שחר מילפלדר מבית יצחק התמודדה עם גידול סרטני נדיר, שקטע את קריירת הכדורסל המבטיחה שלה. זה לא הפריע לה מלהכיר ענף חדש, ולימים הפכה לחותרת פראלימפית מצטיינת, זוכת מדליית הארד מאולימפיאדת פריס. בעיצומן של ההכנות לקראת האולימפיאדה הבאה בלוס אנג׳לס, היא מכריזה בראיון סופר אופטימי: ״מכוונת הכי גבוה שיש"
*תמונה ראשית: שחר מילפלדר עם מדליית הארד הפאראולימפית באולימפיאדת פריז
בגיל 29, שחר מילפלדר, ממושב בית יצחק במקור, היא מודל להשראה. ספורטאית פראלימפית מובילה ומי שהוכיחה כי גם בתנאים המורכבים והקשים ביותר, הרי שרוח האדם היא כנראה חזקה מהכל.
החיבור בין שחר לספורט החל למעשה כבר מגיל צעיר מאוד. בכיתה ג' שיחקה כדורסל ליד הבית בבית יצחק, ולאחר מכן בפרדסיה, כשהיא מצליחה לפלס את דרכה עקב בצד אגודל עד לליגה הלאומית הבכירה.
אלא שאז, בגיל 15 וחצי, דווקא כשהיא מצויה בשיא הכושר הגופני שלה ועם מודעות עצמית גבוהה במיוחד לספורט ולאורח חיים בריא, הגיעה נקודת המפנה ששינתה את חייה לתמיד.
"לא נותנת לאף אחד להגדיר מה המגבלות שלי"
"אני זוכרת שהרגשתי משהו מוזר בבטן בצד שמאל. זה הרגיש כאילו נתקעתי בקיר, מעצם אגן שמאל ועד הפופיק," משחזרת שחר מילפלדר את אותם רגעים דרמטיים בשיחה עם "קו למושב".
"זה היה אמנם ללא כאבים ובלי שום הגבלה, אבל תוך זמן קצר התברר לי שהדבר הזה הוא גידול סרטני נדיר בשם 'כונדרוסרקומה'. הסתבר שהייתי הילדה היחידה בארץ שהתמודדה עם הגידול הזה. בהמשך, עברתי ניתוח בארץ שכשל, משם לסדרה של הקרנות מיוחדות בניו ג’רזי שבמהלכן הגידול חזר, באותה עריסת גידול.
"בשלב הזה, החלטנו להישאר בארצות הברית. שם עברתי ניתוח מציל חיים, תוך חשש גדול לקטיעת הרגל כולה. לשמחתי, הרופאים הצליחו במהלך 16 שעות הניתוח שעברתי להציל אותי ואת הרגל, אך נותרתי עם נכות ומגבלה. הם הסירו את עצם אגן שמאל והשתילו עצם מהשוק, אך במקום עדיין נותר חסר משמעותי, הן ברמה הגרמית והן ברמה השרירית. מאז אני הולכת עם קב הליכה שאני קוראת לו 'מרצדס'. בזכות שיקום טוב בבית לווינשטיין ואנשים טובים בדרך אני מתנהלת די טוב, והכי חשוב – לא נותנת לאף אחד להגדיר מה המגבלות שלי."
השיקום המאתגר עבר דרך בית החולים איכילוב בתל אביב, בית חולים בניו ג'רזי ושיקום בבית לוינשטיין ברעננה. המאבק תועד בסרט סטודנטים שביימה אחותה ליאור, בו הסבירה שחר עד כמה היה חשוב לה להיאבק מול נטיית הרופאים להורות על קטיעת רגליה.

ככה זה כשיש שניים
כספורטאית משובעת בכל רמ"ח איבריה, חיפשה שחר באותה עת כיצד תוכל להמשיך ולהתחרות, על אף המגבלה הגופנית. כך החל לו הרומן עם הספורט הפראלימפי, אותו היא מתארת בהרחבה.
"הכל התחיל בגיל 16, זמן קצר אחרי שחליתי. החותרת מורן סמואל, אלופת העולם וזוכת מדליית הזהב בחתירה מאולימפיאדת פריז 2024, הגיעה להרצאה אצלי בקבוצת הכדורסל, ושם נוצר החיבור הראשוני. שמרנו על קשר טוב, כולל עם בת זוגתה, לימור. שמונה שנים לאחר מכן הגיע טלפון מהן. הן הזמינו אותי להצטרף לנבחרת החתירה הפראלימפית כדי לייצג את מדינת ישראל. עבורי זה היה כבוד גדול ואתגר משמעותי לסמן לעצמי, כך שנעניתי בחיוב. כך החל המסע של סאלח שאהין (הפרטנר שלי) ושלי החל מאוקטובר 2021."
סאלח שאהין עצמו, בן העדה הדרוזית, נפצע בשנת 2005, לאחר שנקלע לפיגוע קשה במסוף קרני בגבול רצועת עזה. לאחר שסאלח לחם בגבורה והצליח לחסל שלושה מחבלים, הוא נפצע באורח אנוש, וזאת לאחר שמספר כדורים פגעו בחלקים נרחבים בגופו. בתום סדרה ארוכה של ניתוחים מורכבים שהצילו אותו ממוות. לאחר שיקום ארוך, מצא אף הוא בענף החתירה הפראלימפית כעוגן שהעניק לו את החדווה בחזרה לחיים.
השניים צוותו לחתור יחד בסירה זוגית מעורבת, כשהמטרה בקצה היו המשחקים הפראלימפים בפריז, שנתיים בלבד לפני המועד. שיא הדרך המשותפת שלהם הגיע כאמור בעיר האורות, שם סיימו במקום השלישי בגמר החתירה הזוגית, כולל זכייה במדליית ארד מרגשת במיוחד.
אגב, אותה זכייה קיבלה מימד מרגש עוד יותר, שכן היא התרחשה בבוקר בו נודע על איתור גופותיהם של חטופים ישראליים מרצועת עזה. במספר ראיונות תיארו השניים את הדמעות המעורבות של עצב לאומי לצד הגאווה ישראלית עצומה שחשו באותו מעמד מכונן.
עם יד על הלב, עד כמה הספורט הפך עבורך לדרך חיים, ובמיוחד לאחר גילוי המחלה?
"הספורט מספק לי בכל יום מחדש את האתגר להוציא מעצמי את המקסימום. הוא מלמד אותי מהן מיומנויות חיים, התמדה, נחישות, התמודדות עם כישלונות וחתירה למצוינות. הוא מצליח להוציא אותי מאזור הנוחות ומלמד אותי על בשרי את החשיבות שיש לחוסן ועוצמות נפשיות, ובעיקר כמה גוף האדם הוא המכונה הכי מדהימה שנוצרה, ועד כמה וצריך לדעת להכיר לה תודה."
ציפור קטנה לחשה לנו שאת גם חזקה בתחום הפיזיותרפיה.
"זה נכון. האתגרים שלי הם בעיקר להצליח לשלב בין שני העולמות שלי – לימודי הפיזיותרפיה והספורט המקצועי. זה אתגר גדול שלקחתי על עצמי ששוב הראה ומראה לי גם היום, איך בעזרת מעטפת טובה ואנשים שרוצים בהצלחתי, אפשר וראוי לשלב בין החיים שאחרי והישגים בספורט."

