יבול שיא
הרפת והחלב
Focused Violinist in a Garden

"בחזרה לחיים" של אבישג

9 דק' קריאה

שיתוף:

אבישג נריה ממושב שובה היא מלחינה ונגנית ויולה בתזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד • כמו כל אנשי העוטף היא ומשפחתה חוו בשבעה באוקטובר טראומה ופונו מביתם • אבישג התאוששה והלחינה יצירה לוויולה, שמבטאת את הרצון לחזור לחיים • יצירותיה מבוצעות בהרכבים שונים ועל ידי התזמורת בארץ ובחו״ל

*תמונה ראשית: אבישג נריה מנגנת את יצירתה בחזרה לחיים. צילום: רועי חרזי

אבישג נריה לבית מזרחי נולדה בירושלים בשנת 2000 למשפחה דתית, משפחה אמנותית מאוד, שבה היצירה היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

מספרת אבישג: "זה מתחיל באמא שלי רות מזרחי שהיא אמנית – ציירת, פסלת ומורה לאמנות. כך שהאווירה בבית תמיד הייתה מלאה ביצירה וברוח. גם אבי חזן ומחובר לעולם הניגון בכל ליבו, וזה ממשיך באחותי עורכת הדין הודיה מזרחי, שבילדותה למדה נגינה ושירה."

"החיבור המיוחד הזה למוזיקה ממשיך ומלווה אותי גם בבית שהקמתי," מציינת אבישג. "בעלי אלישע מאוד מאוד אוהב מוזיקה – הוא רכש טעם ייחודי והוא נמשך במיוחד לצלילים מיוחדים – למוזיקה מהמזרח, למוזיקה אפריקאית ולמוזיקת עולם. מעבר לאהבה שלו לעולם התוכן הזה, אלישע מעניק לי תמיכה יוצאת דופן ונותן לי גב מלא בדרך המוזיקלית שלי. הידיעה שיש לצידי בן זוג שכל כך מחובר לצלילים ומאמין בי, היא כוח עצום עבורי."

מגיל צעיר ביותר קשורים חייה של אבישג בעולם המוסיקה: "כבר בכיתה ב' התחלתי את לימודי המוסיקה שלי בקונסרבטוריון 'הסדנה' בירושלים. בשנה הראשונה שרתי במקהלה ואח״כ, כשהייתי בכיתה ג', התחלתי לנגן בכינור. זכיתי בכיתה ד׳ כבר להיות חלק מכיתת התלמידים של פרופ' מיכאל גייזלר, ולהיות נגנית צעירה מצטיינת. אפילו זכיתי להיות חלק ב'כיתת אמן' של הכנרית הבינלאומית מרים פריד בעודי בת 10 בלבד. ניגנתי בכינור עד כיתה ח' ואז עברתי לנגן בוויולה אצל גברת טלי קרביץ, שבזכותה הכרתי את הכלי לעומק וניגשתי לרסיטל בגרות. מרגש אותי שעכשיו, אחרי כמעט עשור, אני חוזרת ללמוד אצלה במסגרת לימודיי ב'אקדמיה למוסיקה ולמחול' בירושלים."

כבר בהיותה בכיתה ה' ובהמשך בתקופת בית הספר התיכון, תוך כדי הלימודים והבגרויות, ניגנה אבישג בהרכב הרביעייה הקאמרית של הקונסרבטוריון בירושלים וגם בתזמורת הקאמרית. עם ההרכב היא הופיעה במקומות שונים בארץ ועם התזמורת גם בחו"ל."

בגיל צעיר אבישג ניהלה לו״ז צפוף מלא בחזרות, אימונים וקונצרטים וגם היתה חניכה בתנועת הנוער "אריאל". בתקופת לימודיה בתיכון היא השקיעה שעות רבות בהתנדבות בתנועת הנוער כמדריכה וכקומונרית. זאת, כאמור, בנוסף ללוז המוזיקלי התובעני שהיה חלק משמעותי בחייה.

