הישרדות. גרסת החיים

הם פונו מבתיהם בתחילת המלחמה, משאירים מאחור את העסק שבנו. שלושה חברי קיבוץ יפתח מנסים לחשוב מחוץ לקופסה ולשמור על האופטימיות למרות הפגיעה הכלכלית

*תמונה ראשית: אסף בן נון, מטפל ברפואה סינית. "לחזור לשפיות, לחזור להיות בעשייה". צילום: אנשו

מאז הטבח של ה-7 באוקטובר פונו אלפי תושבים מהצפון ומהדרום מבתיהם. אלו ששרדו את התופת ופונו לבתי מלון ומקומות אירוח מנסים לשקם מאז את חייהם, הרחק מהבית, מהסביבה המוכרת, פעמים רבות הרחק מהדשאים הפתוחים ומצורת החיים בה בחרו לחיות. מעל 70 יום נמשכת מלחמת "חרבות ברזל", אלפי תושבים מהיישובים צמודי הגדר בנגב המערבי ובגליל העליון הפכו לפליטים בארצם ומתמודדים בנוסף לכל זאת עם סגירת מקום עבודתם או בית העסק שבנו בעמל ידם ואובדן הכנסות משמעותי למשפחותיהם. 

שלושה בעלי עסקים חברי יפתח, שמעל חודשיים מפונים מביתם, מספרים על המצב המורכב, על הצורך למצוא מה כן אפשר לעשות ועל בחירה לראות את הטוב. 

להמציא את עצמי מחדש 

אסף בן נון הוא מטפל ברפואה סינית, שיאצו ועיסוי שכבר ביום הראשון למלחמה פינה את עצמו יחד עם אשתו ובנותיו מיפתח. הקליניקה שלו בקיבוץ וקליניקה נוספת בה הוא מועסק ב"מבואות חרמון" נסגרו שתיהן בשל המצב הביטחוני. "בשבועיים-שלושה הראשונים היינו עסוקים בהישרדות", מספר אסף. "נדדנו בין משפחות ואת נושא העבודה שמנו בצד. גם כשהתמקמנו במלון בגינוסר (אליו פונו חברי קיבוץ יפתח. מ"ר) הייתי כמו כולם בהלם ולא הייתי פנוי בראש לעבודה". כפליט בעצמו, גם ניסיונותיו להצטרף ליוזמות התנדבות שונות לטיפול במפונים ובחיילים לא צלחו. "אחרי כשלושה שבועות הרגשתי צורך לחזור לשגרה, לטפל, גם עבורי וגם עבור אנשים שנזקקו לטיפול. החזרה לעבודה, חזרה לטפל באנשים, הייתה הפסקה מהטירוף להם ולי וצורך עבורי לחזור לשפיות, לחזור להיות בעשייה".  

כבעל עסק קטן שהידע המקצועי מצוי אצלו בראש ובידיים כל מה שאסף היה זקוק לו הוא חלל קטן, חדר לטיפולים, מיטת טיפול וציוד בסיסי, אבל גם זה מסתבר, לא ממש פשוט. לאחר חיפושים וברוח הנתינה, מאפשרת מטפלת מקיבוץ גינוסר לאסף להשתמש בקליניקה שלה לתקופה. "קיבלתי מטופלים ומטופלות ב'טיפטופים', קפצתי לקיבוץ כמה פעמים והבאתי ציוד נוסף וככה חזרתי קצת לעבוד" מספר אסף שלאחר שבועיים נוספים ממציא את עצמו שוב מחדש. "הפסקתי להשתמש בחדר בקליניקה וקרה דבר שממחיש את רוח התקופה מבחינת הגמישות הנדרשת וחשיבה מחוץ לקופסה – התחלתי לקבל מטופלים בחדר שלי במלון. החדר בו אני אשתי והבנות מתגוררים הפך בשעות הבוקר לחדר טיפולים. זה אומר לקפל את המיטות של הבנות, לפתוח את מיטת הטיפולים, ולפנות את אשתי שתעבוד במקום אחר. כל זה מתאפשר רק בשעות הבוקר עד הצוהריים, כשהבנות חוזרות מהגן. זו חוויה מיוחדת ואיכשהו גם זה התגלגל וקרה. זה לא אותו נפח של עבודה ולא אותה כמות מטופלים כמו בימי שגרה וגם לא אותה איכות טיפול. זו תפאורה אחרת, אווירה אחרת, אבל עשיתי טיפולים".  