כרטיס לאולמפיאדה
בחזרה לענף החתירה. עד כמה ההישג מפריז סייע לך לפרוץ קדימה?
"יחד עם סאלח השותף שלי, הצלחנו להמשיך בגרף העלייה ולזכות מדליות גם באליפויות אירופה ועולם בשנת 2025 ו-2026.
"אותה מדליית ארד מרגשת ולא מובנת מאליה במשחקים בפריז, בהחלט פתחה לנו את התיאבון, במובן הכי טוב שיש, זאת אחרי שהצלחנו להשתחל למשחקים האולימפיים ממש ברגע האחרון, אחרי שהיינו מדורגים אחרונים. כעת, המטרה היא קדימה – לכוון הכי גבוה שיש לקראת משחקים הפראלימפיים בלוס אנג’לס. בדרך נשתדל להמשיך להשתפר ולהביא כבוד למדינת ישראל בכל תחרות שנהיה. המטרה הקרובה ביותר היא להצליח לזכות בכרטיס לאולימפיאדה. זה יקרה באוגוסט הקרוב בתחרות שתתקיים בשוויץ."

עבור מי שלא מכיר. עד כמה הספורט הפראלימפי בארץ מפותח?
"הספורט הפראלמפי בארץ נתמך על ידי הוועד הפראלמפי וההתאחדות הישראלית לספורט נכים, יחד עם גופים רבים וטובים, שמוכנים לעשות הכל כדי לשים אותנו על הפודיום בבמות הספורט הגדולות בעולם. יש לנו מערך שלם ומעטפת מדהימה שרק מנסה להוציא מאיתנו הספורטאים הפראלימפיים את המקסימום. כולי תקווה שעוד ספורטאים יצטרפו לבית הזה ויזכו במה שאני זוכה.
"הלוואי שכל מי שקורא את הכתבה הזו ומכיר מישהו שמתאים להצטרף אלינו, יעשה את הצעד ויציע לו/ה להצטרף למשפחה שלנו. יש ענפים רבים ותמיכה ענקית כדי שאנחנו נצליח לייצג את המדינה בכבוד ובגאווה. כמו שאני זכיתי להכיר את התחום המופלא הזה, כך אני בטוחה שהוא יעשה טוב גם לאחרים."
שחר מבקשת לנצל את הבמה על מנת להכיר תודה לחינוך והערכים עליהם חונכה במושב בית יצחק, שלדבריה מהווים חלק מרכזי מהחוסן והאופי הקשוח אותו טיפחה לאורך השנים, כזה שאפשר לה להסתכל בלבן של העיניים מול כל אתגר ולצלוח אותו. "החינוך במושב והמשפחה בה גדלתי עיצבו את האופי שלי והפכו אותי למי שאני היום. אין ספק שהחברים והקהילה במושב היו חלק בלתי נפרד במסע ההחלמה שלי ובשיקום האינטנסיבי שעברתי. בכל צומת בדרך, בכל חשש ואי ודאות הם היו שם כדי לעטוף את הבית שלי באהבה, בעצה טובה, בדאגה אינסופית ובעיקר נתנו לנו את התחושה שאנחנו לבד."
היא מוסיפה כי שלט בכניסה למושב שנתלה לאחר שחזרה בריאה ארצה מסדרת הניתוחים בארצות הברית, הותירה אותה נרגשת עד דמעות. "כמות האהבה שקיבלתי הייתה פשוט מטורפת. אם זה אוכל מפנק לפני ואחרי אירועים גדולים, תנועת נוער שתמיד הייתה בשבילי לכל דבר והמון המון אנשים שהשקיעו מאמצים רבים, כדי לעזור לי ולמשפחה להתמודד ולנצח את הסרטן. עם תמיכה מדהימה שכזו, מסתבר שהסרטן הזה פשוט לא היה יכול עליי."