בתיכון למדה אבישג באולפנת חורב, אולפנא שמעודדת מצוינות לימודית. היא סיימה את בחינות הבגרות בהצלחה, עם חמש יחידות כמעט בכל המקצועות! (מתמטיקה, מוזיקה, אנגלית, תנ"ך, מחשבת ישראל ועוד).

כל זאת ביחד עם חיי חברה עשירים וחברויות קרובות שמלוות אותה לאורך השנים. הלו"ז שלה היה כל כך צפוף ומלא, עד כדי כך שגם מפגשים עם חברותיה הקרובות דרשו תיאום מראש. דבר זה נמשך במידה רבה גם היום, משום שחברותיה המשיכו אף הן למסלולים תובעניים בתחומי הרפואה, המוזיקה ועוד, וכל אחת עסוקה בעשייה ובקריירה משלה.

אחרי סיום הלימודים בהצלחה בבית הספר התיכון, שירתה אבישג במסגרת השירות הלאומי. היא היתה מדריכה ב"שירת הים", אולפנא למוסיקה ולמחול בנווה צוף. במוסד תורני זה לומדות תלמידות מכיתה ט' עד יב' לימודים תיכוניים רגילים, ובנוסף הן מקבלות הכשרה מקצועית במגמות מוסיקה ומחול.

מספרת אבישג: "זוהי אולפנא דתית, חברתית, שמעודדת יצירתיות. הייתי בעצם מדריכה חברתית, אבל הרגשתי שאני יכולה להתחבר לבנות גם בתחומים בהם הן עוסקות – מוסיקה ומחול. הקשר שלי למוסיקה ברור, ובנושא המחול התחברתי לרצון שלהן לתרגל ולהתמיד באופן רציני, דבר שנדרש מכל אמן. במסגרת האולפנא יש גם קונצרטים והופעות, ואני הרי הגעתי מהעולם הזה. לכן היה לי קשר מיוחד לחניכות שלי ועם חלקן אני בקשר עד היום."

מובן שבתקופה בה שירתה בשירות לאומי, אבישג התאמנה פחות ממה שהיתה רגילה. והיא מציינת: "לאורך שנות לימודיי בבית הספר התיכון התאמנתי בכל יום, כי יש משמעות לאימונים יומיים. לכן הייתי מקפידה לנגן בכל יום למעלה משעתיים שלוש, ולפני רסיטל וקונצרטים אפילו עד חמש שעות ביום." בכיתה יב' ניגשה לרסיטל במסגרת בחינת הבגרות. היא ניגנה יצירות מאת הופמייסטר, באך, גלינקה, ברהמס ועוד.

לאחר השחרור מהשירות הלאומי היתה אבישג בתוכנית "אלול" במדרשה בצפת. אחר-כך המשיכה לשנת מדרשה במדרשת "יעלה" שבמצפה רמון. "הלכתי ללמוד שם יהדות, תורה, להתחזק ולבסס עוד את האמונה שכבר שכנה בלב שלי מבית, אבל רציתי עוד," היא מספרת. "זוהי מדרשה לבנות, מדרשה ממש טובה. היא נמצאת במקום עם נוף מהמם, במדבר. הרגשתי שיש שם חיבור של הנפש לעולם התורני וגם לעולם הנשי. המרצות והרבנים דיברו על הנפש בנוסף לפן ההלכתי המעשי שהציגו לנו, והתחברתי."

אבישג ואלישע בחתונתם
אבישג ואלישע נריה בחתונתם. אלבום משפחתי

סגנונות מוסיקה מהמזרח בצפת

את בעלה, אלישע נריה ממרכז שפירא, הכירה אבישג באמצעות חבר ילדות משותף לשניהם. הם נישאו ב-א' בניסן, שבועיים לאחר פרוץ הקורונה, בחתונת קורונה מיוחדת ומשפחתית. במשך חמישה חודשים התגוררו בני הזוג במצפה רמון, כי אבישג רצתה לסיים את הלימודים במדרשה שם. אחר כך עברו להתגורר בצפת, בה למד אלישע בישיבת ההסדר.