האווירה בשבועות הראשונים הייתה ששירותים, אוכל, טיפולים, הם בהתנדבות וניתנים חינם. איך מתמודדים עם זה כשצריך לפרנס משפחה? 

"זו דילמה שהייתה ונחשפתי להתלבטות הזו שמטפלים רבים העלו. האם לגבות תשלום או לא וכמה, ואם לתת הנחה, להתחשב במצב או לחזור לשגרה. מה שעזר לי להחליט זו אמירה של אחת מנשות המקצוע, שחלק מהעניין של לא לתת לטרור לנצח, זה לחזור ולהניע את המשק והכלכלה, להניע את הגלגלים מחדש. אנשים צריכים לרכוש מעסקים וגם אני קניתי מעסקים מקומיים. גם בימי שגרה אני מנסה להתגמש. אני צריך להרוויח אבל לא רוצה שכסף יהיה חסם לטיפול".  

על אף הגמישות והיצירתיות מעיד אסף שההכנסות ירדו באופן משמעותי. "בינתיים אנחנו שורדים את התקופה כי למזלנו ההוצאות ירדו באופן משמעותי וכך אנחנו מצליחים להישאר עם הראש מעל המים". עבור חודש אוקטובר קיבל אסף תשלום זניח מהמדינה "אבל זה עוד משהו".  

אסף מספר שהוא ומשפחתו עברו להתנהל תוך צמצום משמעותי בהוצאות. "קונים פחות, צורכים פחות, לתקופה מסוימת מתאים להסתדר במינימליזם וצניעות". הוא ואשתו הגיעו למצב בו מיצו את החיים במלון, "30 מטר מרובע לכולנו, שוטפים את הכלים בכיור של המקלחת, הבנות שנמצאות מספר מצומצם של שעות במסגרות". הם מצאו דירה ביישוב עצמון "העסק ממשיך ואני שוב צריך להמציא את עצמי מחדש. מסתובב עם מיטת טיפולים ברחבי הצפון".  

"אני מנסה לעשות הכי טוב בהתחשב בנסיבות", מסכם אסף, "אין ברירה אלא להיות אופטימי. המציאות מראה לי שכשמייצרים תנועה אז דברים קורים. מטבעי אני אדם שמאוד מאמין בתנועה, התנועה מביאה לתוצאות, שדברים יקרו, ושומרת אותי בגישה עד כמה שאפשר חיובית". 

מי אני שאעשה עבודת שיווק לעסק כשיש חטופים? 

יש תחושה שלאור המצב אסור לדבר על הקושי הכלכלי? אני שואלת את רותק'ה, רות נוי שפירא, במקור מכפר גלעדי וחברת קיבוץ יפתח, שמנחה קבוצות לליווי נשים בעסקים. 

"בהחלט. תראי את הפרסומות שהיו, גם של העסקים הגדולים. בהתחלה כולם היו בהתנצלות מראש. ההתנצלות היא יומיומית. יש לי חברה, מירב לשם גונן, שהבת שלה חטופה בעזה. מי אני שאעשה עבודת שיווק ואפרנס בזמן כזה? זה קונפליקט יום יומי". 

רותק'ה מעידה על עצמה שתמיד הייתה עצמאית. את דרכה החלה בעיצוב גרפי ולאחר שסיימה תואר שני בלונדון חזרה לארץ ופתחה משרד לעיצוב גרפי, מיתוג ומדיה למוסדות ולארגונים פרטיים באזור הצפון. לפני כעשור נכנסה לתחום הדיגיטל והחלה ללמד בתי עסק כיצד לעצב בעצמם ("זה היה לפני הפצעת הבניה המלאכותית ואפליקציות כמו קנווה") כך הגיעה להיכרות עם צורכיהם של בעלי עסקים, בעיקר בתחום השיווק, והחלה ללוות בעלות עסקים, "בדגש על נשים". היא הקימה שני פרויקטים, "נטוורק נשי גלילי" ו"מינג-גליל" (מלשון מינגל מ"ר) וקבוצות לליווי בעלות עסקים "קבוצות הצלחה בגליל". "הקבוצות הצליחו מאוד והרבה נשים הגיעו, לא רק מאזור הגליל".  

