איסרי מדלג על משוכות

כשהגיע איסרי לגיל 11 החל לאכול חול בתוספת מים ששתה מכוס זכוכית. הוריו עמדו להתגרש אז והאוויר התלכלך בהמון מיקרובים. זה היה אחרי ששהה בבית חולים איזה חודש, הוא התלונן ובכה מרה כל לילה מפני שהיה חייב. כאבי הבטן הרגו אותו. האמת הייתה שלא היו לו כאבי בטן ולא 'בטיח'. הוא היה מתגולל במיטתו כשמדי פעם היה ניגש אליו אביו, או דוד שביקר אותם אקראית. אימו הייתה מביטה בו ותוהה "אולי יש לך שרשור?״.
על מזבח הטיפשות
הילד היה מביט בה ויודע כי קרעי הנישואין שלהם לא יתאחו גם במחיר סרטן, אך הוא המשיך בכל זאת. הבית כבר לא היה אהוב עליו. הוא גילה בבית החולים כי יש דבר כזה שקוראים לו "אבן בכליות". הוא אף ראה, וזה מתוך עניין אמיתי, אבנים שהוצאו מכליותיהם של בני אדם שהוצגו בחלון ראווה מיוחד שהוקצה לכך בבית החולים. "אולי אם אשתה מים עם חול, המסננים, הכליות, לא יעבירו את החול, ותיווצר אצלי אבן. אז כבר אצטרך ניתוח אמיתי", אמר לעצמו בהיחבא הנער הצעיר, ושכח כי בכל ההיסטוריה האנושית, הסבל העצמי וההענשה העצמית לא כל כך השתלמו, אולי מלבד סיפור ישו על הצלב, וגם לישו לא השתלם אישית הסבל שלו, למרות שנתן סיבה למחצית האנושות בערך לצלוב את עצמם יום יום על מזבח הטיפשות שלהם.
הנער בגר, הוא הבליג יפה על הפרידה, אך שם ליבו לכך שאנשים עוברים דברים איומים בחייהם, וזרימת החיים עצמם ממשיכה בדיוק באותו קצב ובאותן בדיחות שחוקות שמצחיקות את מי שלא שומע את פעמון האימה הקבוע, המפיל קורבנות וחללים בכל יום חדש על פני האדמה.
משאן של דמויות עלובות
כשחזר משנת החופש מהקיבוץ, פיתח ספוג מתרכיב מיוחד של ספוגים צבעוניים שקשר יחדיו באחד ממסעותיו בעולם, ושקנה באחד האיים האזוריים אי שם באוקיאנוס. כבר ידע כי מכת כאב מובילה אותו בחיים. הוא תהה כיצד יאסוף וירוקן מעצמו את כל משאן של דמויות עלובות שפסו מהעולם בצורה עצובה, או שחיות חיי סבל ודיכאון. כשחזר ארצה למשקעם הספוג הגדול שהיקפו היה כשני מטר וחצי ומשקלו כעשרה קילוגרם, תהו החבר'ה על המשא הזה שהביא הביתה. "זה משהו פרטי" אמר לכולם, וחזר לעבוד במוסך הקיבוץ.
כאשר בנו של אברם התאבד בחורף, שפך איסרי הצעיר כמה כוסות מים לתוך גוש הספוג הענק שבחדרו. הוא לא הגיע ללוויה, תחת זאת קרא עיתון ותהה עד מתי יאנסו ויהרגו הסורים זה את זה בארצם, שפעם הייתה ארץ אויב מובהקת, ושאפילו הוא תרם את תרומתו כדי לבטח את מדינתו ממנה.
כאשר הביט ערב ערב בחדר האוכל במיכה הזקן, שאשתו האהובה מתה עליו ושפעם היה מתקן הטרקטורים והקומביינים, ועכשיו ערירי ונתמך במקל הליכה, עצוב וחותך את הסלט שלו לאט, הלך הביתה ושפך עוד כוסות מים אל תוך הספוג.
כשנהרג מיקי ב"צוק איתן" בידי מחבלים שחוררו אותו, שפך עוד כמה כוסות, למרות שהיה צריך להימצא בממ"ד. וכששמע בארוחת הבוקר על בתו של יחיאל שנאנסה באכזריות ואושפזה בבית חולי נפש, שפך דלי שלם לתוך הספוג הגדול. כשאימו הזקנה מתה בקיבוץ והשאירה אותו בלא משפחה, שפך. כשנערה מקיבוץ שכן שמה קץ לחייה עקב התעללות שעברה – שפך. וכך, הלוך ושפוך, הלוך ושפוך, עד שאפילו הבדיחה היומית של חברו לעבודה מתי, שהייתה על חשבונו ועל ה"בייבי" ספוגית שהוא מגדל בחדר, לא הצחיקה אותו.
הספוג כבר היה מלא מים וטפטף על רצפת הטרצו בחדרו הקטן. כל מי שנכנס אליו היה מרים גבה, פעם אפילו הזמין אליו לחדר את יפה מהקיבוץ השכן שהכירה אותו עוד מבית הספר האזורי, והיא ברחה משם אחרי חמש דקות.
בציר של ענבי בושה