במקביל החלה אבישג ללמוד בצפת ב"מקאמאת" – בית ספר למוסיקה מהמזרח. "זהו מקום מלא השראה, מלא יופי," מתארת אבישג בהתלהבות, "עם מוסיקה ממש מיוחדת. אלו היו עבורי שלוש שנים ממש נפלאות. לאט לאט התחברתי למוסיקה המיוחדת ולאנשים שם. הכרתי שם מורים שהם מוזיקאים ממש טובים ומדהימים," היא ממשיכה. "בשנה השנייה זכיתי להכיר את אלעד לוי, שהיה המורה למוסיקה אנדלוסית. נמשכתי אל המוסיקה השמחה והכייפית הזו. התחלתי ללמוד אצל אלעד לוי גם באופן פרטי. זכיתי ללמוד ממנו הרבה בתחום הזה. התחלתי לנגן את המוסיקה זו בכל מיני מקומות בארץ ואפילו בחו"ל."

עוד היא מספרת: "ב'מקאמאת' למדתי מסורות מוסיקליות שונות ממורים נוספים. למדתי מוזיקה תורכית, ערבית, פרסית. למדתי אצל ד"ר וואסים עודה, אצל נאסים דקוואר, אצל נירי שדה. מוזיקאים ממש גדולים. בתקופה הזו רכשתי ממש חברים לחיים. השתתפתי בכל מיני הרכבים, ושם גם התחלתי להלחין."

הנערה אבישג ברסיטל בסוף כיתה יב.
הנערה אבישג ברסיטל בסוף כיתה יב'. אלבום משפחתי

הלחנה של יצירה ראשונה

היצירה הראשונה שאבישג הלחינה נקראת: "מסע". היא הולחנה במסגרת קורס הלחנה ב"מקאמאת" של המורה ד״ר וואסים עודה. ״בתחושה שלי היצירה היא גם סוג של תפילה," מציינת אבישג. "היצירה הזו באה מתוך החיים שלי, מתוך התמודדות של זוג צעיר בראשית דרכו המשותפת, כאשר בני הזוג לומדים לתקשר זה עם זו ומטבע הדברים יש גם קשיים."

"באחד הימים," היא מספרת, "הרגשתי פשוט שיש לי רק אותי ואת הוויולה, נכנסתי לחדר ואמרתי לעצמי: 'תהיי רק עם הוויולה. היא איתך ואת איתה'. זו היתה תחושה חזקה ופשוט יצאו מתוך הוויולה שלי הצלילים של היצירה הראשונה. בהמשך פיתחתי את זה, וזה נתן לי המון המון כוח לבטא את התחושות שלי, שעתה יש להם קול ומקום בעולם."

היצירה של אבישג נוגנה בקונצרט הסיום של הלימודים. כל בוגרי הקורס ניגנו אותה. "תוך כדי נגינה עלו לי דמעות בעיניים. זה כל כך משמעותי להוציא מהלב משהו אישי החוצה, לקהל הרחב…" מאז נוגנה בקונצרטים נוספים בארץ ואפילו בסבב הופעות בגרמניה.

"זה היה לפני כשנתיים," היא משתפת, "הופעתי שם עם הרכב ייחודי וניגנו בכל אחד מהקונצרטים גם את היצירה הזאת. בכל פעם לפני הקטע שלי דיברתי בפני הקהל, שיתפתי פרטים על היצירה, והדגשתי שאני מכוונת שהיצירה הזו תהיה תפילה לשחרור החטופים."

המעבר לעוטף

הקשר בין אבישג לבין התזמורת האנדלוסית של אשדוד נוצר באמצעות המורה אלעד לוי, המנהל האמנותי, שהיה כאמור המורה שלה בצפת. "בהתחלה נכנסתי לתזמורת בתור מחליפה," היא מספרת. "כבר בשנה השלישית ללימודים הייתי נוסעת מצפת לאשדוד מדי פעם."

