairyschool.co.il.

בית הספר הישראלי לרפתנות

עם אופיר לנגר מאלון הגליל

האיש מאחורי היזמות המיוחדת של בית הספר לרפתנות, הוא אופיר לנגר ממושב אלון הגליל, שעבר כברת דרך ארוכה בענף הרפת עד ליוזמה החשובה.

כלל הרפתנים בארצות הברית שקועים מאוד בעצמם והרעיון של המאמר הוא להנגיש להם את המידע ולהראות להם, שיש מה להכיר וללמוד וכך להביא אותם להשתלמות מקצועית בישראל

יוסי מלול – הרפת והחלב

ספר על התחנות המקצועיות שלך ועל ההחלטה להקים בית ספר מעניין וחשוב

למדתי בפקולטה לחקלאות במחלקת התזונה ואחרי הלימודים נכנסתי לעבוד ב-1983 באסיא מעברות, בתחום הרפת. מכרתי חלבית, ויטמינים, תרכיזים ותוספים למרכזי מזון. בהמשך ניהלתי את פעילות החברה באזור העמקים וצפון הארץ.

לאלון הגליל הגעתי לפני למעלה מ-30 שנה, כשקלטו במושב גם "לא חקלאים". זהו מושב מקסים עם אנשים טובים וחמים, ויש לי הזכות לגור פה.

עם השנים, הקריירה התפתחה והפכתי למנהל בחברה, היא נקנתה על ידי חברת טבע ואני יצאתי להשתלמות מקצועית. בהמשך, יצאתי לאפריקה כנציג החברה לכמה שנים. חזרתי לישראל ולחברת טבע. ובאיזה שלב, ביקשו ממני לעבור ולכהן כסמנכ"ל של אפימילק בקיבוץ אפיקים. התגייסתי לאתגר וכיהנתי בחברה כ-5 שנים – אחראי על מכירות ושיווק בארץ ובחו"ל וגם פיתוח עסקי.

מה אתה מספק לרפתנים בעולם שהם לא יודעים?

הסתובבתי המון בעולם הרחב, ביקרתי בכ-70 מדינות והחלטתי לעזוב את העבודה כשכיר ולפתוח בי"ס לרפתנות לקבוצות מהעולם. בסבבים שלי ראיתי שני דברים חשובים:

• מדינת ישראל נחשבת כמובילה בתחום הרפת וכמקור ידע להרבה מדינות. המידע שנמצא אצלנו לא נגיש במיוחד לאחרים.
• יש פערי ידע בהרבה תחומים ובהם חסר ידע מעשי, על אף ההיכרות התאורטית.

החלטתי לספק לאנשים את הידע החסר – בישראל יש בעיקר פעילות מסחרית של חברות. הרבה פעמים, קהל היעד שהם הרפתנים ואנשי המקצוע בחו"ל, לא משתמשים בכל היכולות של תוכנות ניהול העדר, אלא רק בחלק ואפילו קטן.

ניקח רפתן טוב בעולם, שמשתמש בתוכנת ניהול, הוא מנצל 5%-10% מיכולות התוכנה ואילו הישראלים משתמשים בכ-40%…

לא מדובר רק על תוכנה – יש פערי ידע שחסר במדינות רבות וגם לאירופאים והאמריקאים. בית הספר לרפתנות בישראל אמור לגשר על הפערים בין היכולות התאורטיות לבין הביצועים המעשיים.

עם ניסיון של עשרות שנים, מול השווקים האפריקאים והם מאוד אוהבים את הידע הישראלי, אבל קשה להם ליישם ברפתנות המקומית, כי הרפתנות מסורתית ולא מתקדמת. גם אם יקבלו ידע הוא ברובו לא שימושי – תוכנה, סנסורים, בעוד שאצלם זה ממשק בסיסי והזנה בסיסית.

לכן המידע בארץ מתאים דווקא למדינות מערביות מפותחות, בצד מדינות כמו יפן, סין, קוריאה ועוד.

הרפתנות במדינות האלו מתקדמת, יש תעשיות חלב עם רפתות גדולות ומנוהלות היטב ואנחנו נותנים להם את ההיבטים שלנו שחלקם גם מיושמים בפועל.

בהדרכות שלנו אני משתדל להיות צנוע – אנחנו לא הכי טובים, אבל יש  לנו פתרונות פשוטים ליישום יצירתי, ואת זה מלמדים…

הרבה משתלמים שלנו חוזרים הביתה עם רעיונות חדשים ליישום מעשי – חלקם מממשים וחלקם פחות.

על איזה קהל מדברים והיכן מתבצעים הלימודים והסיורים?

הקהל שמגיע מורכב מרפתנים, אנשי מקצוע מתחום הרפת, יועצים, תזונאים.  חלקם בעלי רפתות של עדרים עם 100 פרות ועד 10,000 חולבות. הם באים לסמינרים של 10-5 ימים בישראל, עיקר הפעילות בדגניה ב' ובקיבוץ לביא – יש לנו חדרי אירוח ותשתית להדרכה.

ב-12 השנים האחרונות הפכנו להיות די מפורסמים, יש לנו חשיפה אינטרנטית חזקה ובית הספר נחשב לאחד המוסדות ששווה להגיע ולהשתלם אצלם.

