"יש להפריד בין מישור היחסים של חבר הקיבוץ והקיבוץ, לבין מישור היחסים של בני הזוג המצויים בהליך הגירושין, לעניין 'זכויות השיוך' שלהם ו'הסדרי האיזון' ביניהם", אמרה השופטת רונית גורביץ, מבית המשפט לענייני משפחה
לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג "הסדר איזון משאבים" קובע את מתכונת חלוקת הרכוש בין בני הזוג לעת פקיעת הנישואין.
בהיבט העקרוני, הנכסים המשותפים של בני הזוג מתחלקים באופן שווה ביניהם, תוך ביצוע "תשלומי איזון" שנועדו להשוות עודף או גרעון אצל אחד מבני הזוג כתוצאה מחלוקת הנכסים.
ההסדר לא חל על נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין אלא אם הוכחה כוונה לשתף בנכס את בן הזוג השני.
ומהכלל המשפטי לסיפור על בני זוג שהתגרשו באחד הקיבוצים. לפי החלטות הקיבוץ הזכאות לשיוך דירה ניתנה רק למי שהיה חבר "במועד הקובע".
בן הזוג התקבל לחברות בקיבוצו קודם "למועד הקובע", ומשכך זכאי לשיוך דירה. בת הזוג, התקבלה לחברות עשור אחריו. השניים התכוונו לבנות בית חדש על מגרש ריק שהקיבוץ אמור היה להקצות להם, על בסיס זכאותו של בן הזוג.
בשלב מאוחר יותר, לאחר שהשניים נפרדו, וללא קשר לגירושין, הודיע הקיבוץ על ביטול הקצאת המגרש (עקב החלטה פנימית שלא לבנות באותו מתחם).
משנפרדו בני הזוג, נמצא ש"תנאי השיוך" שלהם שונים. לבן הזוג הייתה זכות מקורית לשיוך "מגרש עם הטבה", בתנאים של "חבר קיבוץ ותיק" (לפי הגדרות רמ"י): בתמורה לתשלום מופחת לרמ"י של דמי היוון בשיעור 31% בלבד מערך המגרש.
הקיבוץ הסביר כי לפי החלטותיו, זוג שנפרד אינו יכול ליהנות משני מגרשים עם הטבה. התברר שהקיבוץ יסכים להקצות לכל אחד מבני הזוג מגרש לשיוך, אך בעוד שלבן הזוג ישויך מגרש בתשלום מופחת, כאמור, הרי לבת הזוג ישויך מגרש ב"תשלום מלא" לרמ"י: 91% מערך המגרש.
כך מצאה עצמה האישה, לאחר הפירוד, עם זכות לשיוך שתמורתה תידרש לשלם סכום גבוה בהרבה מזה של בן זוגה לשעבר. משכך היא פנתה לבית המשפט וביקשה לאזן (להשוות) את הזכויות הרכושיות המשותפות, בינה לבין בעלה לשבעבר, ובכלל זה את הזכות לשיוך.
לבן הזוג הייתה "זכות שיוך עתידית לשיוך דירת מגורים לחבר קיבוץ" טרם הנישואין, הסביר בית המשפט. זכות זו מסווגת כ"נכס חיצוני" (אותו רכש או קיבל אחד הצדדים טרם הנישואין).
נכס כזה אינו נכלל בין הנכסים המשותפים של בני הזוג, וכדי לכלול אותו בהסדר איזון המשאבים, יש להוכיח שהייתה לגביו כוונה לשיתוף.
כל עוד הצדדים היו נשואים והתגוררו יחד, תאר בית המשפט, הם פעלו בשיתוף מלא בנוגע למגרש שהקצה להם הקיבוץ לבניית ביתם.
הם בחרו ביחד את המגרש, שכרו מודד, פגשו אדריכל ומהנדס ושילמו את שכר טרחתם מהחשבון המשותף, חתמו על תוכנית בנייה וקיבלו את אישור ועדת התכנון.
לו הליך שיוך המגרש היה מגיע לסיומו, הייתה "זכות השיוך" משותפת לשני הצדדים בחלקים שווים. ניתן היה "לפרק את השיתוף" במגרש, ולכלול אותו בהסדר האיזון.
אמנם, בסופו של יום, מגרש זה לא שוייך לצדדים, אך "העיקר הוא שבן הזוג התכוון לשתף את זוגתו באופן רעיוני, בעת נישואיהם, בזכויותיו כחבר ותיק בקיבוץ".
במערכת היחסים שבין בן הזוג לקיבוץ ניתנה לו זכות חוזית עתידית לרישום "זכות השיוך" שלו בדירה על שמו אך במערכת היחסים של בני הזוג עצמם נוצרה "כוונת שיתוף" בזכותו של בן הזוג לשיוך, וזאת במגרש בו היו אמורים לבנות את ביתם (גם אם כוונה זו לא מומשה).
מאחר וכגרושים היו זכאים בני הזוג לשני מגרשים בתנאים שונים, פסקה השופטת שהאישה זכאית לקבל "תשלומי איזון או פיצוי כספי כאמצעי להגשמת צדק ואיזון כלכלי עתידי ונוכחי".
נקבע שאותו מגרש ריק שהוקצה לבני הזוג (שלגביו הוכחה כוונת שיתוף), ישמש כאמת המידה לצורך "הסדר איזון המשאבים".
"איזון הפער" יחושב בין הזכאות של בן הזוג במגרש הריק (בשיעור של 33% היוון), לבין הזכאות של האשה במגרש אותו היא תקבל.
במילים אחרות: אם מימוש זכאותה של האישה למגרש תהיה כנגד תשלום של 91%, כאמור, יידרש בן הזוג לשלם לגרושתו את מחצית ההפרש שבין זכאותו שלו לבין זו שלה.
זכויות שיוך עתידיות בקיבוץ | צילום:שאטארסטוק