עם סיום לימודיה היא השתלבה כנגנית קבועה בתזמורת האנדלוסית, והדבר תאם גם את המעבר שלה עם משפחתה למושב שובה בעוטף עזה, שהוא יחסית קרוב יותר לאשדוד.

לגבי התזמורת האנדלוסית אומרת אבישג: "אני מרגישה שאני זוכה להיות חלק מהתזמורת המופלאה הזאת, שיש בה אנשים מוכשרים עם לב ענק, ומוזיקה שמחזירה אותי הביתה עם אנרגיות חדשות."

בני הזוג נריה הגיעו מצפת למושב שובה בדיוק חודש לפני השבעה באוקטובר. "למען האמת אני בכלל לא רציתי לעבור לגור בעוטף עזה. בלב שלי הרגשתי פחד לחיות קרוב לעזה. חשתי חוסר ביטחון לעשות את הצעד הזה. כאשר הייתי ירושלמית שמעתי בטלוויזיה מה קורה בעוטף, זה תמיד נשמע לי מאוד מפחיד. אבל בעלי רצה לעבור למושב, לגור במרחבים פתוחים, קרוב לאדמה. בסוף 'זרמתי' אתו ועברנו. אבל תמיד היה לי חשש כזה, במיוחד כשהייתי חוזרת מאוחר מההופעות ונוסעת בכבישים החשוכים."

השבעה באוקטובר

בערב שמחת תורה, אחרי התפילה, חזרה אבישג לביתה בתחושה לא טובה בכלל. בתם הבכורה היתה אז כמעט בת שנתיים, קשה היה להרדים אותה והיא נרדמה בחצות. "בדיעבד הכול היה מכוון, כי בדרך כלל היא היתה מתעוררת מוקדם מאוד בבוקר, בשעה חמש וחצי- שש, תמיד קמים אצלנו מוקדם, אני קמה לפני השמש…," היא מוסיפה. "אז באותו בוקר של השבעה באוקטובר היה נס. הילדה ישנה עד תשע וחצי. כך שהיא ישנה בשלוש השעות בהם היה מטח היריות הכי כבד. זה היה ממש נס גדול. אמנם היא ישנה בממ"ד, אבל החלון היה פתוח לגמרי. אנחנו גרים בקרוואן ישן וזמן רב לא התגוררו בו. לכן היה קשה לסגור את החלון עם כנפות הברזל. בעלי ניסה, אבל בגלל היריות הרבות אמרתי לו להתכופף מתחת לחלון כדי לא להיפגע."

רעשי היריות מאוד הפחידו. זה נשמע קרוב מאד. אלישע בעלה פתח את הטלפון ומיד נכנס לעניינים. באותו זמן הוא היה אחראי על קבוצת צעירים של "השומר החדש", שהיו בשנת שירות בחוות "נעמא" הסמוכה. באמצעות הטלפון הוא נתן הוראות ודאג לחילוצם. אבישג בחרה לא להשתמש בטלפון והיא ענתה רק לאמה שהתקשרה בדאגה מירושלים.

"כל הזמן דאגתי לבת שלי," מספרת אבישג. "ואז הזמינו אותנו השכנים, משפחת טרבלסי, לעבור אליהם הביתה, אל בית אבן. בעצם," היא מוסיפה, "היינו אמורים להגיע אליהם לצוהריים, כי המשפחה הנפלאה הזו הזמינה את כל המתגוררים בקרוואנים לאכול אצלם ארוחת צהרים בחג. כך שהקדמנו בעצם את בואנו, וכך גם השכנים שלנו שהתגוררו בקרוואנים. בית טרבלסי התמלא במבוגרים וילדים. בכל כמה דקות היה צורך לרוץ לממ"ד עקב התראות צבע אדום בלי סוף. הנשים נשארו עם הילדים בקומה התחתונה של הבית וכאמור כל הזמן רצו אל הממ"ד. הגברים עלו אל הגג עם משקפות, כדי לראות אם מחבלים מתקרבים אלינו."

