עוד כתלמידת תיכון בבית הספר בליך ברמת גן גילתה שלומית שיחור רייכמן (50) יכולת מנהיגות והובילה את נוער העבודה לניצחון בבית הספר. בהמשך כיהנה כפרקליטה צבאית של איו"ש, ניהלה את אגודות היישובים נופית ושמשית ולפני כשנתיים נבחרה לתפקיד רשמת האגודות השיתופיות. עכשיו היא רצה לרשות המועצה האזורית עמק יזרעאל
שלומית שיחור רייכמן היא מנוע טורבו שהדלק שלו הוא אובדן, יתמות, ילדות מיוחדת, ואופי, בעיקר אופי.
אביה, רם שיחור, היה ניצול שואה ולאחר שעלה לארץ היה לוחם ומוביל דרך. סיפור חייו הוא מופת של הישרדות. כילד במחנה הריכוז פלאשוב תפס אותו מפקד המחנה גונב קליפות תפוחי אדמה ושלח את הכלבים שלו על מנת שיתנפלו על הילד היהודי הרעב. רם, שאהב כלבים, נתן לכלב הוראה "שב". הכלב התיישב. בכך הוא הציל את עצמו ואף קנה את ליבו של המפקד שהפך את הילד למשרת האישי שלו.
עם סיום המלחמה עלה רם ארצה בגפו והתיישב בקיבוץ משמר השרון. בהמשך היה ממקימי קיבוץ צאלים ובמלחמת השחרור שירת בחטיבת הראל של הפלמ"ח והוביל שיירות לירושלים. רם היה מנהיג מטבעו. הוא ניהל את המכרות הפתוחים בתמנע ובהמשך הקים את מפעלי הבטון "אבן וסיד".
באילת פגש את חביבה חייקיס, אימה של שלומית, שאף היא הייתה ניצולת שואה. חביבה גדלה בקישינב. משפחתה הייתה משפחה מיוחדת שכבר ב-1904 דיברה עברית.
אביה של חביבה נרצח על ידי הנאצים כשהייתה בת חמש. באחד הימים, בהיותה ילדה, הגיעו הגרמנים וחפרו קברים על מנת להרוג את כל היהודים יחד. אימה של חביבה התחננה בפני הגנרל שיציל את בתה. זה עבד ואותו גנרל נתן פתק והאם והבת הגיעו לבית יתומים בו שהו שנתיים. עם סיום המלחמה עלו לארץ והגיעו לקיבוץ יגור. ביגור נישאה הסבתא שוב. כיום, חביבה, אימה של שלומית, וסבתה, קבורות ביגור.
חביבה התגייסה לצבא, חלתה בסוכרת נעורים ושוחררה. היא רצתה ללמוד רפואה אך הקיבוץ לא אישר לה לצאת ללימודים והיא החליטה לעזוב. בסופו של דבר למדה סיעוד, הייתה לאחות ועבדה באילת כאחות ושם פגשה את רם. השניים נישאו ועברו לגור בחיפה. שלומית היא בת יחידה להוריה אשר כניצולי שואה חלקו כאב משותף.
באחד הימים, כאשר שלומית, אז ילדה בת 12, שהתה בבית, חש אביה ברע. שלומית הציעה להזעיק עזרה אך האב סירב והוא נפטר כששלומית לצידו, לבדה.
שלומית ואימה נותרו לבד אך כעבור זמן מה פגשה חביבה את אהבת נעוריה אורי עמית, שהיה ראש עיריית רמת גן. השניים התאהבו, התחתנו והמשפחה עברה לרמת גן.
ערכו של בית המשפט העליון
כל חייה הייתה שלומית תלמידה טובה. בהתחלה בבית ספר הריאלי ובהמשך בתיכון בליך ברמת גן. ילדה נחושה אשר ניגנה על פסנתר, התאמנה בהתעמלות אומנותית והייתה מאוד פעילה בתיכון. ב-1989 היא הובילה את נוער העבודה בבליך לניצחון.