רותק'ה, שבמקביל מגדלת שלושה בנים, הבכור שבהם על הספקטרום האוטיסטי, הבינה תוך כדי החיים והעבודה איתו ש"אין דבר כזה לא להצליח, יש איך להצליח, את המוטו הזה אני מביאה איתי לבעלות העסקים. אנחנו נמצא את הפתרון להצלחה. ועוד תפיסה שאני מביאה איתי – איפה שאת נמצאת, שם מרכז העולם". 

ה-7 באוקטובר תפס אותה רגע אחרי החגים ורגע לפני קמפיין לקבוצת הצלחה נוספת. "כמו שהתחילה המלחמה הבנתי שאין אנרגיות עבור זה", לכן כרגע היא ממשיכה רק עם החלק של ליווי אישי של בעלות עסקים. "גם בשגרה לנשים בעלות עסקים קשה יותר מלגברים", היא אומרת. "בליווי אני עוזרת להן למקד, לשווק ולצאת לקדמת הבמה. זה תהליך רגשי מנטלי, להסכים להיות בהצלחה. כשהתחיל המצב הביטחוני מי שהכי נפגע הן בעלות עסקים, אלו שמפונות וגם אלו שלא פונו מבתיהן. כולם היו בהלם מוחלט בחודש הראשון ולא עבדו, גם לבעלי ובעלות עסקים מיישובים שלא פונו היה קושי להמשיך לעבוד כיוון שרבים מהקליינטים התפנו. זה מצב שבו ההכנסות יורדות ממאה לאפס ברגע". גם אצלה לא הצטרפו לקוחות חדשים בתקופה הזו. "אנשים שומרים על הכסף כי לא יודעים מה יהיה מחר. המועדון העסקי הצטמצם, חלק מהנשים התנדבו לעזור לענות על צורכי החיילים והמפונים וחלקן היו צריכות להתפנות לטיפול בילדיהן הקטנים".  

רות'קה, שפונתה עם חברי יפתח לגינוסר, חיפשה הזדמנויות אחרות לפרנסה. "הבנתי שיש צורך בהרצאות לאוכלוסיית הוותיקים. הציעו לי לעשות סדרת הרצאות בנושא בינה מלאכותית ונכנסתי לרשימת המרצים של 'ותיקי הגליל'". על אף החלון שנפתח רותק'ה מעידה שרמת ההכנסות ירדה. "צריך להבין שזה לא 'הכול או כלום'. צריך למצוא מה כן. זו תקופה מאתגרת אבל יש דברים שאפשר לעשות". ולמרות ההזדמנות שנוצרה, התקופה איננה פשוטה.

ספרי על הקשיים כמי שמלווה בעלי ובעלות עסקים קטנים. 

"יש בעלי עסק כמו שרברב, שרוב לקוחותיו הם מהגליל העליון, הוא פונה מביתו ויש נתק מהלקוחות. הוא שוהה במקום אחר וצריך קהל לקוחות חדש ופה יש פגיעה חזקה. אני בקשר עם מעצבת פנים. זה הדבר הראשון שיורד כי זה מותרות. מה שאני כן ממליצה זה להשתמש בזמן שנוצר כדי לאסוף קהל. לתת ערך לשירות שנותנים, להעביר הרצאות, להיחשף לקהל שעדיין לא מכיר. גם אם לא נכנס מזה עכשיו כסף, זה הכנה לאחר כך. יש דילמה בנושא השיווק, זה לא שחור לבן. אני מרגישה שגם לי אין כוחות לשיווק מאוד חזק, סוחף ואנרגטי. נדרשת אנרגיה אחרת, אולי יותר שיווק אישי, להגיע לקהלים אחרים. באופן אישי, אני מחפשת דרך לשווק שקודם כל תתאים לי, שהשיווק יהיה אמיתי ואותנטי. וגם אני לא יצאתי עם הקמפיין שתכנתי. בסופו של דבר, בראיית על, העסקים הם הכוח שיניע את המשק. אם כל העסקים יקפאו יהיה יותר גרוע פה". 