בשלב מסוים החליטה אבישג לעלות גם היא לגג, לראות מה קורה מסביב. "באחת בצהריים עליתי אל גג וראיתי לתדהמתי את קיבוץ בארי בוער. בתים עלו שם באש! לא האמנתי למראה עיניי. בתחילה חשבתי שהבתים שרופים בגלל רקטות שנפלו עליהם, אבל בעצם המחבלים הציתו אותם. אז עוד לא הצלחתי לתפוס את גודל האסון ואת ממדי הזוועות שהתרחשו סביבי."

עוד מוסיפה אבישג, שבעלה אלישע היה באותו זמן במקום אחר. הוא חווה את האירועים הרבה יותר קשה ממנה. ניתן לומר שהוא חווה טראומה של ממש. בנוסף הוא קיבל צו מילואים באותו בוקר שבת, אבל קיבל פטור בעקבות שהייתם בעוטף. גם אם רצה, הוא לא יכול היה לצאת למילואים באותו יום, כי היתה סכנת מחבלים ממשית.

מספרת אבישג: "בסופו של דבר אלישע ברוב גבורתו התעקש להתגייס למרות הפטור שקיבל. הוא לחם במילואים במשך כחצי שנה באזור השומרון, ואחר-כך, בכל כמה חודשים, הוא שירת בסבבים נוספים. תוך כדי כך עברנו מדירה לדירה בכל כמה חודשים. בחלק גדול מהפעמים, כשאלישע היה במילואים, עברנו רק אני ובתנו שחרי-אהבה. השירות שלו בעת המלחמה עם איראן החמיר את הטראומה שחווה אלישע בשבעה באוקטובר. עתה הוא מתמודד עם פוסט-טראומה, שהתפרצה תוך כדי המילואים במלחמה עם איראן לפני שנה וחצי."

אבישג ממשיכה לתאר את אירועי אותו היום: "לפנות ערב החלטתי לחזור הביתה ולארוז דברים לקראת עזיבתנו, כי היה ברור שנצטרך להתפנות. נכנסתי הביתה והתחלתי לארוז שתי מזוודות. הכנסתי אליהן בגדים שלנו שמתאימים לכל העונות. ארזתי בגדים לתקופה ארוכה, ארזתי גם את הוויולה, שמלת קונצרטים ודרכון, כי היינו אמורים לטוס שבועיים אחר כך להופעה בפריז. מצד אחד הרגשתי שנעזוב את הבית לתקופה ארוכה, מצד שני הנפש שלי רצתה להאמין שבעוד שבועיים הכול ייגמר ונטוס לקונצרט בפריז.

"בדיעבד," היא אומרת בעצב, "רק לאחר כחודש ימים הצלחתי להכין לעצמי חביתה לארוחת בוקר, ורק לאחר כמה חודשים לגעת בוויולה."

באותו לילה ישנו כל בני המשפחות האורחות בביתה של משפחת טרבלסי הנדיבה. אבישג עזרה לבעלי-הבית לאטום חלונות ודלתות שהיו ללא מנעולים בקומה השנייה. "אני ובעלי שכבנו לישון על מזרון מול הדלת," היא מספרת. "הוא ישן עם נעליים והיתה לו סכין מתחת לכרית. לא ידענו מה יהיה, מדמיינים את הנורא מכול."

ביום ראשון בבוקר הם יצאו מן המושב בכוחות עצמם תוך כדי סכנה גדולה, כי המחבלים היו עדיין באזור. "ראינו סביבנו גופות של חיילים. מכוניות מחוררות והפוכות בצידי הכביש. זה היה נורא. בעלי אמר לי לעצום את העיניים. אבל לא יכולתי להתכחש למשהו כל כך נורא שקורה פה ואני לא אשכח את זה. זה היה בכניסה לשובה. המקום הזה היה ב'שמחת תורה' בית חולים שדה, כי למזלנו לא נכנסו מחבלים לשובה."