שנות הילדות והנעורים חישלו אותה וניתבו את דרכה, כבר אז רכשה הבנה ומיומנויות בניהול וקידום כל נושא שבנפשה. "כשסיימתי את לימודי התיכון החלטתי להיות עתודאית וללמוד משפטים" מספרת שלומית, "רציתי מקצוע שיש בו ערך מוסף עם יכולת תרומה משמעותית. לאחר הלימודים התגייסתי והייתי לפרקליטה הצבאית של איו"ש, השתחררתי בדרגת סא"ל".
שלומית שולטת בכל תחומי המשפט הצבאי, שולטת בנושא הרפורמה המשפטית, מוקירה ומעריכה את נושא הבג"צים ויודעת את ערכו של בית המשפט העליון. ראיון זה נערך לאחר שהודיעה כי פניה לבחירות לראשות המועצה האזורית עמק יזרעאל ולאחר תפקיד חשוב ומורכב שמילאה כרשמת האגודות השיתופיות במשרד הכלכלה.
רשם האגודות השיתופיות משמש רגולטור של האגודות השיתופיות ועומד בראש האגף לאיגוד שיתופי במשרד הכלכלה. הרשם פועל מכוח פקודת האגודות השיתופיות ותקנותיה, שמקנות לו סמכויות מסוגים שונים, לרבות סמכויות שיפוטיות ורגולטוריות. לחלק מהצווים וההחלטות המוצאים על ידי הרשם במסגרת הסמכות השיפוטית שלו יש תוקף של החלטות בית משפט מחוזי. בנוסף לחקיקה כוללים דיני האגודות השיתופיות גם פסיקה מגוונת של בתי המשפט ושל הרשם, שהצטברה עם השנים ומנחה את האגף בהפעלת סמכויותיו ושירותיו.
מפגש יומיומי עם טרוריסטים
כל אשר עשתה שלומית בחייה היה הובלה ויצירת שיתופי פעולה גדולים עם כל הגורמים איתם באה במגע. "בשנתיים האחרונות, בהיותי רשמת האגודות השיתופיות עבדתי מול שלוש ממשלות שונות" היא אומרת. "עבדתי מצוין עם שלושתן: ממשלת הליכוד, ממשלת השינוי ושוב עם ממשלת הליכוד. כולן באו לעבוד והיה שיתוף פעולה מלא למען קידום הכלכלה במדינת ישראל. היה שילוב ידיים מלא בקידום נושא הקרקעות, המים והמיסים של האגודות השיתופיות. העבודה הייתה רבה וכללה את מרכז השלטון המקומי ועבודה עם פוליטיקאים. כל ההחלטות היו מקצועיות".
"כשהייתי פרקליטת איו"ש" מוסיפה שלומית, "הייתי צמודה למשרד המשפטים ולבית המשפט העליון. הייתי חתומה על המעצרים המנהליים והיו מגישים בג"צים ולא היה בכך תסכול עבורי, כי הבנתי שביהמ"ש העליון בוחן את ההחלטות שלי ורק במקרים נדירים מתערב, מקרים בהם השופטים לא היו משוכנעים שהסיבות למעצר נכונות. בית המשפט העליון פעל בצורה המקצועית ביותר ובחוכמה רבה.
העבודה הייתה מפגש יומיומי עם טרוריסטים ומחבלים. היו אלו שנים מאוד משמעותיות בחיי. היו שם אלפי תיקי רצח של פיגועים. פגשתי נערים שיצאו להתפוצץ עם חגורות נפץ. חוויתי ייאוש מאוד גדול, של אותם אנשים, חוויתי חוסר תקווה מצידם. שאלתי ובדקתי, 'איך זה שילד בן 13 רוצה להתפוצץ עם חומר נפץ?'. עם חלוף הזמן נוכחתי ששיח והידברות הם הדרך היחידה לסיים את הסכסוך. אני זוכרת את כל כל הפיגועים והמרצחים, את המשפחות. שם הבנתי את כובד האחריות שיש עליי. החלטה מוטעית יכולה להוביל לפיגוע נוסף. ההבנה שיש רשות שופטת ואני הגורם הביצועי מאוד התחדדה אצלי באותם ימים. ההחלטות של בית המשפט העליון היו מאוד מקצועיות ולא שיקפו את הדעות האישיות של השופטים".