והמדינה עוזרת? 

"המדינה נתנה מענק ראשוני. התנאי לקבלת המענק בחודשים אוקטובר-נובמבר היה אם הכנסות העסק ירדו ב-25 אחוזים מההכנסות של החודשים האלה בשנה שעברה. זה לא תמיד משקף כי הרבה פעמים הכסף נכנס גם חודש או חודשיים אחרי, בחגים לא תמיד מרוויחים הרבה. יש עסקים שלא זכאים לכלום, בעיקר עסקים שאדם אחד מתפעל. בסופו של דבר יש פגיעה והיא דרמטית".

לראות את הטוב 

"מילת המפתח היא הסתגלות" אומרת רותק'ה. "לא החזק שורד אלא מי שמסתגל" ודוגמה מעולה הוא אדוארד (אדו) גיל (39) שנולד בונצואלה, גדל בספרד, ובמלגה פגש את מי שהפכה לאשתו, ירדן בת קיבוץ יפתח, שם בנו השניים את ביתם ושם פתח את "מאפיית אדוארד" המספקת מאפים ובעיקר לחמים לעסקי הסביבה, מסעדות מקריית שמונה וכרמיאל וגם למכולות והכלבואים של קיבוצי הצפון. את מקצוע האפייה למד בירושלים בזמן שאשתו למדה באוניברסיטה העברית, וב-2015, כשהגיעו לקיבוץ, פתח את המאפייה בחדר קטנטן שהלך והתרחב יחד עם העסק שצמח. 

ביום שלאחר אירועי השבת השחורה פינו את עצמם הוא, אשתו והילדים מהקיבוץ. "אנחנו גרים 900 מטר מהגדר וממש פחדנו. הגענו לקיבוץ גינוסר באופן עצמאי ואחרי שבוע המדינה פינתה את היישובים בצו. מאז אנחנו בבית מלון בגינוסר, שעשו כל מה שאפשר כדי שנרגיש הכי בנוח". 

אדוארד מספר שלקח לו שבוע וחצי כדי להבין את המצב. "היה ממש קשוח, הייתי בשוק, לא ידעתי מה קורה. אחרי זה שמתי רגלים באדמה, קלטתי שהסיטואציה לא תיגמר מהר והתחלתי לחפש עבודה. אני מכיר הרבה אנשים וחבר טוב מהמרכז חיבר אותי עם 'הנחתום', מאפיה מטורפת בגולן, שלא הכרתי. בעל המקום, שהוא האופה ואחלה בנאדם, קיבל אותי מאוד יפה, נתן לי עבודה ואנחנו לומדים אחד מהשני". "מאפיית אדוארד" לא פועלת ולא מכניסה כסף בימים אלו, העסק סגור. אין אפשרות להפעיל את המקום ואין אפשרות להגיע לקיבוץ. אדוארד בחר להיות מועסק במאפייה אחרת "כי אני צריך להיות בעשייה, בחרתי לעשות מהלימון לימונדה ומעבר לנושא הכלכלי אני לומד ומתפתח. יש לו שיטות אחרות ממה שאני מכיר. אני רואה את הטוב שיצא מזה".

ירדן היא גננת משרד החינוך שמאוד אמפטיים למצבה, היא עובדת בגן אליו מגיעים ילדי מפונים בקיבוץ דגניה ב', "אבל אני לא יכולה לעבוד מלא, כי לילדים פה יש מסגרות בשעות מצומצמות". אדוארד וירדן מספרים שמבחינת התנאים במלון יש מרחבים, כך שהילדים הגיעו לסביבה שדומה למה שהם מכירים "ולא בניין באמצע עיר". המסגרות החינוכיות התארגנו עם הזמן. הבכורה בכיתה ג', לומדת ארבע שעות ביום במלון במסגרת שהוקמה בעיקר לילדים מקיבוץ יפתח, לפעוט בן השנתיים היה מצב יותר מורכב ורק לפני חודש נפתחה מסגרת למספר שעות ביום. 