היצירה "חזרה לחיים"

כאמור, בני הזוג נריה ובתם הקטנה החלו לעבור טלטלות, להחליף מקומות מגורים באזורים שונים בארץ. "עברנו הרבה דירות בהרבה מקומות. רק כשהגענו לסבלט ברחביה, ירושלים, היתה לי קצת מנוחת הלב. היינו שם יחסית זמן ארוך, כארבעה חודשים. התגוררנו בסביבה שהכרתי, ליד בית הספר היסודי בו למדתי. היתה לנו מרפסת עם צמחים ושם היתה אווירה כזו רגועה – סוף סוף יופי, משהו מתיישר, משהו מתייצב.

"ושם, בדירה הזו, הייתי פעמים רבות מוציאה את הוויולה מהנרתיק, נכנסת לחדר ומתאמנת, או מנגנת במרפסת. פשוט אהבתי את צלילי הוויולה – בכל פעם שהייתי מנגנת, זה היה משמח אותי, זה היה לי כיף. לאט לאט התחלתי להלחין יצירה חדשה. בכל פעם הוספתי עוד כמה צלילים, עד שסיימתי. היצירה הזו היא מבחינתי ממש סמל לחיים. היא נבעה ממש מתוך המקום הזה בתוכי שמנסה לחזור למוסיקה, לחזור לחיים, לחזור לשמוח. ואכן יצאה יצירה שהיא כולה קטע שמח, חיובי, מתוק. היא פשוט באה מהנפש שרצתה את זה, שחיפשה את זה, שאמרה: 'יאללה, עכשיו הזמן לחיות ולשמוח'."

מה ההבדל בין הכינור, בו ניגנת בילדותך, לבין הוויולה?

אבישג: "המורים המדהימים שלי בקונסרבטוריון, בעיקר פרופ' מיכאל גייזלר, שמו לב שבנגינה שלי אני מביעה עומק, מתחברת יותר לצלילים העמוקים. מיכאל יעץ לי לעבור לוויולה שלדעתו מתאימה לי יותר. זה תאם גם להרגשה שלי. כאשר ניגנתי בכינור התחברתי פחות לצלילים הכי גבוהים שלו, ונמשכתי באופן טבעי אל הצלילים הנמוכים יותר. המעבר מכלי נגינה אחד לשני לא היה קל, כי מבחינתי זה היה להתחיל מחדש. זה כלי שונה ואפילו המפתח בקריאת התווים שונה. אבל בסופו של דבר הצעד הזה השתלם, אני ממש שמחה על זה. הנפש שלי נמשכה באופן טבעי לצלילים הנמוכים יותר של הוויולה."

לאחר שנת נדודים שבה משפחת נריה למושב שובה. אבישג ואלישע מגדלים באושר את שני ילדיהם. הבת שחרי אהבה בת חמש, והבן לב שמחה בן שנה ושמונה חודשים.

למרות החששות הראשוניים של אבישג לגבי החיים בעוטף עזה, ולמרות התלאות שעברה המשפחה בשבעה באוקטובר ולאחריו, הם מרוצים במקום הזה: "אנחנו אוהבים את המושב ואת האנשים בו, אנחנו שמחים להיות פה," אומרת אבישג.

היא מנגנת בתזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד – ובקונצרט "התקווה" היא ניגנה את יצירתה "בחזרה לחיים". נאחל לצעירה מוכשרת זו להמשיך לנהל את חייה בנחת ולהמשיך ליצור יצירות מוסיקליות נפלאות.

(במסגרת)

התקווה והתזמורת האנדלוסית

בחודש אוקטובר 2026 התקיים זו הפעם השלישית פרויקט תחת הכותרת: "התקווה – צליל עוטף קהילה" לזכר ה-7 באוקטובר, במסגרתו הופיעו 13 תזמורות בערים ויישובים שונים בארץ. זאת במטרה להציע ריפוי ונחמה באמצעות מוזיקה יהודית. הדבר נעשה בסיוע "קרן עזריאלי".