שם, כפרקליטת איו"ש, פגשה שלומית את הרן רייכמן שעבד אף הוא כעורך דין. "הרן גדל ביישוב תמרת והוריו מקיבוץ עין חרוד" מספרת שלומית, "נישאנו ובהמשך החלטנו לחיות בתמרת שבעמק יזרעאל, בסביבה הכפרית שאנחנו אוהבים. בשל היותי בת יחידה ובגלל מותו של אבי בילדותי, החלטתי להמשיך להיקרא שיחור וכמובן להיקרא רייכמן כשמו של הרן. ילדתי שני ילדים. האימהות לא באה לי בקלות, עברתי הרבה טיפולים עד שזכיתי בהם". 
רצון להשתייך
היום מובילה שלומית פעילויות לשיח בכל דרך אפשרית. הדיבור והשיח מתנהלים מול 26 רשויות הנמצאות סביב עמק יזרעאל. הדיאלוג מתבצע מול קבוצות שונות של אנשים דתיים וכמובן עם אנשים מהליכוד ומגושי הימין.
"זהו אתגר עצום" אומרת שלומית, "אין כאן מקום למונולוגים או לניסיון לשכנע, אלא לדיאלוגים. נקודת הפתיחה שלי היא: 'לא אני הצודקת'. יש כלים להידברות, זהו תהליך גישורי, מעבר משיח של אינטרסים ועמדה לשיח של צרכים. חייבת להיות הקשבה פעילה, מה כל קבוצה צריכה, כי רק מהמקום הזה אפשר להגיע לפתרון. בהידברות חייבים לדבר מלב אל לב. רק אז מתקיימת הבנה, נוצר גשר אנושי.
בשנים שבהן הייתי בפרקליטות הצבאית ובכל מה שעשיתי אחר כך, ניהול האגודות נופית ושמשית ובתפקידי כרשמת האגודות השיתופיות, הבנתי שלכל קבוצת אנשים יש את הרצון הבסיסי להשתייך. בשיח, בדיאלוגים, מגיעים לפתרונות טובים.
שלומית מעידה על עצמה שברוב התפקידים שעשתה הייתה כמעט תמיד האישה היחידה בחדר, כאשר רוב הנוכחים היו גברים: "מעולם לא קיבלתי תפקיד כלשהו בשל היותי אישה. אני מאמינה שמנהיגות נשית יש בה איכויות רבות. נשים מטבען משתפות, הן קשובות לאחר ויוצרות שיתופי פעולה. מנהיגות נשית מאפשרת שיח רחב ועמוק יותר, היא מחברת ומחבקת יותר. נשים יודעות לקבל החלטות מצוין. הסיבה שפחות נשים פונות לניהול והנהגה נעוצה בביקורת עצמית גדולה יותר. רק כשנשים משוכנעות שהן ממש מוצלחות בניהול והובלה הן פונות לניהול והנהגה".
בשנים האחרונות נרשמה ירידה במספר הנשים הבוחרות ללכת לקצונה ולבחור בקריירה צבאית. גם כאן, שלומית ונשים נוספות שהיו קצינות בצבא החליטו לקחת אחריות ולהיות למנטוריות של קצינות בקבע, ובכך להביא לשינוי בכמות ובאיכות של הקצונה הנשית.
בנושא הרפורמה המשפטית אומרת שלומית: "אנחנו מכירים את המשפט הביטחוני. חד-משמעית, אם לא תהיה מערכת משפטית חזקה בישראל, חיילי צה"ל יהיו חשופים לתביעות בעולם ושם יועמדו לדין. לכן חתמנו, למעלה מ-180 עורכי דין וקצינים בכירים, על עצומה הקוראת לעצור את הרפורמה המשפטית. הרפורמה המשפטית יכולה לפגוע בכל חייל או קצין ששירת בצבא. עד היום חיילי צה"ל וקציניו היו מוגנים ביציאתם מהארץ מתביעות. לכן, אני פועלת להידברות, להבנה ולהנכחה של התוצאות האפשריות".
"אלו הרוצים להוביל את הרפורמה יוצרים קרע" היא מוסיפה, "הבעיה שלנו היא הרבה יותר עמוקה. אני מאמינה שבהידברות אפשר לייצר שיתופי פעולה, כאלו שיובילו לאחדות ולקשרים בין כל הקבוצות".