אדוארד עלה ליפתח מספר פעמים במהלך התקופה ("וביליתי גם בממ"ד בגלל הבומים") כדי להכין פיצות לחיילים. גם במלון עשה פעילות משותפת של הכנת פיצות עם הילדים ובני הנוער של יפתח וגינוסר "כדי שנכיר יותר טוב זה את זה. מנסים לעשות טוב מהסיטואציה". באופן כללי, על אף הבלבול, חוסר הוודאות, והעובדה שהם ארבע נפשות בחדר זוגי במלון, הם מנסים לראות את הטוב.

חדר המזוודות הפך לחדר דואר 

מלון נוף גנוסר מתאים עצמו לצרכי המפונים 

"בבוקר ה-8 לאוקטובר קיבלנו הודעה מראש מועצת גליל עליון שכל מי שלא חייב שלא יישאר בקיבוץ" אומר יונתן פרידמן (חולתה) מנהל הקהילה של יפתח, שנכנס לתפקידו רגע לפני שפרצה המלחמה. "בחנו אופציות להעביר את תושבי הקיבוץ יחד כמה שאפשר ומצאנו את מלון נוף גינוסר. פרסמנו לקהילה שמי שמעונין אנחנו מארגנים מעבר לשם". כ-600 חברי, תושבי וילדי יפתח התפנו מביתם ביוזמת הקיבוץ, טרם פינתה אותם בצו המדינה. 

יו"ר צחי של יפתח, שאף היא רק נכנסה לתפקידה, יחד עם מרכז המשק הגיעו לגנוסר ויחד עם צוות המלון החלו בשיבוצי החדרים. "זה היה מצב חירומי ושילמנו מכספי הקהילה, בלי הבדל מי חבר, מי בהרחבה ומי שוכר" אומר יונתן שבמקביל תפקידו מגויס למילואים כמפקד מודיע נפגעים שהוכשר תוך כדי המלחמה להיות גם מפקד לוויות. "אנחנו מתנהלים כקהילה אחת".  

במלון נפתחו מערכות גיל הרך וכיתות לתלמידי בית ספר יסודי בעבודה משותפת עם משרד החינוך. לתלמידי החטיבה והתיכון לומדים במכללת כנרת בבית ספר שנפתח עבור ילדי משפחות המפונים.

אתי אוחנה, מנהלת אירועים ותוכן במלון, ורותי לשם, מנהלת מזון משקאות, הן חלק מהצוות שעטף את משפחות המפונים מיפתח. "הגיעו אמנים שבאו באהבה ותרמו מזמנם, גם לילדים וגם למבוגרים. אנחנו מנסים להיות קשובים לבקשות. למשל, התאמנו את התפריט, הורדנו את המאפים והקוראסונים שהיו בארוחת הבוקר לבקשת ההורים והוספנו סלטים. כל צוהריים יש פינת בריאות, חשוב לנו שיהיה אוכל ביתי, מזין, בריא ומידי פעם מפנקים כמו בחנוכה שהכנו ספינג'. מעבר לכך העמדנו ליד הקפיטריה מיקרוגל וטוסטר למי שרוצה להכין לעצמו בין הארוחות". 

אולמות הכנסים של המלון הפכו לכיתות לימוד, "כל אולם כיתה וחלקם גני ילדים ופעוטון לקטנטנים. אנחנו מאוד משתדלים להיענות לצרכים וכשהאולמות מתפנים אחר הצהריים אנשים יכולים להשתמש בהם באופן פרטי".  

ויש מקום למי שזקוק לפינה שקטה. "היתרון של המלון" אומרת אתי "שהוא מתפרש על פני שטח גדול. יש חלק של חדרי קרקע ובו מדשאות ופינות חמד שאפשר לתפוס בהן פינה קטנה וגם בלובי אנשים יושבים הלפטופ. נתקלנו בכל מיני בקשות, שאנחנו משתדלים להיענות להן. ארון למכירת מוצרי טיפוח, חדר המזוודות שהפך לחדר דואר". 

"יש אפשרות גם לשכור מרחב עבודה בקיבוץ גנוסר" מוסיף יונתן, "ויש כאלה שצריכים לנסוע פיזית לעבודה, וזה בחלט מצב לא פשוט במיוחד עבור צעירים כי מסגרות החינוך פועלות בשעות יותר קצרות".