זכיתי לצפות במופע מרשים ביותר של התזמורת האנדלוסית באשדוד, שמנהלה הוא אלעד לוי. סיוון אלבו ניצחה על תזמורת של ארבעים איש, אליה הצטרפו זמרים מ'אנסמבל הפיוט ירושלים'.

המופע התחיל ב"קדיש" לזכר הרוגי השבעה באוקטובר, שנישא באחד הלחנים ממסורת יהודי מרוקו. רוב הפיוטים ששמענו חוברו על-ידי בני משפחת אבוחצירא לדורותיהם, והם בוצעו כמובן בלחנים עממיים של יהודי מרוקו.

יוצאת דופן היתה אחת היצירות: "בחזרה לחיים". בקדמת התזמורת עמדה על הבמה אישה צעירה יפהפייה, וניגנה על ויולה לחן שחיברה בעצמה. זוהי אבישג נריה ממושב שובה, שחוותה את אירועי השבעה באוקטובר במושב בו התגוררה בעוטף עזה.

* התזמורת האנדלוסית אשדוד פותחת עתה את עונה חדשה. פרטים על המופעים הקרובים: https://www.andalusit.co.il/מופעים-קרובים/2

* הקישור ליצירה "בחזרה לחיים":

https://www.jumbomail.me/j/NN0kR–Uy0uDaLK/u/716D4278354775346E47553D?utm_source=jmemail&utm_medium=email&utm_campaign=sent

כיתוב תמונה למסגרת:

אבישג נריה מנגנת את יצירתה בהופעת התזמורת האנדלוסית באשדוד. צילום: עדינה בר-אל

(סוף מסגרת)

כיתובים

אבישג ברסיטל לבגרות, 2018. אלבום משפחתי

משפחת נריה במושב. אלבום משפחתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שחר מילפלדר מבית יצחק התמודדה עם גידול סרטני נדיר, שקטע את קריירת הכדורסל המבטיחה שלה. זה לא הפריע לה מלהכיר ענף חדש, ולימים הפכה לחותרת פראלימפית מצטיינת, זוכת מדליית הארד מאולימפיאדת פריס. בעיצומן של
5 דק' קריאה
קק״ל מקדמת תוכנית לחיזוק מערכי הביטחון ב־278 יישובים בהיקף של כ־31.37 מיליון שקל וכ־5.15 מיליון לכיבוי אש ב־38 יישובים ביהודה ושומרון על רקע האתגרים הביטחוניים וסכנת השריפות המאיימת על יישובים הסמוכים ליערות, קרן קימת
2 דק' קריאה
תנועת המושבים יוצאת בפרויקט לאומי לשיקום הלומי הקרב, בשיתוף עם עמותת "יהלומים לחיים" תנועת המושבים מאמצת ומלווה את עמותת ״יהלומים לחיים״ בפרויקט לאומי חדש – ״היהלומים במושב״ שמטרתו לחבר בין הלומי הקרב לבין הקהילות
< 1 דק' קריאה
אברהם צימרמן, "צימי", מגעתון, מגדל את הפרי המתוק שנקרא על שם הציפור הלאומית בניו זילנד ומקורו בכלל בג'ונגלים של סין. ויש לו חזון, בעצם שלושה: 50 דונם של פרי ריווחי, פיתוח זן צהוב ומתוק
6 דק' קריאה
רילוקיישן לדפנאים, מי השתלט על השצ"פים בדגניה ב' ושבע מנות בחד"א של גלעד. הפודקאסט הפרוע "של מי אתה?" חוגג ומדייק את תמצית קיומנו ומתפוצץ בספוטיפיי. שלושת הגברים מאחוריו, שרוצים לעשות טוב על הלב לקיבוצניקים
7 דק' קריאה
איך לוקחים קלנועיות ישנות והופכים ילדים מיוחדים לנהגי מסלול? הכירו את "פאראגרוטראלי" מקיבוץ גת, עמותה שהחלה מחלום של שני ילדים וצמחה לקהילה של מאות משפחות מיוחדות, עם צי של כ-100 רכבים מותאמים אישית ואירועי

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!