אני איש שיווק ומכירות ובשנים האחרונות התמקצעתי בשיווק אינטרנטי והנוכחות שלנו בקהיליית הרפתנים בעולם מאוד חזקה.

רוב הקהל מגיע אלנו כקבוצה מאורגת בארץ המקור – 30-5 איש, גברים ונשים. הם מגדירים פרמטרים לסמינרים – את הנושאים הרצויים, רמתם ואורך הסמינר. הנושאים נבחרים בקפידה, החל מהתחום הבסיסי ועד ידע מתקדם מאוד, בהתאם לרמת הקבוצה.

לדוגמה, אנחנו מדריכים את מדריכי ההזנה במדינות מסוימות, הם מגיעים אלנו לסמינרים, הם מגדירים לנו את הנושאים לחיזוק ואנחנו מעבירים להם את התוכנית.

מי הם המדריכים הישראלים של הקבוצות?

המדריכים שלנו חלקם בגיל פנסיה עם הרבה מאוד ידע בנושאי רפת. אני פועל לניצול הידע הרב של אנשים שפרשו לגמלאות, כי זה ידע מבוזבז ואני נותן להם במה. חלק נוסף הם מדריכים מהדור הצעיר, אנחנו חושפים אותם לפעילות בין-לאומית ופעילות באווירה גלובלית.

זה תענוג, כי כולם מרוצים והצעירים נחשפים ומשתפשפים בחיכוך עם אנשי מקצוע בעולם.

בסוף כל סמינר אנחנו עושים שאלון על רמת ההדרכה ובהתאם לתוצאות, נותנים חוות דעת למדריכים כדי שישתפרו.

המדריכים הם מיטב אנשי המקצוע והמדריכים בישראל.

שפות – בעיקר אנגלית ויצא לנו שהדרכנו גם בשפות אחרות, עם מדריכים דוברי השפה, בשילוב תרגום סימולטני – סינית, יפנית, טורקית, רוסית, גרמנית, איטלקית ועוד..

עד כה התבצעו עשרות סמינרים בגדלים שונים.

איך הקורונה השפיעה על הביקורים בישראל?

הפעילות מבוססת על תיירות נכנסת והקורונה סגרה את דלתות הפעילות. לפני הקורונה היה לנו בין סמינר אחד לשניים בחודש. בחודש האחרון לפני הקורונה היו לנו שני סמינרים מיוחדים:

• אגודת הרפתנים היפנית שכל חומרי הלימוד היו ביפנית.
• סמינר בשיתוף האוניברסיטה של מישיגן בארה"ב, ששלחו אלנו 3 מדריכים והתוכן עבר במשותף.

אחרי הקורונה אנחנו חוזרים לפעילות בהדרגה, אנחנו מקבלים הרבה מחמאות ועושים פעולות משתי סיבות עיקריות:

• שאנשים יהיו מרוצים ויצאו עם כלים מעשיים ליישום אצלם ברפת.
• ציונות – מגיעים אנשים שבחיים לא חלמו להגיע לארץ. אנחנו מראים להם את הצדדים היפים של ישראל, הם וחוזרים לארצם כאוהדים נלהבים וזה עושה טוב.

במהלך הסמינרים אנחנו עושים סיורי כוכב ברפתות עם דגש על הנושאים הנלמדים.

בתחילת השנה הקרובה יהיו כמה סמינרים ברמה גבוהה מה שמצריך הכנה מדוקדקת.

עובדים קבועים – העסק הוא משפחתי, אשתי ואני. לפי הצורך, אני מגייס את אנשי המקצוע הדרושים,  לפי הנושאים והעניין.

הרעיון קצת מהפכני בתחום – להמעיט בהוצאות קבועות, כדי להוזיל את עלות הסמינר. אין לנו נכסים קבועים. התכנון הוא גמיש מאוד, לפי הגדרת הקורסים – לעיתים בחדרי הרצאות ולפעמים בשטח, בהתאם לצרכים.

גילאי המשתתפים – חברת חלב גדולה בטאיוון  פעלה להכשיר את הדור הצעיר של הרפתנים. הם דור ההמשך ברפתנות משפחתית. הרעיון הוא לחשוף אותם לטכנולוגיה חדשה ולגרום שהם יישאבו לרפתנות, מכיוון של צעירים וטכנולוגיה. הגילאים היו 25-16 שנה – היו כמה מחזורים והיה מוצלח מאוד.

רוב המשתלמים שלנו הם בגילאי 50-40.

מגיעים גם מבוגרים בגיל הפנסיה עם רפתות בבית. אלו רפתנים שהיה להם חלום  להגיע לישראל ואנחנו מגשימים אותו. יש הרבה דוגמאות של רפתנים שאימצו טכנולוגיות חדשות שלמדו בישראל

  הקשיים שלהם – חוזרים הביתה אל הרפתנות המסורתית שבה מאוד שמרנים ולא אוהבים חידושים. הצעירים חזרו וההורים אמרו להם "אל תפריעו לנו" – בקורס לימדנו אותם גם כיצד להשתלב עם ההורים.

בסך הכול זהו בית ספר חשוב לרפתנים ולאנשי מקצוע בעולם, להכיר וללמוד מהרפתנות הישראלית ולהביא חלק מהידע לרפת השמרנית שלהם, יחד עם ההיכרות עם מדינת ישראל ואהבה אליה…