הגיע חג הפסח. כל המשק היה בשדה וטקס העומר עמד להיחגג. הוותיקים בהו לפניהם בשדה השלף שעמד להיקצר בחרמשיהם. בנות פיזזו על הבמה, וזמרים זימרו את זמירות החג. ילדים התבוננו בנעשה, מצחקקים ורודפים זה אחרי זה בחיטה הזהובה, וכלבים רחרחו את האביב ונבחו נביחות שמחה מתפרצות.
הכול אמר אביב, והינה טרקטור ועגלה מגיעים מאי שם, ועל העגלה כדור ענק של ספוג צבעוני, והנוהג בפנים רציניות היה איסרי המתולתל. הטרקטור עצר ואיסרי משך אחריו את כדור הספוג הענק והחל מעלהו לבמה, היכן שמנחה האירוע, דיבר על יבולי השנה ורווחי ענף הגד"ש. אנשים צעקו "אילן, תיזהר מאחוריך!" ומנחה הטקס הסתכל על איסרי המסתער לכיוונו עם הכדור הענק, וזז ממקומו בטרם נדרס. הבמה הייתה עכשיו של איסרי, הוא גרר את הכדור עוד קצת והעמידו לידו, הכדור נטף מים.
״אנשים!" צעק למיקרופון איסרי, הנער שפעם שתה חול ומים כדי שאולי תהיה לו אבן בכליות. שרצה לגשר על פני גירושי הוריו בכאבו. "יש פה כדור, בציר של ענבי בושה. הכדור הזה מביא יבול אחר, יבול שלא אני ולא אתם מוכנים להישיר אליו מבט, אנחנו נעדיף את הטלוויזיה והעיתון, את הסרט או משחק הקלפים על פני הכדור הזה״
״מה הוא מדבר שם?! תורידו אותו מיד!" צעקה רכזת התרבות שטרחה ארוכות כדי להביא את טקס חג העומר לשיאו, שעמד לקרות ממש כשאיסרי תפש את הבמה לעצמו. מיד ניגשו שלושה בחורים לבמה וניסו לדבר עימו, אחד מהם אף ניסה להזיזו בכוח. אך איסרי התעקש "תנו לי לסיים!״.
הם עצרו מלדחוף אותו משם, מפני שאיסרי היה עובד מסור במוסך וכולם ידעו את זה. "את כל הטינופת האנושית אני מוציא מפה עכשיו! את כל היגון של השנה החקלאית של השטן!…הינה…הינה…" והוא דחף את הכדור מהבמה למטה ואץ לטרקטור, שאותו הניע, ולפני שמישהו הספיק לומר דבר, איסרי דרס עם הטרקטור את הכדור בגלגלי הגומי הגסים ואחר עצר, ועשה רוורס, וקדימה ואחורה וקדימה ואחורה עד שהכדור התרוקן מכל מימיו ונראה יבש ומלוכלך.
איסרי העמיס את הכדור מול עיני הקהל המשתאות, על העגלה, ושעט משם בטרטור מנוע הדיזל כשהוא משאיר אחריו תהיות רבות על שפיותו.
שמחה שנאגרת במאמצי על ובזהירות רבה
בערב בא אליו המזכיר. איסרי צפה בחדשות, ידיו מלוכלכות מניקוי הכדור. מאיר המזכיר, שהיה לבוש עדיין בחולצה לבנה של חג, שאל המון שאלות ואיסרי ענה על כולן. עוד שעה ארוכה בילה שם ואיסרי גם הכין לו פעמיים קפה. וככל שהמזכיר שאל שאלות, כך התחוור לו שאל לו לאדם להיות בטוח במה שהוא בטוח.
כשיצא משם, הלך מאיר הביתה לאשתו וחיבק אותה חיבוק ארוך. "חג שמח מאירק'ה", אמרה יסמיני אשתו, שהייתה בעצם די חתיכה עדיין. "חג דפוק כזה עוד לא היה בקיבוץ הזה", מלמל המזכיר העייף, ופרש לחדרו כדי לכתוב לעצמו תזכורת, להמליץ, ואפילו ללחוץ על קבלתו לחברות של צעיר תימהוני שנותר בלא משפחה בקיבוץ ושעמדו להחליט שאין מקבלים אותו ואת נכותו לקהילה בשנה זו.
כשדיבר איסרי בסוף הביקור הלילי על אודות הבחור, התחוור למזכיר העדה כי חיי הצעיר תלויים כחוט השערה בהחלטת המזכירות. לולא הבטיח המזכיר את מה שהבטיח, ידע כי אכן יעמוד איסרי באיומו, לעלות עם כדור הספוג הארור בכל חג משק, ולהשבית את השמחה, שנאגרת במשך שנה שלמה ובזהירות רבה, במאמצי-על לדלג על משוכות, ובאמת ובתמים מוצגת לראווה, עירומה כביום היוולדה, מול קהל עיוור ועולם חרש, שגם לא רואה את לעג השמיים לכל המאמצים האלה.

אנחנו זן נדיר, ציפור משונה 

בימים אלו רואה אור ספרו של דונדי שוורץ "ציפור משונה- סיפורי מזור מבארי ובכלל" בהוצאת מנדלי מוכר ספרים, המאגד סיפורים קצרים שכתב. 

דונדי עוסק בכתיבה, תסריטאות, קולנוע, צילום וציור. מפיק מצלם וכותב סרטים עצמאיים, עלילתיים ודוקומנטריים. סיפוריו הקצרים פורסמו בכתבי עת שונים ובהם זמן קיבוץ.